הבל כתב:סליחה על הבורות, אבל בקשר למאמר מהרב קוק בגליון,
מה המקורות על מנהג הריגת הילדים בזמן הקדמון?
הבל כתב:סליחה על הבורות, אבל בקשר למאמר מהרב קוק בגליון,
מה המקורות על מנהג הריגת הילדים בזמן הקדמון?
עוקר הרים כתב:הבל כתב:סליחה על הבורות, אבל בקשר למאמר מהרב קוק בגליון,
מה המקורות על מנהג הריגת הילדים בזמן הקדמון?
ברוך הבא ל"הבל". תמהני על שאלתך, שעה ששמך מעיד בך, כי אתה יודע את התשובה המופיעה בפרשת השבוע......
דושת הבכורות[9] היא הגנה לעומת הריגת הילדים שהיתה נהוגה בקדמות הימים ביותר בבכורים[10], מפני מיעוט ההרגל[11] של האם לטורח הגידול[12], ומיעוט פיתוח רגשי[13] אהבת האם[14]. על כן הוגָן הבכור בזכויות יתרות למען יחובב הרבה ולא תפגע בו יד, וההרגל של אהבת בנים והוקרת ערכם[15], אשר יכה שורש[16] ביחשׂ אל הבכור, יעשה פרי[17] גם ביחש ליתר הבנים, לעורר[18] את רגשי הטבע הטובים[19] בנוגע לאהבת הילדים[20].]
שטיינער כתב:מאמרו של הרב פרופסור הבלין רובו ככולו נמצא גם בסוף ספרו מסורת וכו' (למעט ענין הרבי מלובביטש שהוא זניח לחלוטין). ואם טעיתי נא לתקן אותי
הוגה ומעיין כתב:במאמר של הרב ד"ר לוינגר על בליעה ופליטה ישנם כו"כ שיבושים, ויש להזהיר שלא לסמוך עליו להלכה.
הקורא שאינו בקיא בהלכה עלול להסיק מתוך המאמר שכלי זכוכית א"צ הגעלה, ואכן כן דעת השו"ע כדברי התה"ד המצוטטים ע"י לוינגר, אך הרמ"א חשש לדעת הסמ"ג שכלי זכוכית בולעים ואין פולטים, ובמשנ"ב חשש גם לדעת הריטב"א שמטעם אחר אין מועלת להם הגעלה כיון שחס עליהם, (ועפי"ז דנו הפוסקים לענין כלי דורלקס, ולא רק עפ"י מש"כ לוינגר), ונמצא שחלילה לאשכנזים לסמוך על מש"כ במאמר. ואף לענין הספרדים כתב בשדי חמד (אס"ד מערכת ה אות כט) שהמהדרים מהספרדים נוהגים להחמיר בזה כדעת הרמ"א, שאין הגעלה מועלת לכלי זכוכית. וברב פעלים (שו"ת, או"ח ח"ג סי' כט) כתב שמנהג אנשי בגדד להכשיר כלי זכוכית בעירוי ג' ימים.
הוגה ומעיין כתב:שטיינער כתב:מאמרו של הרב פרופסור הבלין רובו ככולו נמצא גם בסוף ספרו מסורת וכו' (למעט ענין הרבי מלובביטש שהוא זניח לחלוטין). ואם טעיתי נא לתקן אותי
קראת את מאמרו של הבלין ב"המעיין"? הוא מפנה שם למאמר זה, וכותב "להלן דברים שנתחדשו לאחר הדפסת הספר".
ברזילי כתב:מקווה לא לפתוח תיבת פנדורה, אבל מעניין לענ"ד להעיר עוד שתחום זה של בליעת כלים הוא ייחודי בענין היחס בין בדיקות מדעיות לקביעת ההלכה. בנידון זה כמעט ברור להדיא מדין קפילא שכל דיני הבליעה והפליטה הם שאלות מציאותיות גרידא ולא גדרים הלכתיים שיש מקום לדון אם הם מנותקים מן המציאות הנמדדת (משא"כ בדיני טרפות, דרך משל, והדברים ארוכים וידועים). לפיכך, לכאורה, אם יתאפשר לבדוק באופן משכנע מה מידת הבליעה והפליטה של כלים שונים יהיה ראוי מעיקר הדין לסמוך על זה להלכה (ולא להצריך ששים כנגד כל הכלי למשל, אלא כנגד הנבלע-נפלט לחוד), אלא שאצ"ל שלמעשה דור שיפה לו השתיקה וכו'.
הוגה ומעיין כתב:ועוד יש לחלק בכמה פנים, ובהם, שאיסורי התורה תלויים בטעם והוא המורגש בחיך, וראה רש"י חולין קג: ד"ה בשל, ונתבאר במק"א ואכמ"ל, ואינם תלויים במציאות חומרית ("פיזית") הנמדדת על פי רמת הפעילות הרדיו-אקטיבית. ולכן מועילה דווקא טעימת קפילא.
תוך כדי דיבור כתב:אמנם כאשר ניגשים ללימוד והוראה מובן שלא באופנים שכאלה דנים ומכריעים, ובכלל לא בדרך כזו של בירורים הלכו כל רבותינו ראשונים ואחרונים, ואין דרכה של הלכה לנוע ולנוד אילך ואילך לפי חושים המתהפכים במשך הדורות (גם דעות הפוסקים לגבי זכוכית ולגבי קפילא, אינם עניין לכאן, שהרי גם המקילים בהנ"ל לא העלו על דעתם לנחות להיתר כללי בכל גווני ע"פ מבחנים של חוש בעלמא. עי' יו"ד סי' צ"ב ס"ה וצ"ד ס"א וכו').
ברזילי כתב:הטעם אינו אלא ביטוי לחלקיקי מזון שנפלטו, וניתן עקרונית לעשות בדיקה מקיפה של ריכוז החלקיקים אותו ניתן עדיין להרגיש. השניה, ועיקר, הוא שבששים הרי סמכינן שודאי אין אין נתינת טעם, ועל כן אם מדידה ישירה מראה שיש ששים כנגד הנפלט, שוב אין צורך בטעימה כלל.
תוך כדי דיבור כתב:מעיקר דין תורה ברור כדבריך, אבל בתקנות חכמים אין זה כך.
תוך כדי דיבור כתב:למשל כף חולבת בקדירה - לעניין שייעשה התבשיל חלבי (בכוונה אני נוקט אופן של היתר בהיתר, שביד כל אדם לבדוק בעצמו), או טיפת תבשיל על הדופן מבחוץ, או חיתוך דבר חריף בסכין, וכו' וכו', שבכל אלה מובטחני שלא אתה ואני או מי מהנמצאים כאן יוכל להרגיש שמץ טעם ע"י מבחן כנ"ל.
תוך כדי דיבור כתב:וגם בו מה שטענת שהמקילים דנו רק ע"פ התבוננות במציאות ["לא מכוח ראיה"] אינו נכון כי השעינו דבריהם על המפורש באדר"ן.
תוך כדי דיבור כתב:מה גם שע"פ טעם וחוש בעלמא כמדומה שכבר א"א להרגיש בשום חילוק (לנידו"ד) בינה לבין כלי נירוסטה למשל.
תוך כדי דיבור כתב:כלום נתעלמה ממך הסכמת רוב הפוסקים שתוצאות שנתקבלו ע"י בדיקה באמצעים מלאכותיים אין להן תוקף ע"פ הלכה לא לקולא ולא לחומרא
אפרקסתא דעניא כתב:בפוסקים מבואר שגם כשיש שישים אילו יטעם קפילא ויאמר שיש טעם יהיה התבשיל אסור.
ברזילי כתב:תוך כדי דיבור כתב:מעיקר דין תורה ברור כדבריך, אבל בתקנות חכמים אין זה כך.
לא ידעתי לאיזו תקנה כוונתך ומיהם החכמים שתקנוה. לענ"ד ברור שמדינא יש לסמוך על בירור גמור שיש ששים כדי לבטל, וזה מועיל הן מדאורייתא והן מדרבנן. יש מנהג המובא ברמ"א שלא לסמוך על קפילא, אבל אין שום מנהג לא לסמוך על ששים, ואין שום "דינים" איך לשער את השישים.תוך כדי דיבור כתב:למשל כף חולבת בקדירה - לעניין שייעשה התבשיל חלבי (בכוונה אני נוקט אופן של היתר בהיתר, שביד כל אדם לבדוק בעצמו), או טיפת תבשיל על הדופן מבחוץ, או חיתוך דבר חריף בסכין, וכו' וכו', שבכל אלה מובטחני שלא אתה ואני או מי מהנמצאים כאן יוכל להרגיש שמץ טעם ע"י מבחן כנ"ל.
השאלה באמת שאלה, מדוע לא סמכינן אטעימה באופנים אלה, וכבר דנו בזה האחרונים, עי' רעק"א סי' צז שהביא מהארוך לש"ך שמועילה בזה טעימה, וצידד לומר שאם נאמר שלא תועיל וכמשמעות הש"ך בשו"ע, צ"ל דס"ל שאין אנו בקיאים בטעימה. אמנם ברמ"א מפורש בתשובותיו גבי חביות יי"נ "(שאף שכתב האגור דלא סמכינן אקפילא) מ"מ נראה בנידון דידן שאנו בעצמנו טעמנו אותו כמה פעמים ולא טעמנו בו כלום דליכא למיחש כלל", וכן סומכים על טעימה למעשה בטעימת המרה, ויש בזה עוד אריכות.
מ"מ כל זה לפלפולא, כי כמ"ש ביש ששים ואין טעם כו"ע מודו שמותר. וזה הנידון לפנינו - מה יהיה כאשר נתברר לנו באמצעים טכנולוגיים שיש ששים כנגד האיסור.תוך כדי דיבור כתב:וגם בו מה שטענת שהמקילים דנו רק ע"פ התבוננות במציאות ["לא מכוח ראיה"] אינו נכון כי השעינו דבריהם על המפורש באדר"ן.
לא כי, חלק מן הראשונים בעלי שיטה זו כלל לא הזכירו את האדר"נ, ראה למשל דברי הרשב"א בתשובתו (רלג) הדן מכח זה שהכלי שיע טובא "ועוד דחזיא להו דלא מדייתי". ואף בר"ן בפסחים שהביא את האדר"נ וז"ל "נראה לי להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום דשיע וקשים ובליעתם מעוטה מכל הכלים ומצאתי כתוב דהכי איתא באבות דר נתן כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין" נראה ברור כי האדר"נ בסוף דבריו הוא לסמך, אך עיקר הטעם הוא שחזינן שלא בלעי (ומהאדר"נ לבדו אין ראיה גמורה, כמובן). [לו עיקר הטעם להתיר היה מהאדר"נ, היינו צריכים להחמיר בכל סוגי הזכוכיות החדשות פיירקס, דורלקס וכו' ולא היא, ואכמ"ל]תוך כדי דיבור כתב:מה גם שע"פ טעם וחוש בעלמא כמדומה שכבר א"א להרגיש בשום חילוק (לנידו"ד) בינה לבין כלי נירוסטה למשל.
להפך, ממצאי החוקרים הנ"ל הם שנירוסטה בולעת הרבה יותר מזכוכית.תוך כדי דיבור כתב:כלום נתעלמה ממך הסכמת רוב הפוסקים שתוצאות שנתקבלו ע"י בדיקה באמצעים מלאכותיים אין להן תוקף ע"פ הלכה לא לקולא ולא לחומרא
ראשית, התיאור שלך מוגזם, ראה הדיון בענין בדיקת רקמות, הסתמכות על צילומי שיניים ובדיקות דנ"א בעגונות, תולעים בדגים, אשת כהן שהוברר ע"י אולטרא-סאונד שבמעיה זכר, ועוד ועוד. הנושא רחב וכלל אינו חד-משמעי. זאת ועוד, פשוט לכו"ע שמחמירים בפיקו"נ לחלל שבת ולאכול ביה"כ על סמך "בדיקות מלאכותיות" של הרופאים. ויש לדון בזה ולחלק בין ענין לענין, מה בדיוק מודדות הבדיקות לעומת מה הדבר הרלבנטי מבחינה הלכתית, האם יש צורך בגדרי נאמנות מיוחדים, וכו' וכו'
שנית, מבלי לפתוח את הנושא הכללי של נאמנות בדיקות מדעיות ותוקפן ההלכתי, השאלה הנקודתית בנושא הבליעה היא חדה במיוחד, כי בנידו"ד לא נאמרו כלל הלכות כיצד לשער את הששים, ולכאורה זה דומה להשגחה על ידי מצלמות וידאו ("מלאכותיות" אף הן), שהקלו בה למעשה, כי סוף סוף לא בעינן אלא ידיעה.
ושלישית, לא נתעלמה ממני העובדה שלמעשה לא יקלו הפוסקים היום בכה"ג, הלא בזה כבר מילתי אמורה בהודעתי הראשונה. כל הדיון הוא האם עמדה זו היא מדינא, או מסיבות אחרות.
איש_ספר כתב:ראיתי כעת את הקובץ החדש, ואת תגובתו של הרב יודלוב על מאמר הביקורת של גורפינקל.
הרב יודלוב לא מותיר דבר עניני מכל הביקורת, ומראה איך כולה גזמנית, קנטרנית, וגם שקרית.
אל תגובתו של הרב ידולוב צורפה תגובה לתגובה של גורפינקל, שהיא אומנות של ממש: מהחלקים ה'קשים' שלה הוא פשוט מתעלם, (המלצות יהירות לעיין בכתבי יד שאינם קיימים, בחינת כל המהדורה לפי שיבוש שאינו קיים ועוד) על שאר הדברים הוא 'שמח' שהוהברו. פשוט שמח. לא נמצא שם מילה של התנצלות (אה כן, רק על חוסר הבנת הנקרא של יודלוב שבגינה חש עצמו נפגע).
איש_ספר כתב:
ועוד: בקובץ הקודם האשים הרב גרשוני את עורכי ה'העמק דבר 'של הנצי"ב במחיקת קטע מן הספר, על סמך הבנה שגויה שלהם. בקובץ זה מתפרסם מכתב של העורך הרב שפירא, שלמזלו של גרשוני נכתב בשפה עילגת ובלתי קריאה, לטובת הקוראים נסכם את דבריו של שפירא: הרב גרשוני כתב וכתב וכתב, רק דבר אחד לא עשה, לא ביקש את תגובתנו, לו היה עושה כן, היה מגלה שכל דבריו פורחים באויר, שכן הנצי"ב בעצמו הוא שהשמיט את הקטע המדובר. (בתקוה שהבנתי נכון את דברי הרב שפירא)
בהקשר לכך אציין למש"כ הרב קטן עצמו לפני למעלה מעשור במאמרו היפה בהמעיין (ניסן תש"ס, החסר לע"ע באוצר, 'על דקדוקי סופרים') ואני מצטטהרב יואל קטן בהמעיין כתב:לכולם זכורה קינתו המזעזעת של מהר"ם מרוטנבורג על שריפת הענק של ספרי הקודש היהודיים בפריז לפני כשמונה מאות שנה: 'שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ... השואפים על עפר ארץ והכואבים המשתוממים עלֵי מוקד גווילייך... איכה נתונה באש אוֹכלה תאוּכּל באש בשר?... צוּרי בלפיד ואש הלבעבור זה נתנֵך, כי באחרית תלהט אש בשולייך?!' וכו' וכו'. שריפה זו, וחברותיה הרבות לאורך הדורות, כילו כמעט לגמרי את כתבי היד הקדמונים באירופה, והגירושים והפוגרומים תרמו את חלקם, והבלאי הטבעי עשה את שלו, ולבסוף גם האופוריה של ראשית תקופת הדפוס גרמה לאנשים להתייחס בזלזול לכתבי היד העתיקים ולהניחם בגניזה (ולא כל הגניזות משתמרות כגניזת קהיר...), וכל זה גרם לכך שרק כתב יד אחד [!] שלם של התלמוד הבבלי קיים היום בעולם (כת"י מינכן הידוע)
פרו' ש"י פרידמן במאמרו המקיף, כיצד מדקדקין, עיון..., כותב שבניגוד למקובל - סביר להניח שמעולם לא היו יותר מכתב יד בודדים שהכילו את כל התלמוד בבלי, מבחינה זו לדעתו כת"י מינכן הוא יחודי באמת, ולא רק בגלל ששאר כתבי היד הדומים לו אבדו ונשרפו במשך השנים (כפי שטענו רבים וכן כתב גם רננ"ר בכמה מקומות).
לייטנר כתב:איש_ספר כתב:
ועוד: בקובץ הקודם האשים הרב גרשוני את עורכי ה'העמק דבר 'של הנצי"ב במחיקת קטע מן הספר, על סמך הבנה שגויה שלהם. בקובץ זה מתפרסם מכתב של העורך הרב שפירא, שלמזלו של גרשוני נכתב בשפה עילגת ובלתי קריאה, לטובת הקוראים נסכם את דבריו של שפירא: הרב גרשוני כתב וכתב וכתב, רק דבר אחד לא עשה, לא ביקש את תגובתנו, לו היה עושה כן, היה מגלה שכל דבריו פורחים באויר, שכן הנצי"ב בעצמו הוא שהשמיט את הקטע המדובר. (בתקוה שהבנתי נכון את דברי הרב שפירא)
נראה שצריך לשאול פרטים נוספים את הרב יואל קטן.
לפי מיטב ידיעתי, גרשוני הוא הוא שדאג להביא את תגובת הרב שפירא ל'המעין'. כמו כן, הרב שפירא לא מוכן להראות את כתב היד שבידו כדי להוכיח את דבריו, ונראה שיש סיבה טובה לכך.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 71 אורחים