סורגים כתב:לפי מה שנאמר שם.
אין להם לבי"ד לפשר, אלא.
א. במקרים בהם חל על המוציא חיוב שבועה דאורייתא.
ב. במקרים בהם ישנה מחלוקת בלתי מוכרעת בין גדולי האחרונים.
ובהמשך שם נאמר ואני מצטט.
דרך הפשרה מקומה בטרם השמיעו הצדדים את טענותיהם אך לאחר ששומעים הדיינים את טענת הצדדים אסור להם לנקוט בדרך הפשרה אלא אם כן אין מוצא ופתרון אחר.
ע"כ ציטוט.
שו"ע סימן יב סעיף ב, מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה, הדין אתם רוצים או הפשרה, אם רוצים בפשרה עושים ביניהם פשרה, וכשם שמוזהר שלא יטה הדין כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו, וכל בי"ד שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח וכו'.
לכאורה מפורש מלשון השו"ע, שאי אפשר לחייב ולכוף את אחד מהבע"ד לפשרה, ואפשר רק להציע להם. וכן יש לדייק בסעיף ה, שכתב שבמקום שאין הדבר יכול להתברר, יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, משמע דאי לאו האי טעמא, א"א לכוף לפשרה. וכ"כ הסמ"ע (סק"ו) בכוונת השו"ע, שצריך הדיין להסביר לבעלי דינים שבפשרה נוח להם, ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשרה.
ויש שכתבו, שכשם שמצינו מחלוקת הפוסקים, האם בי"ד יכולים לכוף את הבע"ד לעשות לפנים משורת הדין, והביא הרמ"א (סו"ס ב) הדעות בזה, שרבנו ירוחם והרא"ש כתבו שאין יכולים בי"ד לכוף, ואילו המרדכי כתב בשם ראב"ן וראבי"ה דס"ל דכייפינן, הכא נמי לא גרע פשרה שג"כ אינו חייב לגמרי ע"פ הדין, ובי"ד יכולים לכפות בזה, לדעת הראב"ן והראבי"ה. (יעויין פד"ר חי"א עמוד 259 ואילך).
ולפענ"ד נראה שאי אפשר לומר בוודאות שגם בדין כפיית פשרה בבית דין נחלקו הראשונים, שהרי מכיון שדעת השו"ע נוטה שאי אפשר לכפות פשרה, כמשנ"ת לעיל, הרי אילו היה שייכות בין שני דינים אלו, היה הרמ"א צריך לציין זאת ולהגיה על דברי השו"ע, שכל זה שאין לכפות פשרה, זה רק לפי דברי רבנו ירוחם והרא"ש, אבל יש החולקים על דעה זו. ומכיון שהרמ"א לא קישר ביניהם ולא הציגם כהלכה אחת, בהכרח שיש כאן שני נידונים וסוגיות שונות.
כמו כן, גם מדברי השו"ע יש להוכיח כן, שהרי להלן בסעיף ה הביא את דברי הרא"ש (בתשו' כלל קז סימן ו), שבמקום שאין הדין יכול להתברר בראיות ובעדיות, נתנו חכמים כח ורשות לעשות דין כעין פשרה, ואם נאמר שדין כפיית פשרה נגזר מדין כפיה על לפמשה"ד, הרי לשם מה הוצרכו לתת כח מיוחד רק במקום שאין הדין יכול להתברר, והרי גם כשהדין יכול להתברר, יש לדיין כח לכפות פשרה בדיוק כמו כפיה על לפמשה"ד.
והן אמנם שיש פתחון פה לבע"ד לחלוק ולומר, שבאמת רק הרא"ש הוא זה שחידש שנתנו חכמים כח במקום שאין הדין יכול להתברר, כיון שהוא זה שסובר דלא כייפינין על לפמשה"ד, ואילו המרדכי וסיעתו דס"ל דכייפינן, באמת לא הוצרכו לומר שבמקום שאין הדין יכול להתברר, ניתן כח מיוחד לדיין לפשר.
אבל זה אינו נכון, שהרי כל עניין פשרה הוא כלל לא וויתור ועשיית חסד, אלא כמשאחז"ל (סנהדרין ו ע"א) איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע, וביאר המהרש"א (שם), שפשרה היא עשיית משפט בדרך של שלום והסכמה ורצון שניהם, דאילו כשעושים דין הרי מי שיוצא חייב לעולם אינו מוחל טענתו נגד בעל דינו. והיינו שפשרה זהו עניין של גישור בין הצדדים, וזה לא בא ממניעים של רצון ליכנס לפנים משורת הדין, אלא בהבנה שזה משתלם יותר. וסיבה שניה לעדיפות פשרה היא מצד הדיינים, כמש"כ הטור בשם ספר המצוות שיש לדיינים להתרחק מלדון דין תורה כי מאד נתמעטו הלבבות.
ואף אם נתעקש לומר שעל אף שהם שני עניינים שונים אפשר להקישם זל"ז, הרי יעויין בתומים (סק"ד, הביאו הפת"ש סק"ו) שכתב, שאף לדעת המרדכי וסיעתו שאפשר לכוף על לפמשה"ד, הך כפיה אינה אלא בדברים שאומרים לו חייב אתה לעשות כן ואם אינך שומע אתה עבריין, אבל אין כופין אותו בשוטין ונידוי וכדומה. וכ"כ בתשו' שבו"י ח"א סימן קסח, (מאידך בתשו' צ"צ סימן פט מסיק להלכה דכופין אף ע"י שמתא, והשבו"י תמה עליו ודחה דבריו). וא"כ הוא הדין בכפיית פשרה, שאי אפשר לכופו אלא בדברים.
ולפ"ז תמיה יש לי על מש"כ בדברי גאונים (כלל נב אות ח), שאם אחד מהבע"ד אומר שרוצה לעמוד לד"ת, אך שאינו רוצה לחתום עצמו על קאמפרמוס (פשרה), מבואר בשו"ת נאות דשא באמצע סי' נא דיש לו דין מסרב. וכ"מ בשו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סי' ז ח ט, וכ"כ בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סו"ס קכה, ובשו"ת רמ"ץ חו"מ סי' ו, והעיד שכן דנין.
דאמנם בשו"ת נאות דשא אכן כתב דכשאין יד ישראל תקיפה מחויב בעל הדין לחתום על קומפרומיס (פשרה) כדי שפס"ד של בי"ד יהי' לו תוקף גם ע"פ חוקי הערכאות. אבל בשו"ת דברי חיים לא כתב כן, אלא רק מוזכר בדבריו שהיה מנהג להשליש כתב בוררות, ושהבי"ד מחוייבים ליתנו לצדדים כדי לנעול דלת בפני עושי עוולה. וכמו כן בשו"ת שואל ומשיב ג"כ לא כתב כן, ורק מלשון השואל נראה שהבין שאפשר לכפות.
ומש"כ הגה"ק מבוטשאטש בהגהות כסף הקדשים סימן עה סעיף א, שיש להרשות לילך לערכאות שיצוו לבע"ד לחתום על שטר בוררות לדיינים. הנה יש להסתפק איך זה מוגדר, האם אזלינן בתר מעשה הדיינים, וא"כ זה רק כפיה בדברים, או דילמא כיון שהתוצאה היא שהערכאות יכפו בשוטין, א"כ זה גם מיוחס לדיינים, ואסור להם לעשות כן לפי התומים והשבו"י בדעת המרדכי.
והלכה למעשה, דעת הגרי"ש אלישיב, שבתי הדין בזמן הזה דנים רק קרוב לדין, ויש להודיע למי שאינו מוכן לחתום על הסכם בוררות שכתוב בו "בין לדין בין לפשר" כי דינו יהיה כמסרב, ויש להוציא נגדו כתב סירוב (פסקי דין ירושלים כרך ח, עמוד כח).
אך הגר"י סילמן כתב (דרכי חושן ח"א עמוד י), שאם אינו מוכן לחתום בין לדין ובין לפשר, בעקרון תביעתו מוצדקת, שאין בי"ד יכולים לכוף על פשרה, ורק במקום שאין הדבר יכול להתברר, יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, אפילו בעל כורחו של בע"ד, ובזה לא צריך את חתימתו. והיינו שכדי להימנע משבועה, רשאים בי"ד לפשר, כמבואר בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן כח) ושו"ת אריה דבי אילעי (אבני זיכרון סימן ט), וע"פ רוב יש בדיני תורה חיוב שבועה, ועכ"פ של היסת.
הרב אוצר החכמה כתב:זה עצוב, ואני לא יודע אם לומר שזה מפתיע או היה צפוי, שלאחר מאמר מעניין שמעלה בעיות ושאלות אמיתיות, איכשהו עולה הרמיזה האנטישמית על גיוס בחורי ישיבות מצד אחד,
הרב אוצר החכמה כתב:לעצם העניין מספר הערות:
ג. משום מה יש לי תחושה שהוא מלין בעיקר על הדבר אותו הוא טוען שהוא רוצה. כלומר מצד אחד הוא רוצה שיתפתח קודקס של תקדימים ופסיקות כדי להתאים את המצב למציאות המשתנה, ומצד שני כשהדבר קיים, הוא מתלונן שזה לא ע"פ עיקר הדין המקורי. אני באופן אישי חושב שיש הרבה לדון בתהליך התקדימים הזה אבל זה נושא נפרד.
סורגים כתב:לדעתי, אדרבא, אילו לא היה בידי בי"ד הכוח לפשר היה ניתן להקשות מזה על החזו"א מאי שנא ד"ת מחוקי המדינה, כאשר בשניהם הדיינים והשופטים צמודים למערכת חוקים ומשפטים שנקבעו מראש.
סורגים כתב:כוח הפשרה רק מחזק את דבריו של החזון איש, ואם מישהו המציא תקדים פסיקה על סמך זה שניתן להם לעשות פשרה, עדיין אין זה מערכת חוקים כמו בחוקי המדינה, וכפי שהוא עצמו מסתייג מזה במאמרו. ומה שכתב להביא שם ראיה מזה שבטלה השבועה, אין דבריו מדויקים כלל, וכבר היה לעולמים שהבי"ד החליטו שיש לו לנתבע להישבע ולהיפטר.
למאי_נמ? כתב:סורגים כתב:לדעתי, אדרבא, אילו לא היה בידי בי"ד הכוח לפשר היה ניתן להקשות מזה על החזו"א מאי שנא ד"ת מחוקי המדינה, כאשר בשניהם הדיינים והשופטים צמודים למערכת חוקים ומשפטים שנקבעו מראש.
טענה תמוהה מאד. החילוק שזה לפי דין תורה וזה לא.
אף על גב דליכא ביניהם דיין שידון על פי משפטי התורה ומוכרחים להמנות בעל שכל לפי מוסרי אדם, אינם רשאים לקבל עליהם חוקי העמים או לחוקק חוקים, שהשופט כל דין שלפניו לפי הנראה אליו זהו בכלל פשרה ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים, אבל אם יסכימו על חוקים הרי הם מחללים את התורה ועל זה נאמר אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות...
מה פספסתי? (מי דיבר על גיוס בחורי ישיבות?)
18
כל זה קורה בתקופה בה יש
בארץ ישראל בלבד יותר מ - 136,000 אברכים )מעל גיל 18( שתורתם אומנותם ושרובם עוסקים,
בכל רגע נתון, בחלק דיני הממונות שבתורה. זאת, לשם השואה, לעומת 8000 עורכי דין בשירות
המדינה, שעל עבודת חלקם בנויה מערכת החוק האזרחי.
אני לא מבין איך כ"ת פוטר את הפלונטר שהלה הציב באומרו שאם בעזרת הרשות לפשר יוצרים מערכת חוקים חדשה (למשל ביחס לדיני גרמא, כמקובל בחלק מבתי הדין לממונות) - הרי זה ערכאות להסבר החזו"א!
מאיר סובל כתב:לא הבנתי את ה"כלומר" של ר' סורגים בסופו,
מנין ומהיכן הצליח להכניס בעטו ובפיו של החזון איש שציטט כי יש מניעה לדיינים לדון דין צמוד לדין תורה לפי דעתם?
נכון שהם לא בטוח משיגים את כל עומק ודקדוק הדין, כמאמר רשב"י המובא בשו"ע, אבל יש בעייה להיצמד למערכת החוקים הכתובה בשו"ע? חלילה כפי שיש בעיה להיצמד לחוקות בני אדם [ערכאות]??
בפועל, המציאות שרואים הרבנים הללו דומה מאוד לאי הבודד שתיארנו לעיל, כאשר דנו בדברי החזון איש. הדיינים טוענים שאין איש הבקי מספיק בדין תורה על מנת להתחייב לדין כזה.
בפועל, המציאות שרואים הרבנים הללו דומה מאוד לאי הבודד שתיארנו לעיל, כאשר דנו בדברי החזון אי"ש. הדיינים טוענים שאין איש הבקי מספיק בדין תורה על מנת להתחייב לדין כזה.
ובכן, לדעת החזון אי"ש, כמו שראינו, במצב כזה צריך לשפוט בכל מקרה לגופו ולהיזהר מיצירת מערכת חוק, בין בעזרת תקנות בין בעזרת תקדימים, מפני שמערכת כזו תיחשב ל"ערכאות". אבל זהו בדיוק מה שעושים בתי הדין הרבניים! הם בונים מערכת שלמה, הכוללת תקנות ותקדימים ופסקי דין וערעורים, שלטענתם אינה דין תורה אלא בוררות על דרך פשרה מפני שאיש אינו יודע את דין התורה. מערכת כזו, אם מקבלים את דברי החזון אי"ש, דינה כדין ערכאות של גויים, והנזקק לה הוא, לכאורה, מרים יד בתורת משה.
באמת אוסיף ואומר לענ"ד.
שלא הבין הכותב את כוונתו של החזון איש, ולא אמר החזו"א שאסור להם לעמי הארציים כביכול כמונו לדון לפי מערכת חוק ותקדימים, ואילו כך הבין בכוונת החזו"א היה לו להקשות איך הותר להם לדיינים בזמנינו לפסוק על פי החושן משפט שגם הוא מערכת חוקים שנקבעו מראש, ומדוע טורח להקשות מתקדימים משפטיים שיצרו בבתי דין, היה לו להקשות איך זה שהדיינים לומדים ופוסקים ע"פ השו"ע והחושן משפט.
בפועל, המציאות שרואים הרבנים הללו דומה מאוד לאי הבודד שתיארנו לעיל, כאשר דנו בדברי החזון אי"ש. הדיינים טוענים שאין איש הבקי מספיק בדין תורה על מנת להתחייב לדין כזה.
ובכן, לדעת החזון אי"ש, כמו שראינו, במצב כזה צריך לשפוט בכל מקרה לגופו ולהיזהר מיצירת מערכת חוק, בין בעזרת תקנות בין בעזרת תקדימים, מפני שמערכת כזו תיחשב ל"ערכאות". אבל זהו בדיוק מה שעושים בתי הדין הרבניים! הם בונים מערכת שלמה, הכוללת תקנות ותקדימים ופסקי דין וערעורים, שלטענתם אינה דין תורה אלא בוררות על דרך פשרה מפני שאיש אינו יודע את דין התורה. מערכת כזו, אם מקבלים את דברי החזון אי"ש, דינה כדין ערכאות של גויים, והנזקק לה הוא, לכאורה, מרים יד בתורת משה.
הרב בברכה המשולשת כתב:המאמר הנ"ל של פרופ' שנרב בנוי על מאמר קודם של הרב ד"ר מיכאל אברהם- ושניהם בנויים על הבנה מאוד משונה של מהו דין תורה.
לפי הכותבים הנכ' הנ"ל, כל תקנה וכל פשרה איננה דין תורה - אלא רק דין התורה האידאלי כפי שהוא נלמד בחקירות ראשי הישיבות.
מה לעשות שלא כך סבר הרשב"א בעצמו (לכל מי שיטרח וילמד את תשובותיו בדיני ממונות) ואף לא אחד מגדולי ישראל.
הרב בברכה המשולשת כתב:ההבדלים בין ערכאות לבין בתי הדין שלנו הם:
א. המחוייבות לתורה ולא לחוק החילוני (וקבלת חוקים חילוניים כדינא דמלכותא או כתקנות הקהל היא מכוח דיני התורה עצמה- ולא משעבוד לגויים),
ב. יראת השמים של הדיינים (שלא לדבר על פגמים בגברא אצל השופטים וד"ל). ותל"מ
סורגים כתב:נדב שנרב כתב:בפועל, המציאות שרואים הרבנים הללו דומה מאוד לאי הבודד שתיארנו לעיל, כאשר דנו בדברי החזון אי"ש. הדיינים טוענים שאין איש הבקי מספיק בדין תורה על מנת להתחייב לדין כזה.
ובכן, לדעת החזון אי"ש, כמו שראינו, במצב כזה צריך לשפוט בכל מקרה לגופו ולהיזהר מיצירת מערכת חוק, בין בעזרת תקנות בין בעזרת תקדימים, מפני שמערכת כזו תיחשב ל"ערכאות". אבל זהו בדיוק מה שעושים בתי הדין הרבניים! הם בונים מערכת שלמה, הכוללת תקנות ותקדימים ופסקי דין וערעורים, שלטענתם אינה דין תורה אלא בוררות על דרך פשרה מפני שאיש אינו יודע את דין התורה. מערכת כזו, אם מקבלים את דברי החזון אי"ש, דינה כדין ערכאות של גויים, והנזקק לה הוא, לכאורה, מרים יד בתורת משה.
אם הבנתי אותו נכון, טענתו, א. שלדעת החזון איש בזמנינו יש לדון רק בדרך פשרה. ב. שאם אנו דנים בדרך פשרה אסור לנו ליצור מערכת חוקים וכדו'. ויש לשפוט רק לגופו של עניין מבלי להתייחס כלל למערכת חוקים כל שהוא.
סורגים כתב:אך כפי שכבר כתבתי, אין לדבריו כל טעם, ואם כדבריו, היה לו להקשות איך זה שהדיינים - נכון להיום - פוסקים על פי השו"ע, כאשר בזמנינו רשאים רק בדרך פשרה ללא כל מערכת של חוקים. - כאשר כולם עמי הארציים ואינם מבינים את הנכתב בשו"ע, וברור שבציור של החזו"א כאשר הדיינים לא קראו ולא שנו מעולם שאסור להם לפסוק על פי השו"ע.
סורגים כתב:ובאמת שלא ידעתי לשם מה הוא צריך לגייס את החזו"א והיה לו להק', כפי שכותב כ"ת, על סמך מה קובעים תקנות ופסקי דין תקדימים.
ואולי נשמר מטענתו של הרב בברכה שגם על פי דין תורה ניתן לקבוע תקנות וכו'.
הכותב הנכבד יש לו דעות שאיש מאיתנו לא היה עומד מאחוריהם (למשל הוא סבור שתפקיד בתי הספר איננו לחנך אלא ללמד ידע בתחומים שונים ולהוות שמרטף), אך הבאתי את המאמר שלו בכדי לבחון ולתרץ את הקושיות שלו.
הרב אוצר החכמה כתב:הכותב הנכבד יש לו דעות שאיש מאיתנו לא היה עומד מאחוריהם (למשל הוא סבור שתפקיד בתי הספר איננו לחנך אלא ללמד ידע בתחומים שונים ולהוות שמרטף), אך הבאתי את המאמר שלו בכדי לבחון ולתרץ את הקושיות שלו.
לא קראתי את המאמר שלו בעניין בתי ספר, אבל דווקא בעניין הזה אני לא כ"כ בטוח שאני חולק עליו, זו הגדרה קצת קיצונית, והעניין מאד תלוי מקום ומצב, אבל אני בהחלט חושב שעיקר החינוך ניתן בבית, ודי חבל שהרבה בתי ספר מתעלמים מעניין זה, וחושבים שעיקר חינוך הילד בידיהם.
אוצר החכמה כתב: הכותב הבין בדברי החזו"א שיש שתי דרכים. או לפסוק ע"פ תורה וע"פ השו"ע, או לפסוק כל פעם לפי היושר והמוסר, אבל לקבוע כללים שאין מקורם בהלכה, זה אסור. וממילא סבר, שגם אסור לי לסמוך על תקדים של בי"ד אחר, כי כל עניין התקדים הוא שנקבע ע"י זה כלל כזה וממילא נוהגים לפיו, וזה שלא כדעת החזו"א.
למאי_נמ? כתב:ואז הוא אומר שאם יוצרים תקדימים המבוססים על יכולת בית הדין לפשר - חזרה הקושיא, מה הדבר שונה מערכאות לשיטת החזו"א? הרי בשני המקרים מדובר על מערכת חוקים שאיננה מתנהלת לפי ד"ת אלא לפי ההיגיון האנושי והיושר הטבעי (שיש גם לאומות העולם).
סורגים כתב:מהכ"ת שיש פסול כל שהוא בפסקי דין תקדימים, שבציורים ובסיטואציות אלו נוהגים הבי"ד לפשר.
החזו"א אוסר לייצור מערכת חוקים חדשה ולפעול על פיה רק במקום שהדיינים הם עמי הארציים גמורים ואינם יודעים לדון בפשרה הקרובה לדין, על זה כתב החזו"א שעליהם לדון על דרך הסברא וההיגיון לגופו של דבר, ללא מערכת של חוקים, אך בזמנינו שהדיינים דנים פשרה הקרובה לדין (ולדעת כמה ראשונים נחשב הדבר לדין תורה ממש) אין כל פסול לקבוע ולסכם אי אילו מקומות בהם נוהגים הבי"ד לפשר, ואינו דומה לערכאות, כיון שהדנים בפשרה הקרובה לדין טורחים לקרב את הפשרה לדין תורה. – והרי זה כאילו דנים דין תורה ממש.
סורגים כתב:החזו"א מבקש להסביר, מאי שנא להתדיין אצל ג' עמי הארציים שלא על פי ד"ת שמותר, ואילו ערכאות אסור, ועל זה קאמר, שכל עוד אין להם מערכת חוק חלופית אין בזה בעיה. - משא"כ בפשרה הקרוב לדין הרי עושים הדיינים כפי המבואר בשו"ע שבתנאים מסוימים מותר להם לפשר, ומה אכפת לי אם קבעו והחליטו כל הבתי דינים פה אחד היכן ומתי יפשרו.
בברכה המשולשת כתב:ה. בית הדין מוסמך, על-פי דין תורה, לבצע פשרה, בתנאים מסויימים, ויעויין במאמרו הנ"ל של הגרז"ן גולדברג- שבחי הפשרה ובספרו הנ"ל של הדיין הגאון רבי יועזר אריאל. זאת, לא בגלל ערכאות או בגלל החוק החילוני או בגלל שום סיבה חיצונית להלכה, אלא מגופי תורה עצמה.
הבדל הוא שבשולחן ערוך מבואר שמותר לדיינים לעשות פשרה, אבל מהי הפשרה עצמה - אין כללים בשו"ע (מלבד שתהיה קרובה לדין), לעומת זאת קביעת כללים שבית הדין יחייב בגרמא (למשל) או ימנע מלהשביע (כדוגמת שנרב), הם בדיוק הסכמה על חוקים (שלא כדין התורה). אך אם הדיין בגרמא פעם אחת מחייב, פעם אחת מחייב רק חצי נזק, ובכל פעם מכריע כפי נטיית לבו בתיק זה - אזי הנהגתו איננה סותרת לדברי החזו"א הנ"ל.
הרב 'אוצר החכמה' כתב:זה מה שטוען שנרב אבל לא לזה התכוון החזו"א, שהרי אם דיינים נוהגים מנהג משום שנראה להם שכך ראוי יותר ע"פ דין תורה אפילו אם אין הדבר מפורש (או שלא נראה לחלק מהאנשים [דוגמת פרופ' שנרב] שראוי כן) עדיין מיקרי מנהג ע"פ תורה, ואין לזה שייכות כלל עם דברי החזו"א.
הרב 'אוצר החכמה' כתב:מפסיקת החזו"א, שלא כהבנת שנרב, לא אמורה להיגרם אנרכיה, כל מה שאמר החזו"א הוא שלקבוע כללי פסיקה שאין מקורם בתורה, בזה יש משום ערכאות. שואל שנרב מה הפתרון למציאות המורכבת? התשובה של החזו"א לענ"ד פשוטה. כאשר מדובר בדיין פרטי שמזדמנת לו שאלה ואין לו ראייה, ישפוט ע"פ הצדק והמוסר ושיקול דעתו.
כאשר מדובר בציבור, לא אלמן ישראל, ויישבו החכמים, (בין אם מדובר בכנסים מסודרים או בהתפתחות טבעית של הדיון) וידונו מה הדרך ומנהג הראוי לפי דין תורה, (ושלא כלגלוגיו של העו"ד הנ"ל אכן אפשר להוכיח מעניין לעניין וגדולי הפוסקים בראיותיהם יוכיחו) ובמנהגים כאלה אין שום שאלה כמו שכתב לעיל בברכה משולשת.
וסיפורים על אי בודד אין מקומם בעולם האמיתי, ואם נזדמנו חבורת אנשים לאי בודד ואין להם מה יאכלו, אוכלים נבילות וטריפות, אז מה אפשר להסיק מזה? שנעזוב את מערכת הכשרות שלנו, ונסתמך על משרד הבריאות, ורק במקרים מאד מסויימים ומוגבלים נשתמש בכללי הכשרות בהלכה? (כעין הצעתו של שנרב בעניין בתי המשפט)
מאיר סובל כתב: ה"פחד" של הדת"ל וכדומה שמדינה שחיים בה על פי שו"ע שפוטרים מגרמא תהיה אנרכיה, ולכן מחתימים בבתי דיניהם החדשים לחייב גרמא לכתחילה, זה אכן מערכת כללים הפוכה, ואסור לעשות כן, ופחדם פחד שוא, מפני שאם זה היזק בכוונה מלכתחילה שיהיה באופן של גרמא, רוב הסברא שזה בידיים ממש וחייב מעיקר הדין. ופחדם נובע לכאו' מרוב היתרי שימוש ב"גרמא" להתיר שבת ושביעית וכו'. ונכנס להם בראש שזה לא מעשה בידיים... ודוק'. האמת שזה יכול לאבד את דין "כח גברא" שצריך בשחיטה, אבל לא מעבר לכך.
למאי_נמ? כתב:הרב 'בברכה המשולשת',
1. אחר המחילה, לא מצאתי בדבריו יישוב לדברי שנרב.
2. האם כוונתכם למאמר הלכה כמשפט עברי? (אגב, אני חסום לשם).
3. מה המקורות ברשב"א ובשאר גדול"י הסותרים את הנחות המוצא שלו ושל שנרב?.
משתמשים הגולשים בפורום זה: גבול ים ו־ 366 אורחים