כרם כתב:כמדומני, גם "אכילה על ידי הדחק" יש בה ב' פנים, או שהמאכל אינו ראוי לאכילה כי אם ע"י הדחק, או שמי שאוכל אותו הגיע למצב שאינו רוצה לאכול כ"א ע"י הדחק. אולי גם זה שייך?
מדה שנית דבר אמור בשני מקומות בלשון אחד וענייניהם חלוקין ורחוקים זה מזה. בבכורות (נ"ב א') אסיקנא אין לו לבכור קודם חלוקה, ובבבא בתרא (קכ"ו ב') אסיקנא יש לבכור קודם חלוקה, ולא קשיין אהדדי דהתם בבכורות אשבח דהוא ראוי קיימינן ולפיכך אין לו, ובבבא בתרא קיימינן אגופא שהוה מוחזק ולפיכך יש לו, וכמו שחזר הרב אלפסי ז"ל ותקן ההלכות ובסוף פ"א ממכות (ז' א') אומר במקום סייף נקב ופירושו תחת בגדיו, ובפ"א דחולין (ט' א') ניחוש שמא במקום נקב נקב ופירושו תחת בשרו, ובמסכת זו פרק ראשית הגז בתחלתו (קל"ו א') אי מה תרומה גדל בחיוב חייב גדל בפטור פטור אף ראשית הגז כן והא תנן הלוקח גז צאנו של נכרי פטור הא צאנו לגזוז חייב פירושו צאנו של גוי העומדת ליגזז ולקחה ישראל הגוף והגזין שעליה, ובסוף זה הפרק (קל"ח א') בפלוגתא דרב חסדא ור"נ בר' אושעיא אמרי' הא צאנו של גוי לגוז חייב פי' אם היתה הצאן לאחר גזותיה לגוי וקודם גזותיה לישראל קנויה על מנת שתצא לגוי לאחר גזותיה חייב בראשית הגז דצאנך קרינא ביה. ואע"ג דכל חדא וחדא נפקא לה לבתר דגזה מרשות ישראל. והואיל ודייקא מתני' כרב חסדא מסתברא לן דהלכתא כותי' בארץ דחיובא דאורייתא הוא ואשנויי לא סמכינן. ובפרק החובל (פ"ג ב') דאי לא תימא הכי קטן שהרג את הגדול וגדול שהרג את הקטן היכי קטלינן ליה, וסוגיין בכולי גמרא קטן לאו בר חיובא הוא, אלא התם קטן בשנים והכא קטן בגופו וגדול גדול בגופו. וביבמות פרק האשה (קי"ד ב') א"כ פקחת תנשא שוטה לא תנשא, ובפרק חרש שנשא פקחת (קי"ב ב') אמרינן שוטה ושוטה לא תקינו להו רבנן נשואין, ותנו רבנן שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהם פטורות מן החליצה ומן היבום ושוטה נמי דכותה, ולא קשיא אהדדי התם בשוטה גמורה שאינה יודעת לשמור לא את גיטה ולא את עצמה, הכא בשוטה שאינה בקיאה בדרך ארץ שלא באה בוכה ובגדיה קרועים, ובמסכת גיטין (כ"ו ב') אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט וביבמות פר' ר"ג (נ"ב א') אמרי' הרי זה גט, ולא קשיין אהדדי התם בגטין כשכתבו לה בעודה ארוסה ומשום גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה אינו גט, הכא כשכתבו לה לאחר שכנסה וליכא למגזר כלל ומשום הכי אמרי' הרי זה גט, ובקדושין פ"ק (ה' א') ורב הונא כסף מיהא באישות בעל כרחה הא לא אשכחן, אלמא קנין אמה העברי' לא מקרי אישות, ובזה הפי' חלוק מה שאמר לקמן (שם ט"ז א') אדרבה חזקה הוי ליה לרבויי שכן קנה בנכסי הגר באישות מיהא הא לא אשכחן אלמא קנין אמה העבריה מקרי אישות, והא כדאיתא והא כדאיתא כנגד זו היא אישות וכנגד זו אינה אישות, וכאלה הרבה בגמ':
מסתבר טעמא דאין מעבירין. נ"ל הא דנקט אין מעבירין לאו דוקא, דבכל מקום דאמר אין מעבירין פי' דכל היכא שיש לפניו ב' מצות וכו' וכו' ש"מ דבמאחר אין בו משום אין מעבירין אלא משום זריזות בלבד, ובע"כ אין מעבירין דאמ' הכא לאו דוקא אלא לשון הרגיל ושגור בכל הני דוכתי נקט ולאו דוקא. תדע דבכל הני דוכתי מייתי לה להא דר"ל דאמ' אין מעבירין על המצות והכא לא מייתי לה להא דר"ל א"ו אין ענין דר"ל לדהכא אלא דענין אחר הוא וכדפי'. ואל תתמה דנקט הכא האי לישנא דאין מעבירין כי התם ואין פי' שווין דמצינו כה"ג בכ"מ בגמרא דהלשונות שווין והפי' מתחלפין כמש"כ בתשובה [שאגת אריה סי' ע"ז].
והיה נראה לי לפרש להא דפליגי ר"א ור"י בטובת הנאה, אי ממון או לא, לא דמי לשאר כל המקומות שבכולה גמרא. דשם פירושו וכו' אבל הכא בדר"א ור"י כולי עלמא סבירא להו דטובת הנאה אינה ממון לכל הני מילי דאמרן. והא דקאמר ר"א סבר טובת הנאה ממון, היינו לענין לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא דווקא נחשב כממון. וכו' וכו' ואל תתמה על מה שפירשתי להא טובת הנאה ממון, דלא דמי לשאר טובת הנאה ממון דאמרינן בכל מקום, דכה"ג מצינו בהרבה מקומות בגמ' שהלשונות שוין והפירושים מתחלפין. וכמבואר בתוס' ושאר פוסקים בכמה מקומות. ועוד יש לי מקום אחד ברפ"ק דמנחות (ב, ב) גבי מחשבה דלא מינכרא דרבה ורבא, דהו"ל לשונות שוין והפירוש מתחלף מדרבה לרבא מהיפוך להיפך ע"ש:
ואין להקפיד על צאת הכוכבים שיש לו שני פירושים שכמה עברי יש בתלמוד שלשונם שוה ופירושן חלוק כמו גידולי קרקע כמו שפירשנו למעלה ובחזקת שימור גבי שוורים בפ' קמא דב"ק פלוגתא דבר פפא ורב הונא בריה דרב יהושע וחזקת שימור דפ' שור שנגח פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה
שמואלייזער כתב:(ובמוסף רש"י של המהדורות הראשונות של עוז והדר נכשלו וצישטלו את המקומות זה לזה, אח"כ חזרו ותיקנו).
שמואלייזער כתב:התעוררתי לאחרונה לנקודה מעניינת.
לפעמים ישנו מושג הלכתי שמופיע במקומות שונים בש"ס - במשמעות שונה. הנה שלוש דוגמאות שזכורות לי לעת עתה.
הביטוי "סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי" בכל הש"ס פירושו שרגילים לנגוח ולפיכך צריכים שמירה (רש"י ב"ק טו. ד"ה לאו בחזקת), ומ"ד 'בחזקת שימור קיימי' היינו שאין רגילים לנגוח. אבל בב"ק דף מה.* מופיעים הביטויים האלו בהקשר אחר, כמו שמפרש רש"י שם "לאו בחזקת שימור קיימי - אין אדם משמר שורו כלל אלא מניחו ויוצא". וכן שם בהמשך: "סתם שוורים בחזקת שימור קיימי - אין לך אדם שאינו משמר שורו שמירה פחותה". (ובמוסף רש"י של המהדורות הראשונות של עוז והדר נכשלו וצישטלו את המקומות זה לזה, אח"כ חזרו ותיקנו).
נשתמש אביי בכלל האמור בהלכות 'לפני עיור' בהוראה שונה.וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָזֵל הַאי יִשְׂרָאֵל וּמְזַבֵּן לְחַד גּוֹי, וְאָזֵל הַאיְךְ וּמְזַבֵּן לָהּ לִתְרֵי.
אָמַר אַבַּיֵּי: אַ'לִפְנֵי' מְפַקְּדִינַן, אַלִּפְנֵי דְלִפְנֵי לָא מְפַקְּדִינַן (כְּלוֹמַר, לְכֻלֵּי הַאי לָא חָיְשִׁינַן).
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 356 אורחים