הכרעה בין הראשונים להלכה ע"פ מדע ארכיאולוגי

[צמא לדעת]

תירגע משהו.
גם אם יודעים מקום המזבח בלי פקפוק, לאו כו"ע סבירא להו שמותר (לא נדבר על צריך) להקריב קרבנות. ומסתמא אתה יודע את זה היטב.
(וכיון שיש בדבר יותר מספק פיקו"נ והתגרות באומות, אין שום ספק דשוא"ת עדיף).

[כרם]

מי שחקר והגיע למסקנה ש:

האמה של קודש היא בדיוק 20.67

(ובודאי כונתו ל-67.20, שדרך המרת התוכנות לשגות בזה, וד"ל) ברור לנו כי חקירותיו הבל וישאם הרוח. כי מסורה בידינו שאין הוה אמינא בעולם לומר שהאמה זהו גודלה, המקסימום הוא 60 ס"מ +-, והמחקרים שהגיעו למסקנה הזו שגויים בודאות.

[אוצר החכמה]

כבר הזכרתי פעם כאן את מאמרו של הגרא"י זלזניק זצ"ל במוריה. ובו טען שהבעייה ההלכתית העיקרית היא התכלת, ואיני יודע איך פותרים את זה, כי אינו דומה לסמוך על זה לעניין ציצית, שגם על זה הדעות שונות, שבפשטות אין בזה שום איסור גם אם אינו תכלת, לבין עבודת הכהנים.

מעבר לעניין ההלכתי הן הכל פטומי מילי, וכי אם חכמי פורום אוצר החכמה יודיעו לממשלת ישראל שברצונם להקריב ק"פ, ירוצו ויסלקו משם את הגויים ויתנו לנו לעשות את שברצוננו. הלא על לימוד התורה לנו ולבנינו אנו צריכים להלחם איתם, ולוואי שבזה לא יציקו לנו.

[בברכה המשולשת]

לגבי הבעיות ההלכתיות, הרי עסק בזה כבר מרנא החת"ס בתשובה לחותנו מרנא הגרע"א וקבע שאין בעיות הלכתיות- רק שהגויים מונעים.
וכמדומני שיש על כך גם בשו"ת התעוררות לתשובה

[צמא לדעת]

מסתמא יש 'הוכחות שאי אפשר להפריכן בעולם' שהחלזון הוא המורקס (או שרץ אחר), ושפלוני ופלוני כהן מיוחס (שמצאו אצלו ג'ין הכהנים), וכו'.
כעת רק צריכים (כולנו) לבקש יפה, ויושיטו לנו את מקום המקדש ע"ג מגש של זהב.

[בית שביעי]

ובודאי כונתו ל-67.20, שדרך המרת התוכנות לשגות בזה, וד"ל) ברור לנו כי חקירותיו הבל וישאם הרוח. כי מסורה בידינו...

פיל במחט...
לא רוצה להאמין שיש לי הוכחות שא"א להפריך אל תאמין, אבל אל תכניס בדבריי הבל ושטות רוח...

אפשר להוכיח בקלות, אבל רק צריכים להיות מעוניינים, והשאלה אינה שאר דברים שהובאו למעלה, אלא אם רוצים לעבור מעל המחסום הפסיכילוגי של התחדשות העבודה והתחדשות בית דין הגדול כדבר מציאותי לחלוטין, ואז הדרך פתוחה...

[אוצר החכמה]

א. לכמה באמת התכוונת? אם ל 67 ס"מ איך תפרנס קומת אדם בינוני שלוש אמות .

ב. למה צריך בשביל לשמוע את ההוכחות "לחזור בתשובה" ומה הקשר בין ההוכחות ההלכתיות לעניין שיעור אמה לבין מחסומים פסיכולגיים?

[בית שביעי]

זה המחיר.

תתארו אם הגיע מישהו להחזו"א או להנו"ב ומציע עיסקה כזאת, תאמין לי הם כבר היו מחתימים כל עיר בני ברק ופראג להשיג המציאה!

[איסתרא בלגינא]

זה המחיר.

תתארו אם הגיע מישהו להחזו"א או להנו"ב ומציע עיסקה כזאת, תאמין לי הם כבר היו מחתימים כל עיר בני ברק ופראג להשיג המציאה!

וכאותו אחד שהציע למלאת את הכינרת בכח המחשבה בלבד, ובלבד שקודם כל לא יפורסמו תחזיות מדג אויר בארץ במשך חודש...

ולא ידע שאת הפטנט העתיק כבר גנב לו אותו הבעל שמסר גט על מנת שתעלי לרקיע.

[בית שביעי]

מקווה שהמסר עובר, לא רוצים לדעת, והא ראיה שאפי' אוכיח לכם, כולם ישארו אדישים, ושום דבר לא ישתנה בקרקע המציאות

[כרם]

אם יבוא אליהו ויאמר אמה של תורה 67.20 ס"מ אין שומעין לו.

עיין יבמות קב עמוד א:

אמר רבה אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל ורב יוסף אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל

[בית שביעי]

אז אם אתה מפעיל הגמרא לסוגייתינו אז אולי נלך צעד אחד קדימה.

אם יבא אליהו לומר שמשיח בא אין שומעין לו כיון שכבר נהגו בלי משיח...

וזה שצמדת ה"ס"מ" זה לא כתבתי.

ובעצם לא חושב שאדם הזה קיבל תשובה על הסוגיא

[עם_הארץ]

בסך הכל כונתו לאינטש.
20.67 אינטש הם לערך 51.6 ס"מ.
אבל מי שכותב בארץ בה משתמשים בס"מ מידות באינטשים בלי לציין זאת, הוא - - -

[בית שביעי]

מאד מעניין
http://in.bgu.ac.il/en/Pages/events/ore ... ement.aspx

[זבול]

מאת: אגודת אל הר המור || עריכה: יוסף פלאי (יום ד', א’ בטבת תשע”ד)


מאמר זה נכתב על-פי ספר מקיף בנושא, המסכם מחקר היסטורי והלכתי שנערך על-ידי חברי אגודת "אל הר המור".





האם ידוע לנו כיום מקומו של בית המקדש? – שאלה זו מעניינת אנשים רבים בכל העולם, וודאי שהיא אמורה לעניין כל יהודי באשר הוא, וודאי-וודאי שהיא מעניינת מאוד אותנו, כשומרי מצוות המבינים את מרכזיותו של בית-המקדש בעבר ובעתיד, ואת המשמעויות ההלכתיות של ידיעת מקום המקדש גם בהווה.


לפני שנגיע אל שאלה זו עצמה, נמסור תאור קצר של הר הבית כפי שהוא נראה היום, ולמעשה במשך תקופה ארוכה מאוד עד היום הזה.





תאור הר הבית מבחוץ ומבפנים


המתחם המכונה כיום בשם "הר הבית", ובערבית "ח'ראם א' שריף", הוא שטח מלבני גדול. אורכו הכללי מדרום לצפון קרוב לחמש-מאות מטר, ורוחבו ממערב למזרח מגיע עד לשלש-מאות מטר. בצדו המזרחי, גובל הר הבית בחומה ארוכה, שבמקום זה היא גם חומת העיר העתיקה. חלקה הגדול של החומה הוא מהתקופה העות'מנית, אך יש בה חלקים קדומים מאוד, ללא ספק מזמן המקדש. את החומה המזרחית, ואת "שער הרחמים" (או "שער הזהב") הסתום שנמצא בה – ניתן לראות יפה מכיוון הר הזיתים, המתנשא ממזרח להר הבית.


בקצה הדרומי תוחמת את ההר חומה יפה, שהנדבכים התחתונים שלה הינם עתיקים ביותר, ובהם נמצאים שרידי שערים מזמן המקדש, וחלקיה העליונים מתקופות מאוחרות יותר.


צידו המערבי של הר הבית הוא אולי הידוע ביותר, בו נמצאת רחבת הכותל המערבי המשמשת כיום כמקום תפילה מרכזי. למעשה, כיום ניתן לעקוב אחרי שרידיה המרשימים של החומה המערבית מזמן המקדש – החל מהקצה הדרומי ו"קשת רובינסון" הסמוכה אליו, דרך רחבת הכותל, ובהמשך: מתחת ל"קשת וילסון" ובתוך "מנהרות הכותל" מתחת לפני הקרקע.


בצדו הצפוני של הר הבית, אין כיום שרידים בולטים של חומה, אך קו ארוך של מבנים מוסלמים – ובהם שרידים ארכיאולוגים שונים – מסמן באופן ברור את קצה רחבת ההר. הכניסה להר הבית כיום נעשית בסדרה של שערים בצדו הצפוני והמערבי – שערים שאינם מזמן המקדש – ואילו הצד המזרחי והדרומי חסומים כיום לכל אורכם.


עד כאן באשר לחומות ההר מבחוץ, וכעת נעבור לתאור ההר מבפנים. רוב שטחו של הר הבית הוא שטח פתוח, המכוסה כיום במטעי זיתים וחורשות מחד, וברחבות מרוצפות מאידך. מבין המבנים השונים הנמצאים בהר הבית, ראויים לציון שני מבנים גדולים מרכזיים [כמובן, כיהודים מאמינים, בטוחים אנו שמבנים אלו הינם זמניים בלבד, עד שיבנה המקדש בקרוב]: בקצהו הדרומי של ההר נמצא כיום מבנה גדול, הוא מסגד "אל אקצה", אותו ניתן לזהות על-פי הכיפה הגדולה בצבע הכסף הבנויה מעליו. אולם מעניין אותנו יותר המבנה השני, הנמצא במרכז הר הבית – על גבי רחבה גדולה מרוצפת התופסת את שטחו הגבוה של ההר – מבנה זה הוא "כיפת הסלע" (ובערבית "קובת א' צחרה") הניכרת למרחוק בכיפה המוזהבת הגדולה שמעליה. קירות המבנה החיצוניים הם בצורת מתומן, שאורכו ורוחבו המרבי כחמישים מטר. במרכז המבנה נמצאת שורת עמודים התומכים את הכיפה הגבוהה, ומתחת לכיפה, בתוך המעגל הפנימי שיוצרים העמודים, נמצא סלע גדול-מימדים. הסלע חשוף כיום באורך כ-17 מטר וברוחב כ-13 מטר, וגובהו מעל המשטח שסביבותיו מגיע לקומת אדם. זהו סלע ההר הטבעי, המהווה למעשה את הנקודה הגבוהה ביותר בהר הבית (גובהו כ-744 מטר מעל פני הים). בתוך הסלע חצובה מערה, ומתחת המערה מצויה גישה לחללים נוספים שאיננו יודעים כיום לתארם בוודאות.


כיפת הסלע נבנתה בתקופה הערבית הראשונה, שהחלה בשנת 638, עם כיבוש הארץ בידי החליף המוסלמי עומר אבן-אל-חטאב. למעשה, המבנה עצמו נבנה בידי הח'ליף המוסלמי עבד-אל-מליךּ בשנת 691. למרות כל פגעי הזמן, המבנה השתמר מאז ועד היום ללא שינוי משמעותי. על חשיבותו המיוחדת של המבנה, ושל הסלע שבו, לנו כיהודים, נרחיב יותר בהמשך [אנו מתנצלים על כי אנו משתמשים כאן בתאריכים לועזיים, אע"פ שהיינו מעדיפים את העבריים].


במאמר מוסגר נציין שבשונה מהמתחמים הסמוכים להר הבית מבחוץ, בהם נערכו, ונערכות עד היום, חפירות ארכיאולוגיות נרחבות – הרי בהר הבית עצמו לא נעשתה מעולם כל חפירה ארכיאולוגית שהיא, בשל רגישותם של המוסלמים השולטים בהר. כיון שנמנע מהחוקרים לחפור בהר הבית, הם הסתפקו בעבודות סקר מקיפות על מבנהו של הר הבית ועל החללים התת-קרקעיים הרבים שתחתיו – עבודות שנעשו החל משנת 1833, ואשר היסודיות והמפורסמות שבהן היו מחקרי "הקרן לחקירת ארץ ישראל" היושבת בבריטניה.





הדעה המקובלת בזיהוי מקום המקדש


נחזור כעת אל השאלה שהצגנו בתחילה, היכן הוא מקום המקדש? ונאמר בצורה ברורה כי אין ספק שבמשך דורות רבים – למעלה מאלף שנים בודאי – היה מקובל זיהוי אחד ויחיד למקום המקדש בתוך הר הבית. הדעה המוסכמת הזו זיהתה את "כיפת הסלע" כמקום המקדש עצמו, ואת הסלע שבתוך המבנה – כ"אבן השתיה".


להזכירנו, אבן השתיה היתה חשופה בתוך רצפת "קדש הקדשים", ככתוב במשנה יומא (ה, ב): "משניטל הארון, אבן היתה שם... ושתיה היתה נקראת גבוהה מן הארץ שלש אצבעות"(ובתוספתא יומא פ"ב מבואר "שמתחילה היה ארון נתון עליה", וראה בתפארת-ישראל על המשנה). אין כאן המקום להאריך בחשיבות שיחסו חז"ל לאבן מיוחדת זו, "שממנה הושתת העולם" (יומא נד, ב ועוד), ורק נזכיר כי מדברי חז"ל עולה ש"אבן השתיה", הנקראת בדבריהם גם "סלע", היא אבן טבעית מסלעי ההר, אשר בזמן המקדש היתה מובלעת בתוך יסודות ההיכל, ורק חלקה העליון היה גלוי ברצפת קדש הקדשים (ראה תוספות-יום-טוב למידות ד, ו).


אם כן, במשך דורות רבים היה מקובל להצביע על האבן שבכיפת הסלע כאבן השתיה, וממילא לזהות כאן את מקום קודש הקדשים. אמנם, מידותיו של קודש הקדשים עצמו (אורך ורוחב של 20 אמה, כ- 10 מטר) קטנות ממידות הסלע כיום, אך כאמור בזמן המקדש היה רוב הסלע מכוסה ביסודות המבנה, ורק חלק קטן ממנו בלט החוצה. נזכור כי קודש הקדשים הוא חדר אחד בתוך המבנה הענק של "ההיכל", שמידותיו הכלליות הם מאה על מאה אמה (כ-50 מטר) – ומעניין כי אלו הם גם המימדים החיצוניים של מבנה כיפת הסלע, מה שמביא לחשוב שאולי קירות המבנה (לפחות בחלקם) נבנו על יסודות חורבות ההיכל ממש!


על כל פנים, העובדה המרכזית של זיהוי מקום קודש הקדשים והאבן, נחשבה כדבר ידוע מלפני כ-1300 שנה – וליתר דיוק: משנת 691, תאריך בניית כיפת הסלע – ועד הדורות האחרונים ממש. בקרב מי היה מקובל הזיהוי הזה? – למעשה מוטב לשאול: אצל מי לא? שכן ידיעה זו מופיעה אצל כולם; הן אצל היהודים, יושבי ארץ-ישראל ועולי-הרגל, פשוטי העם וגדולי הדורות, והן להבדיל אצל המוסלמים והנוצרים. אם נבחן את כל המקורות המצויים בידינו – בכל נקודת זמן שהיא, מלפני 1300 שנה, ועד לפני כ-150 שנה (תחילת המחקר המדעי בנושא) – נגלה שוב ושוב את הידיעה הזו מקובלת על הכל כדבר שאין עליו עוררין.


אנו כמובן נתמקד יותר במקורות היהודיים, ואי אפשר שלא לפתוח בדברי הרדב"ז, ר' דוד בן זמרא, מגדולי הפוסקים (עלה לירושלים בשנת 1553). הרדב"ז נשאל להלכה על כניסה למקומות מסויימים סביב, או בתוך, הר הבית. את תשובתו בונה הרדב"ז על יסוד עיקרי אחד: "כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקרא אצלם אלסכרא", ושוב: "אין ספק כי האבן הזאת, אשר תחת הכיפה, היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים" (שו"ת רדב"ז ח"ב סימן תרצא). מניין יודע הרדב"ז את "הדבר הברור" הזה, שעל-פיו הוא פוסק הלכה בשאלות שיש בהם חשש איסור כרת? זאת לא טורח הרדב"ז לומר לנו! ונראה ברור כי הרדב"ז מסתמך בזה על המסורת הקיימת הידועה בזמנו.


המקור היהודי הקדום ביותר שבו נזכרת הידיעה הזו הוא לא פחות מאשר פרקי דר' אליעזר, שם נאמר (פרק ל): "חמשה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים ואלו הם: ... ויגדרו פרצות חומות בית המקדש. ויבנו בנין בהיכל" [כמובן שמקור זה, בהיותו מוכר לכל וידוע בחשיבותו, הוסיף משקל משמעותי אצל כל גדולי ישראל שעסקו בנושא]. מקורות נוספים מדברים בצורה הרבה יותר ברורה, שאינה מותירה מקום לספק בכוונתם. כך למשל במקור קדום, הכתוב בצורה מדרשית והקרוי "נסתרות דר' שמעון בר יוחאי": "המלך השני שיעמוד מישמעאל יהיה אוהב ישראל ויגדור פרצותיהם ופרצות ההיכל, וחוצב הר המוריה ועושה אותו מישור כולו, ובונה לו שם השתחויה על אבן שתיה" ("מדרשי גאולה", י. אבן שמואל). כך כותב ר' בנימין מטודלה, שביקר בארץ בתקופת הצלבנים: "ושם 'טמפלו דומינו' [מקדש האדון] ובנה עליו עומר בן אל-כטאב כיפה גדולה ויפה עד מאד". ותלמיד הרמב"ן שעלה לארץ לפני כשבע-מאות שנה, כותב: "על אבן שתיה בנו מלכי ישמעאל בנין מפואר מאד, עשו אותו בית תפלה, ובנו למעלה מן הבניין כפה נאה מאד, והבניין על בית קדשי הקדשים ועל ההיכל". כאמור, תאורים דומים של המבנה שבנו הישמעאלים על אבן השתיה ומקום קודש הקודשים – מופיעים אצל נוסעים מכל התקופות.


גם אצל חכמי הקבלה אנו מוצאים התייחסות לנושא, כאשר הם דנו בשאלה המהותית כיצד יתכן שהמקום הקדוש ביותר הפך להיות בית למוסלמים. כך כותב למשל ר' מרדכי הכהן, מתלמידי-תלמידיו של האר"י הקדוש, בספר שפתי כהן (פרשת בראשית): "איך מקום השכינה מצומצם בין בדי הארון לפני ולפנים, מקום שאפילו כהן גדול לא היה נכנס אלא פעם אחת בשנה אחר כמה טבילות וקידושין... איך עתה הוא בית תורפה של ישמעאלים" ("בית תורפה" הוא כינוי לגנאי). וכך תמה גם ר' נתן שפירא בספר "טוב הארץ": "ואמנם יש לדקדק עתהשמקום הבית נעשה בית מרגז לישמעאלים, ומאי איכא למימר?" ("בית מרגז" – כינוי רווח למסגד).





הסתמכות על המסורת בקביעת הלכה


מעניין הדבר כי גם בקרב פוסקים רבים היה ברור כי ניתן להסתמך על הידיעה המקובלת הזו, עד שבדרך-כלל לא הועלה הדבר לדיון. כבר הבאנו את דברי הרדב"ז בהקשר זה, ונוסיף כי דבריו צוטטו במשך הדורות הבאים על-ידי פוסקים נוספים כמו החיד"א בספר "ברכי יוסף" (או"ח תקסא ג), שו"ת בנין ציון (סימן ב), ועוד.


בין הפוסקים הנוספים המזכירים את העובדה הזו, אנו מוצאים את בעל החפץ-חיים זצ"ל, שבספרו "לקוטי הלכות" (זבחים נה, ב) כותב: "ומכל מקום נראה פשוט, דעל כל פנים אם על מקום ההיכל בנוי איזה בנין, כמו שבנוי היום בעוונותינו הרבים, ממילא שוב אסור להקריב קרבנות על המזבח" – לא נכנס כאן לפרטי הדיון ההלכתי (וכדאי לעיין במקור), אך רק נשים לב שהחפץ-חיים מקבל בפשטות את הידיעה המקובלת שבמקומו של ההיכל בנוי כיום "איזה בנין" (כיפת הסלע). בדומה לזה, כאשר דנו הפוסקים בשאלת חידוש הקרבת הקרבנות בימינו, ונשאלה השאלה כיצד נדע את המקום המתאים לבניין המזבח, השיב ר' אליהו גוטמאכר: "יש לנו מדידה לכל הפחות מן האבן שתיה. וידוע לרבים... שהאבן שתיה עדיין שם בבית התפילה שלהם" (שו"ת ר' אליהו גוטמאכר, עניינים שונים סימן טז).


בנקודה זו כדאי אולי לעצור ולברר מעט: מהו באמת המשקל ההלכתי שניתן לייחס לידיעה כזו, מפורסמת ככל שתהיה?


ובכן, בהלכה אנו מוצאים את המושג "מסורת" – דהיינו, ידיעה העוברת במסירה מדור לדור. למעשה כמעט בכל תחום בתורה אנו נזקקים לידיעות העוברות במסורת: מהי החיטה ומהו הלולב והאתרוג, מהי שנת השמיטה ומהי מידת 'רביעית', ואפילו מהי האות אלף ומהי האות בית! וכך למשל נפסק: "עוף טהור נאכל במסורת, והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור" (שו"ע יו"ד פב, ב. ראה שם פרטי הדינים). כלומר: אם תושבי המקום יודעים שעוף מסוים הוא עוף טהור, אנו מניחים שידיעה זו עברה ברציפות מדורות קודמים, ויסודה במקורות מהימנים!


ברור שגם כאשר אנו דנים על זיהוי מקומות, אנו נזקקים למסורת, כמו שנאמר בגמרא (שבועות טז, א): "כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון, כל מצוות אלו נוהגות בה". בהקשר זה, ניתן אפילו לשאול "קלוץ קאשע": מניין לנו שירושלים שלנו היא אותה ירושלים של חז"ל? אך מדוע באמת ברור לנו שזו אינה שאלה כלל? – כיון שידועה לנו הרציפות של המסורת על ירושלים, ולכן אנו מחשיבים את הידיעה הזו כידיעה ודאית, חזקה הרבה יותר מכל מיני הוכחות שהן. ואם הדוגמא של זיהוי ירושלים נראית לנו מוזרה, נוכל לשאול: וכי מניין יודעים אנו שמקום המקדש נמצא בתוך השטח הקרוי היום "הר הבית", ולא למשל בכיכר המרכזית של הרובע היהודי דהיום? – ושוב נזקקים אנו למושג של "מסורת".


– מעניין למצוא ששאלה דומה לזו נשאל בזמנו רבי ישעיה הלוי הורוויץ זצ"ל, השל"ה הקדוש, לאחר שעלה לירושלים עיר הקודש, וכך כתב: "מה שתמה על דירתי בירושלים... מחמת קדושת מקום המקדש... ואין לנו קבלה ודאית איזהו מקום מקדש ואם-כן כל ירושלים בספק כרת (!) – דע אהובי... מכאן והלאה לא ישמע על פיך, פה קדוש, לדבר כן, להוציא לעז על דירת ירושלים אף עתה בחורבנה... והנה באתי על דברי אמת באמיתה של תורה להודיעך דברי אמת: דע כי מעולם לא היה ספק במקום בית המקדש... כי הוא זה, ולא היה נתעלם מהעין אפילו רגע אחד. אע"פ שהיתה ירושלים הולכת ממלכה למלכה מכל מקום לא נפסקה הקבלה [-מסורת] והידיעה" (נדפס ב'קובץ על יד' כרך 16, ירושלים תשס"ב).


נראה אם כן, כי הפוסקים שהסתמכו בפשטות על הידיעה המפורסמת, כדוגמת הרדב"ז, עשו זאת על פי היסוד ההלכתי של הסתמכות על מסורת קיימת, גם ללא הוכחות נוספות. מבחינה הלכתית, מסתבר שרק אם מתעוררות קושיות ופירכות חזקות על המסורת הקיימת, אז צריך להתחיל ולדון בה, כאשר הורעה חזקתה.





בניית כיפת הסלע


אמנם מבחינת ההלכה נראה שניתן להסתמך על מסורת ללא צורך 'לחטט' אחר שורשיה, אבל מחמת חשיבות הנושא וחביבותו קשה לעצור כאן, ואנו רוצים לדעת יותר כיצד 'נולדה' אותה ידיעה, שהמשיכה לעבור במסורת הדורות, שכיפת הסלע בהר הבית היא היא מקום קודש הקדשים ואבן השתיה.


והנה מתברר שכאשר אנו בוחנים את מכלול הידיעות ההיסטוריות על בניית כיפת הסלע, מתקבלת התמונה הכללית הבאה: לפני הכיבוש המוסלמי, היתה ארץ ישראל תחת שלטון הנוצרים הביזנטים (יורשיהם של הרומאים), אשר ביזו את הר הבית ואף הפכו אותו למקום אשפה. עם הכיבוש המוסלמי, החלו בעבודות לניקוי הר הבית; בקצהו הדרומי של הר הבית בנו המוסלמים מסגד גדול (אל אקצה), ואילו במרכז ההר הקימו מבנה מיוחד במקום שהראו להם היהודים כמקום המקדש!


עובדה זו נזכרת, בניואנסים שונים, במקורות יהודיים, מוסלמיים ונוצרים. כך למשל מתארים ראשי הקהילה בירושלים (מתקופה מאוחרת יותר): "בעת אשר [המוסלמים] פשטו ידם ולכדו את ארץ הצבי [ארץ-ישראל] מיד אדום [הביזנטים] ובאו ירושלים, היו עמהם אנשים מבני ישראל, הראו להם מקום המקדש" ("אגרות ארץ ישראל" עמוד 47). סיפור דומה שומע בירושלים ר' פתחיה מרנשבורג, מבעלי התוספות: "והיכל נאה שם שבנה מלך ישמעאלים, בימי קדם כשהיתה ירושלים ביד הישמעאלים, ובאו פריצים והלשינו למלך הישמעאלים, ואמרו: זקן אחד יש בינינו, שיודע מקום היכל והעזרה. ודחק אותו המלך עד שהראה לו" (סיבוב ר' פתחיה מרגנשבורג, מהדורת גרינהוט,עמוד 32).


והנה, תאורו של בישוף ארמני, להבדיל, אשר חי בזמן המדובר: "אחרי אשר היהודים נהנו זמן ידוע מעזרתם או מחסותם של הערבים, עלה בדעתם לבנות מחדש את מקדש שלמה. נתגלה המקום הנקרא קדש הקדשים. הם בנו, עם היסודות ועם שרידי הבניין, בית תפלה בשבילם הם. הערבים מקנאתם ביהודים גרשו אותם משם"... מכל מקום, הנתון היסודי החוזר בכל המקורות העתיקים, הוא שהיהודים הראו למוסלמים את מקום המקדש. גם בכל המקורות המוסלמיים הקדומים קיימת תמימות דעים כי כיפת הסלע נבנתה בכדי לשמר את המקום שבו עמד בית-המקדש! [יתכן ששיתוף-הפעולה בין היהודים למוסלמים נעשה תחת כפיה, אך נראה יותר שלאחר השלטון הנוצרי השנוא, קידמו היהודים בברכה את המוסלמים בכלל, ואת מעשיהם לכבוד מקום המקדש בפרט, כמו שניתן להתרשם מדברי "נסתרות דרשב"י שהובאו לעיל].


בהקשר זה כדאי לציין כי בדורות הראשונים של האיסלם לא ייחסו אנשי הדת המוסלמית כל משמעות מיוחדת לירושלים ולהר הבית כמקום קדוש לאיסלאם, וחשיבות המקום בעיניהם היתה רק משום שבמקום זה היה בית-המקדש (על כל המשמעויות שיש ביהדות ביחס למקום זה). כידוע, בקוראן המוסלמי ירושלים אף אינה מוזכרת כלל, ורק בזמן מאוחר יותר – הרבה לאחר התקופה המדוברת – החלו חלק מחכמי המוסלמים לפרש למפרע קטע מסוים בקוראן כאילו הוא מתייחס להר הבית. על כל פנים, הדבר ברור שהזיקה של המוסלמים להר הבית בכלל, ולכיפת הסלע בפרט, נבעה רק מהעובדה שזהו מקום המקדש, כפי שהועבר במסורת היהודית [מומלץ גם לעיין במאמריו של הפרופסור המוסלמי פאלאצי בעניין זה, כמו בגליון 'נתיב' מס' 1].





השלמת התמונה ההיסטורית


וכעת אנו מגיעים אל השלב האחרון. ננתח את הנתונים שבידינו: א. עד שנחרב המקדש, בערך בשנת 70, היה מקומו גלוי וידוע, כמובן. ב. לאחר 600 שנה מצביעים יהודים על מקום המקדש והמוסלמים בונים עליו את כיפת הסלע. ג. מאז, ידוע לכולם כ'דבר ברור' שמבנה זה משמר את מקום קודש הקודשים ואבן השתיה.


לא נותר לנו אלא לשאול: האם אפשרי הדבר שבמשך אותם שש-מאות שנים – מהחורבן ועד בניית כיפת הסלע – אכן עברה, מדור לדור, מסורת על מקום המקדש? – אם אמנם נוכל לענות על שאלה זו בחיוב, הרי שהצלחנו לסגור את המעגל; שכן אין צל-של-ספק שליהודים היה חשוב מאוד לשמור את הידיעה על מקום המקדש, ולכן ברור שאם רק התאפשר הדבר – מבחינת רציפות הנוכחות היהודית בירושלים – ודאי שהמסורת הזו אכן הועברה מדור לדור. במילים אחרות: ההגיון אומר שמאז החורבן המשיכו היהודים להחזיק בעקשנות את הידיעה על מקום המקדש, ואם אנו פוגשים שוב ידיעה כזו לאחר שש-מאות שנה, נוכל להניח שאכן היא מהווה חוליה ממשיכה בשרשרת.


ובכן, מאז חורבן המקדש ועד למרד בר-כוכבא, בשנת 135, ברור מכל המקורות שיהודים המשיכו לעלות לירושלים, ואף להגיע לקרבת מקום המקדש: כך עולים ר' עקיבא וחבריו אל קרבת המקדש החרב (מכות כד, ב); כך אנו מוצאים שרבן גמליאל דיבנה עמד בהר הביתושלח משם אגרות על עיבור השנה (סנהדרין יא, ב, ורש"י שם); וכן שהיה מקובל אז להעלות מתים לקבורה בירושלים (מסכת שמחות פ"י), ועוד.


לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, גזר אמנם הקיסר הרומאי הדריינוס שיהודים לא יכנסו לירושלים, אך למרות זאת אנו מוצאים עדויות רבות על עליות לירושלים שהמשיכו גם אז, בימי התנאים: כמו ר' אלעזר בן שמוע שפוגש בעולים לרגל (קהלת רבה יא), כמו ר' יוסי שנכנס לחורבה בירושלים (ברכות ג, א), וכבנו ר' ישמעאל ברבי יוסי שעולה להתפלל בירושלים (בראשית רבה פא, ג), ועוד. בדורות הבאים אנו גם מוצאים הרבה עדויות בשם "קהלא קדישא בירושלים" (ברכות ט,ב. יומא סט, א. ועוד). יתירה מזו, גם בזמן שהרומאים הקפידו על הגזרה שלא לעלות לרגל, היו יהודים מסתננים דרך המשמרות הרומאים בתחבולות שונות, כמו שמתואר במדרש (איכה רבה א, נב). ראוי להזכיר כאן כי באותם הזמנים היתה הציפיה לבניין המקדש כה חזקה, עד שיהודים בגליל היו מכינים יין ושמן בטהרה על מנת להביא למקדש כאשר יבנה, כמו שנאמר בגמרא (חגיגה כה,א) – דבר שהיה אפשרי, כי עדיין השתמשו אז באפר-פרה אדומה בכדי להטהר מטומאת-מת! (ראה למשל: רא"ש למסכת חולין פרק ח, ד. משנה-למלך הלכות אבל ג, א).


גם בדורות האמוראים (לאחר שנת 200) אנו ממשיכים לשמוע על עליה לירושלים, למשל: "ר' חנינא ורבי יונתן ורבי יהושע בן לוי עלו לירושלים" (ירושלמי מעשר שני ג, ו. וראה בבבלי מכות יט, ב). ראוי לציין במיוחד מקור מפורש בירושלמי המעיד שהאמוראים היו רגילים לעלות להר הבית החרב (ירושלמי פסחים ז,ב. (צ"ל ז' י"ב) האמוראים הנזכרים שם חיו בסביבות שנת 350), וכן את דברי התוספות (שבועות יד, ב) המוכיחים מהגמרא שבני ארץ ישראל הכירו את מקום המקדש.


גם אצל הנוצרים, להבדיל, אנו מוצאים שמקום המקדש היה ידוע ומפורסם. כך מתאר הירונימוס (מת בשנת 420) בפירושיו לכתבי הנוצרים, את הפסל הרומאי "הניצב עד היום הזה במקום קודש הקדשים!".


הובאו כאן רק חלק מן המקורות בנושא. ומכל מקום, המחקר מראה שניתן לעקוב אחרי קו רצוף של נוכחות יהודים בירושלים בכלל, וסמוך למקום המקדש בפרט, אם כתושבי ירושלים ואם כעולי רגל – לאורך כל התקופות מאז חורבן המקדש ועד הכיבוש המוסלמי. כעת, כשהשלמנו את החוליה האחרונה בתצרף [פאזל], נוכל לראות לפנינו את התמונה השלמה.





לסיום


במסגרת מאמר זה יכולנו רק לעבור ברפרוף על הנושא. במקורות רבים לא נגענו, וסוגיות שלמות לא הוזכרו. על כל פנים, נראה כי המידע ההיסטורי המצוי בידינו כיום רק מחזק את המסורת שהיתה מקובלת במשך הדורות.


ברור כי שאלת מקום המקדש צריכה להבדק גם מכיוונים אחרים: מבחינת ההתאמה הטופוגרפית לפני השטח, ומבחינת השרידים הארכיאולוגים. אכן, מאז שהתחילה החקירה המדעית של הנושא, ירדה במקצת קרנה של המסורת ההיסטורית לכשעצמה, שהרי המדע אוהב להטיל ספק בכל דבר... באמת ראוי היה שנעבור כעת אל שדה המחקר, אך זהו כבר נושא למאמר אחר, בעזרת ה'.



עי' בראיות חזקות על זיהוי מקום המקדש גם מבחינת הטופוגרפיה של ההר, ע"י הרב זלמן מנחם קורן בספר 'בחצרות בית ה'' ובעיקר פרק ג' ופרק ה'.

http://www.rabbibrand.022.co.il/BRPorta ... 7%93%D7%A9

[מאיר חכמים]

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/573/445.html?hp=1&cat=402&loc=14

[אפרקסתא דעניא]

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/573/445.html?hp=1&cat=402&loc=14

מכיוון שרוב הציבור כאן חסום ב"ה לאתרים מסוג זה, נשמח אם תעתיק את המאמר הרלוונטי. תודה מראש.

[היא שיחתי]

תגלית מדהימה: התפילין העתיקות והקטנות ביותר
אלפיים שנה הן שכבו במערות נחל צאלים. כמה עשרות שנים נוספות עברו עליהן בתוך ערמות אבק במוזיאון ישראל, עד שבמקרה הגיע אליהן ד"ר יונתן אדלר והבין שמדובר באוצר. חשיפה ראשונה לזוג התפילין העתיקות והקטנות (שני סנטימטרים בלבד) שנמצאו אי פעם

סופ
יאיר קראוס | 18/4/2014 14:28 הוסף תגובההדפס כתבהכתוב לעורךשלח לחבר
Share on facebook
Share on twitter
תגיות: תפילין מתוך תיבה אטומה וכהה מוציאה טניה, עובדת המעבדה של רשות העתיקות, קופסה קטנה. ממנה נשלפת קופסה נוספת, הפעם שקופה. ובתוכה - אחד הגילויים המשמעותיים והמסעירים ביותר באשר להיסטוריה היהודית בארץ ישראל.

בחדר אטום לאקלים, באור מעומעם, אנחנו נחשפים לתפילין בנות אלפיים שנה, השלמות ביותר שנמצאו מהתקופה הזו. רק לפני שבועיים הן התגלו, או ליתר דיוק התגלו מחדש. גודלן פחות משני סנטימטרים על שני סנטימטרים, אך יריעות הקלף העתיקות המוסתרות בהן עשויות לשפוך אור על השתלשלות ההלכה והמסורת סביב התפילין.

ד"ר יונתן אדלר מאוניברסיטת אריאל הוא החוקר שמצא את הפריט העתיק הזה, שדבר קיומו מתפרסם כאן לראשונה. חודשים ספורים קודם לכן הוא איתר בתי תפילין ויריעות קלף אחרות. הללו נמצאו אמנם בתחילת שנות ה־50 במערות קומראן המפורסמות, אבל מעולם לא נחקרו, וברשות העתיקות לא הבינו איזה אוצר מצוי בידיהם.

צילום: יוסי אלוני
מי היה מסוגל לייצר תפילין כל כך זעירות? צילום: יוסי אלוני

גם לאחר שהיריעות ייפתחו וייחקרו עד תום, שאלות רבות עשויות להישאר לא פתורות: איך ייתכן שבן אנוש, בעולם נטול טכנולוגיה, היה מסוגל לייצר תפילין כל כך זעירות? מדוע יש הבדלים בין הטקסטים בבתי התפילין השונים שנמצאו? האם יש פתרון למחלוקת ההלכתית המפורסמת בין רש"י לרבנו תם, לגבי אופן הכנסת הפרשיות לתוך בתי התפילין? ומדוע צבען של התפילין הללו אינו דומה לזה הנהוג כיום?

אוסף גזרי עיתונים וקטעי וידאו השמור ברשות העתיקות מלמד שההתעניינות בממצאיו של אדלר חוצה שפות, דתות ויבשות. “אנחנו אמנם כמה חודשים אחרי התגלית הקודמת של ד"ר אדלר, ועדיין מדי יום מתפרסמות כתבות עליה בכל העולם", מספרת לנו פנינה שור, האוצרת של המגילות מטעם רשות העתיקות, בעיניים נוצצות: “אנחנו מקבלים שאלות ופניות בעקבותיה. זה מדהים. התפילין האלה מעניינות לא רק את החוקרים, אלא אנשים מכל הרמות וכל הסוגים".

על חוט השערה
סיפור גילוין של התפילין העתיקות מתחיל בשנת 1947. הארכאולוג אליעזר סוקניק - אביו של יגאל ידין, לימים רמטכ"ל צה"ל וארכאולוג גם הוא - מקבל אז לידיו כמה מגילות קלף עתיקות מבדואים שטוענים כי מצאו אותן במערה במדבר יהודה. סוקניק חוקר את הממצאים ומגלה כי הם מסוף תקופת בית שני. במסע מרתק שיכול לגמד את סיפורי אינדיאנה ג'ונס נחשפים עוד ועוד קטעים מהמגילות הגנוזות של ים המלח, המקפלות בתוכן קטעי טקסט מהתנ"ך ובהם ספר תהילים, ספרים חיצוניים שטרם נחשפו עד אז, תפילות, ספרות ענפה של ימי הבית השני וכתבי יד של כמה כתות שחיו בתקופה ההיא.

לאחר מלחמת השחרור אזור המערות עובר לשליטתם של הירדנים, ואלה מוציאים משלחת חוקרים בינלאומית שסוקרת עשרות מערות באזור ומגלה עוד אלפי קטעי טקסט קדומים. רובם נכתבו לפני חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, והשתמרו במשך כמעט אלפיים שנה. ידוע שבמערות נמצאו גם מגילות קדומות יותר, מלפני הספירה. בשום אזור אחר בארץ לא נתגלו כתבים מהתקופה ההיא; הטקסטים נכתבו אז על פפירוסים וקלפים שהתכלו במהלך הדורות, ורק במדבר יהודה, בגלל האקלים היבש, הם השתמרו ולא התפוררו.

מי שהיו אמונים בזמנו על המחקר והתיעוד של עשרות אלפי פיסות הקלף היו שמונה חוקרים, אנשי כנסייה נוצרים דומיניקנים, שהתעניינו בעיקר בכתבים המקראיים. רק לאחר מלחמת ששת הימים, שבמהלכה השתלט צה"ל על מוזיאון רוקפלר שהחזיק ברבות מהמגילות, החלו לחקור גם את הממצאים הנוגעים ליהדות.

צילום: יוסי אלוני
''אין לנו היכולת והידע כדי לעשות זאת''. התפילין צילום: יוסי אלוני

לתמונת המחקר נכנס לאחרונה ד"ר יונתן אדלר, מרצה בכיר במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל וחוקר במכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית. “בתי התפילין והיריעות מעולם לא נחקרו באופן מקיף ומסודר, למעט ספר אחד שכתב יגאל ידין על תפילין שנמצאו במערות ים המלח", מספר אדלר.

“במאי בשנה שעברה ביקרתי ברשות העתיקות במסגרת המחקר שלי על בתי התפילין, ובמהלך הבדיקה של אחד מהם שמתי לב שמבצבצת מתוכו יריעת קלף. הבנתי שיש כאן קלף שלא הבחינו בקיומו, מגילה חדשה שלא נחשפה מעולם. הבאנו את בתי התפילין מהמחסנים המוגנים ברשות העתיקות לבדיקת סי־טי בבית החולים שערי צדק כדי לגלות אם יש בתוכם עוד יריעות שאנחנו לא רואים, והתוצאה היא שיש ככל הנראה עוד יריעה אחת".

התגלית של אדלר עוררה סקרנות ברחבי העולם, וגרמה לו להבין שייתכן שבין הממצאים יש עוד שרידי תפילין שלא זוהו בגלל מידותיהם הזעירות. זה מה שהוביל אותו כעבור חודשים אחדים לתגלית נוספת.

“בדצמבר 2013 נמסר לי מהמעבדה שיש קופסה עם ממצאים מאחת המערות, אבל הם במצב חמור מאוד, בעיקר אבק. ביקשתי לראות אותה, ובאמת היו בתוכה הרבה חלקי עור שפשוט התפוררו, אבל פתאום הצבעתי על פיסה קטנה ואמרתי שזה בית של תפילין. מתברר שידעו על קיומו בין הממצאים, אבל הוא אבד במהלך השנים. מארבעת התאים של התפילין שרדו רק שניים וחצי, ואלה הסתירו בתוכם שתי יריעות של קלף מקופל שמעולם לא נפתח. כעבור חודש הגעתי לכאן שוב לחפש עוד ממצאים, וגיליתי עוד יריעות שהיו מקופלות וקשורות באמצעות חוט שערה".

כשאדלר מדבר על “יריעות מקופלות", צריך להבהיר שהכוונה לפיסות קטנות שנראות כמו לכלוך. בסך הכול נמצאות בידיו עשר יריעות קלף שלא נפתחו. עולם המחקר הארכאולוגי וההיסטורי ממתין כעת שהטקסטים יפוענחו ואולי יפתחו צוהר לתקופה רחוקה, אלא שקיימת בעיה אחת: אין בעולם ולו אדם אחד שיודע כיצד לפתוח את היריעות המקופלות, וכל תזוזה או נגיעה לא נכונה עלולה להביא להתפוררות ולהרס בלתי הפיך.

“אין לנו היכולת והידע כדי לעשות זאת", אומר אדלר. “הכמרים הדומיניקנים שפתחו את המגילות הסגורות לפני שישים שנה מתו, ואיתם אבדה השיטה שבה הם השתמשו. אנחנו מתייעצים כרגע עם מומחים מכל העולם כדי למצוא את הדרך הנכונה לפתוח את היריעות ובתי התפילין בלי להזיק להם".
הרבה לפני הגמרא
כ־24 פיסות קלף ששימשו במקורן כפרשיות לתפילין נתגלו במערות קומראן, ואחדות נתגלו בוואדי מורבעת, בנחל חבר ובנחל צאלים. הן זוהו לפי קטעי המקרא המצוטטים בהן – ומופיעים עד היום בתוך כל תפילין - ועל סמך סממני כתב ייחודיים, כגון אותיות זעירות. בחלק מפיסות הקלף יש פסוקים מקראיים נוספים, או כתב שמופיע משני צדי הקלף. מכיוון שבתי התפילין שנמצאו במערות הם היחידים המוכרים מימי הבית השני, אי אפשר לקבוע אם המאפיינים הללו משקפים מסורת של כת מסוימת או מנהג רווח בעם היהודי.

נחזור לד"ר אדלר, שרואה את ההיסטוריה מול עיניו ומנסה ולבחון אותה מזוויות שאיש לא ראה לפניו. לפני שבועות ספורים הוא גילה כאמור פריט יוצא דופן: תפילין שלמות שנשתמרו. הפעם הן לא הגיעו מתוך אוצרות מערות ים המלח, אלא מנחל צאלים. “השתתפתי בכנס בלוגאנו שבשווייץ, שם הרציתי על התגליות החדשות, וכשחזרתי משם הובא לידיעתי שיש ככל הנראה עוד תפילין, הפעם לא מקומראן.

הן נמצאו במחסן המוצגים במוזיאון ישראל, בין הממצאים מסקר וחפירה שערך יוחנן אהרוני ב־1960 במערות בר כוכבא שבנחל צאלים. מדובר בבית התפילין הכי שלם שיש לנו והכי יפה, וזה מרגש כי ככל הנראה יש בתוך הבית גם יריעות קלף, ונוכל בסופו של דבר לפתוח אותן ולגלות מה יש בהן.

צילום: יוסי אלוני
''התפילין האלה הן מימי מרד בר כוכבא'' צילום: יוסי אלוני

“התפילין האלה הן מימי מרד בר כוכבא. אני חושב שכשמצאו אותן, לא ידעו שמדובר בתפילין ובכלל לא הבינו מה יש לנו בידיים. אם היית מוצא דבר כזה באדמה, ברור שלא היית יודע שאלה תפילין. אבל מדובר בממצא שלם ותמים לחלוטין, וכרגע מתייעצים עם מומחים מכל העולם כדי למצוא את הדרך הנכונה לפתוח ולחקור אותן. נוכל עכשיו לדעת, למשל, לפי איזה סדר מונחות הפרשיות בתוך התפילין".

התפילין האחרות שנמצאו לא סיפקו תשובה לשאלה הזו?
“האדם שחקר את התפילין היחידות השלמות שהתגלו במערות קומראן לא ציין כלל באיזה סדר הונחו הפרשיות, ולכן אבד לנו המידע הזה ואי אפשר לשחזר אותו".

וכשנגלה מה כתוב בכל אחד מהקלפים שמצאת, תיפתר המחלוקת העתיקה בין רש"י לרבנו תם?
“זה הרבה יותר מסובך מזה. המחלוקת היא בהבנת הסוגיה במסכת מנחות בתלמוד הבבלי (שם נקבע, בניסוח שעל פירושו נתגלעה המחלוקת, כי סדר ארבע הפרשיות הוא “קדש לי", ו"והיה כי יביאך" מימין, “שמע" ו"והיה אם שמוע" משמאל, י"ק). אי אפשר לפתור את הדיון ההלכתי שלהם באמצעות התפילין הללו, שנכתבו מאות שנים לפני הסוגיה בגמרא. אבל ודאי מעניין לראות את סדר הפרשיות בתפילין שגילינו עכשיו".

האם הממצאים שלך מתיישבים עם האמונה שההלכה לא השתנתה לאורך הזמן, ושהמסורות השונות השתמרו עוד מהר סיני?
“זאת הנחת יסוד שגויה, המחשבה שההלכה לא השתנתה מעולם. אפילו דבר פשוט כמו מקווה השתנה במהלך אלפיים השנים האחרונות. העובדה היא גם שהיום מניחים תפילין גדולות, ובעבר הן היו קטנות. גילינו שהיו מי שהכניסו את עשרת הדברות בתוך התפילין, שהצורה של התפילין הייתה מלבנית ולא מרובעת כמו היום, ושהצבע שלהן היה חום. סביר להניח שמחכות לנו עוד הפתעות, כשנצליח לפתוח את היריעות בתפילין שמצאנו כעת ולגלות מה כתוב בהן".

אז בעצם אתה אומר שהתפילין שנוהגים להניח היום הן לא התפילין שהניחו בעבר?
“אפשר להסתכל על זה בגישה הפוכה: מפתיע עד כמה התפילין שלנו דומות לאלה שהניחו לפני 2,000 שנה. ברוב הפרטים החשובים יש דמיון רב, אבל ההבדלים הקיימים בטקסט ובצורה הם אלה שמעניינים אותי. מצאנו תפילין מיניאטוריות, והסקנו שככל הנראה אבות אבותינו היו מסוגלים לכתוב על יריעות מאוד קטנות, כמו שהיום יש מי שמסוגלים לכתוב על גרגר אורז. אין לנו הסברים לשיטת הכתיבה שלהם, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: אנחנו רואים כעת אל מול עינינו יריעות תפילין שנכתבו בכתב יפהפה וקריא לחלוטין. התפילין שמצאנו הן מתקופתם של בר כוכבא ורבי עקיבא, וייתכן שהם הניחו תפילין כאלו בדיוק".

האם צריך לבחון מחדש את המסורות המקובלות כיום, ולהתאים אותן לאלה שהיו נהוגות לפני אלפיים שנה?
“זו שאלה שצריך להפנות לפוסקי ההלכה. אני מניח שהם יגידו שלא, אבל בכל מקרה זו שאלה הלכתית עכשווית שאנחנו החוקרים לא מתייחסים אליה. מה שכן, זה יכול לשנות תפיסות עולם היסטוריות לגבי ההלכה בסוף ימי הבית השני ובתקופת מרד בר כוכבא. צריך לזכור שמקורות חז"ל המוכרים היום נתחברו אחרי הממצאים האלו. העובדה שעשו כך וכך לפני אלפיים שנה לא אומרת שזה מה שצריך לעשות. אתה רוצה לדעת אם צריך לשנות את ההלכה? בבקשה, לך לרבנים הראשיים ותראה מה הם יגידו".

וזה בדיוק מה שעשינו. הרב דוד לאו, הרב הראשי לישראל, נשמע נרגש כשסיפרנו לו על הממצאים, אבל מיהר להבהיר שאין בהם כדי להביא לשינוי המסורת המקובלות מאז חורבן המקדש. גם השאלה הראשונה שלו, מיד כששמע על התפילין העתיקות והשלמות, היא אם הפרשיות מונחות בהן לפי שיטת רש"י או רבנו תם – שאלה שכאמור עדיין אין לה תשובה.

“גם אם מצאנו היום תפילין שנראות שונות משלנו, זה לא ישנה את המציאות ולא תהיה לכך השלכה הלכתית", אומר הרב לאו. “הרבה דברים אבדו לנו במהלך הדורות, אבל אחד הדברים שהשתמרו הוא התפילין. יהודים הניחו תפילין בכל מקום ובכל מצב. התפזרנו לפני 2,000 שנה לארבע כנפות תבל, חזרנו לכאן, והנה - אצל כל העדות, למרות שלא היה כל קשר ביניהן, לכולם יש תפילין זהות בצבע שחור, עם אותו הריבוע ואותן הפרשיות.

הבדלי המנהגים בין העדות השונות הם בהגייה ובמנגינה, אבל הבסיס הוא אותו הבסיס. אז אפשר לשאול שאלות ולחקור בעקבות גילוי התפילין, אבל לאור המסורת ששמורה אצלנו, הלכתית זה לא משנה. גם אם יתברר שהיו כתות שהתנהגו אחרת, בסופו של דבר הסדר והצורה של התפילין עברו מדור לדור. גם הגודל של הבתים לא צריך להשתנות, כי אתה רואה שגם היום יש מי שיכולים לכתוב ספר תורה כשר ויפהפה בגודל של אייפון.

“כמו שהנוצרים הראשונים היו יהודים שהעתיקו הרבה דברים מהיהדות, כך גם הרבה כתות אחרות העתיקו, ויכול להיות שהתפילין הללו היו שייכות לאחת הקבוצות שחרגה. אני מסתכל על התפילין שלי, ויודע שהתפילין של סבא שלי היו בדיוק כאלו, ואין לי סיבה אחת לחשוב שהתפילין של הסבא שלו לא היו זהים, וכך הלאה עד משה.

“הפוסקים גם מדברים על כתבי יד עתיקים שהוסתרו בספריית הוותיקן או בספריית הברון גינצבורג במוסקבה. לפעמים התגלו כתבי יד של ראשונים שעשויים לשנות את פסיקת ההלכה, אבל אנחנו לא משנים את ההלכה אלא רק מוסיפים את התגליות החדשות להבנה שלה. אנחנו מאמינים במסורה שעוברת מדור לדור ומאמינים שהקב"ה לא רצה להכשיל אותנו".
חמש שנות מנוחה
ברשות העתיקות יודעים שגם הגילוי החדש של ד"ר אדלר יגרור התעניינות של חוקרים מכל קצות תבל. “המגילות מים המלח נחשבות למורשת תרבות עולמית", מספרת ד"ר שור. “הן נכתבו בתקופה שבה היהדות והנצרות התגבשו, והן מעניינות את כל הדתות. לכן לכל דבר שמתפרסם עליהן יש הד בינלאומי אדיר".

מתברר שגם היום, שישים שנה לאחר שנחשפו, המגילות הן עדיין אטרקציה. כמעט בכל מדינה בעולם הוצג מבחר מהן, והמוזיאונים המפורסמים ביותר שמחו לארח אותן. לא מדובר במסע פשוט, שכן הכתבים נשמרים בחדרים מיוחדים המדמים אקלים מדברי, ואף אחד לא נוגע בהם זולת ארבע עובדות מעבדה, “מְשַמרות", שמומחות לטיפול בכתבים העתיקים. “כשאנחנו שולחים כמה מהמגילות לתצוגות בחו"ל, אנחנו עושים זאת בתנאי בטיחות קפדניים מאוד. בין היתר אנחנו משתמשים בתיקים מיוחדים – מנשאים מרופדים ובתוכם מכלים - שיוצרו בעבורנו במפעל ביטחוני", אומרת שור.

המְשמרת היא זו שמכינה את המגילות לתצוגה, אורזת ונועלת אותן, והיא זו גם שלוקחת את התיקים במו ידיה לכל מקום ברחבי הגלובוס. “כשהמגילות מגיעות ליעד מחכה להן שם ארון או חדר שבו בקרה הרמטית של תאורה וטמפרטורה לפי חישובים מדויקים שנערכו מראש. כשהתערוכה נסגרת, המשמרת נוסעת שוב לארץ שבה התקיימה התצוגה, לאסוף את הכתבים".

לדברי שור, בכל רגע נתון מוצגות במדינה כלשהי בעולם כמה מגילות מתוך עשרות אלפי הקטעים שנמצאו במערות ים המלח. “הרעיון של התערוכות הוא לא לדבר על פוליטיקה אלא להראות את המקורות התרבותיים המשותפים של יהודים ונוצרים. לכל אחת מהתערוכות הללו מגיעים כרבע מיליון איש בשלושה חודשים, והן התערוכות בעלות מספר המבקרים הגדול ביותר בארה"ב.

“יש לנו מגילה שעשרת הדברות השתמרו בה במלואן. עכשיו היא במנוחה ולא יוצאת לתצוגה, אבל חשפנו אותה חד־פעמית בתערוכה באלבמה שבארה"ב. היה שם אדם אחד שבכל יום הגיע וקנה כרטיס. עקבנו אחריו וראינו שהוא נעמד מול המגילה, מתחיל לבכות ויוצא מהאולם. שאלנו אותו לאחר כמה ימים מדוע הוא מגיע שוב ושוב, והוא ענה לנו שאלה ‘דברי אלוהים חיים' ולכן הוא בא לראות אותם. גם אז הוא לא הצליח לעצור את הדמעות מההתרגשות".

במיזם משותף עם חברת גוגל, ובעזרת תרומות בהיקף של מיליוני דולרים, העלו לאחרונה אנשי רשות העתיקות את צילומי המגילות למאגר מידע מיוחד ברשת. כך יוכל הציבור הרחב לבחון אותן מקרוב, בלי שיהיה צורך להוציא אותן ממקום משכנן. על הטיפול במגילות מספרת שור: “הן השתמרו 2,000 שנה במערות כי שם כנראה היו התנאים הטובים ביותר לעומת כל נקודה אחרת בארץ, ולכן בדקנו את התנאים במערות האלה בכל עונות השנה. כעת אנחנו שומרים את המגילות בתנאי אקלים דומים ובחדרים חשוכים, ומציגים אותן באור מינימלי. בכל פעם שאנחנו חושפים אותן לציבור החשיפה נעשית לשלושה חודשים לכל היותר, ולאחר מכן הן ‘נחות' במשך כחמש שנים בלי לצאת לתצוגה.

“חוקרים שניסו לשמר את המגילות בעבר השתמשו בדבק לא מתאים ולמעשה גרמו להן נזק. אנחנו הקמנו מעבדה ייחודית לשימור המגילות, והטיפול בהן נעשה בחרדת קודש של ממש. אנחנו מתייעצים עם מומחים לשימור מרחבי העולם, ולא עושים דבר שאנחנו לא בטוחים בו. אף אחד לא נוגע פיזית במגילות, וכל הטיפול נעשה עם אמצעי הגנה וכפפות. זה נס שהמגילות השתמרו אלפיים שנה, וחייבים לשמור עליהן כמה שיותר כדי שישרדו עוד אלפיים שנה".

ד"ר אדלר, אחרי תגלית כל כך חשובה, מה השיא הבא שתרצה להשיג?
“לפתוח את הבתים ולראות את הסודות שהיריעות מסתירות. לא בכל יום מוצאים מגילות עתיקות כל כך. אחרי התגליות של שנות ה־40 ותחילת ה־50 חשבנו שנגמר הסיפור. לגלות פתאום מגילות חדשות זה דבר מאוד מרגש".

[אפרקסתא דעניא]

תודה רבה על ההעתקה. זה באמת מרתק.

[סגן אלוף]

ברור שהם מזמן כת המגילות ? הרי מצאו כבר תפילין מזמן בר כוזיבא, ובכלל הפרש השנים לא גדול, ובכן מה הסקופ ?

[ניים ושכיב]

שהצבע שלהן היה חום

איך יודעים שזה לא שחור שדהה?

[ניים ושכיב]

שו"ר במ"ב לב,קפד דלא לכו"ע שחור הללמ"מ, וכן דעת השו"ע לב,מ והרמ"א לג,ד דהוא רק מצוה.

[חובב_ספרים]

איך יודעים שזה תפילין ולא קמיעה?

[קראקובער]

http://m.bhol.co.il/forums/topic.asp?to ... rum_id=771

תגלית מסעירה:ממצאים חדשים מימי בית שני
בחפירה ארכיאולוגית במערה באזור קומראן, התגלו ממצאים רבים המעידים לראשונה כי במערה הוטמנו מגילות מימי בית המקדש השני לצד גלעיני זיתים, תמרים, קנקנים ועוד.
יונה שוב 19:59 08/02/2017


צילום: קייסי לו ואורן גוטפלד
צילום: קייסי לו ואורן גוטפלד בחפירה ארכיאולוגית במערה באזור קומראן, התגלו ממצאים רבים המעידים לראשונה כי במערה הוטמנו מגילות מימי בית המקדש השני, שככל הנראה נשדדו בשנות ה-50 של המאה הקודמת. במערה גם התגלו פריטים מימי בית שני.

החפירה במערה נוהלה על ידי ד"ר אורן גוטפלד בסיוע אחיעד עובדיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, בסיועו של ד"ר רנדל פרייס וסטודנטים מאוניברסיטת ליברטי בוורג'יניה ובעזרתם של חנניה היזמי, קצין מטה ארכיאולוגיה במנהל האזרחי, רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות.

המערה התגלתה בראשית שנות ה-90' במהלך סקר ארכיאולוגי נרחב שנערך על ידי רשות העתיקות שכונה "מבצע מגילה" ומטרתו הייתה לאתר מגילות נוספות במערות באזור קומראן במדבר יהודה.

שוד המגילות במערות קומראן החל ב-1947, אז נמצאו המגילות הראשונות. רק מאוחר יותר, בראשית שנות ה-50' נערכו בקומראן וב-11 מערות בקרבת האתר סקרים וחפירות ארכיאולוגיות ומאז ועד היום נמצאו שרידים בודדים של מגילות.

החפירה הנוכחית במערה נערכה במהלך החודש שעבר. מדובר במערה קטנה יחסית (כ-5X3.5 מ') שבקירה הדרומי נמצא פתח למנהרה צרה, שאורכה 14 מטרים.

נמצאו שברי חרסים של קנקנים וקערות ששימשו כמכסים לקנקנים, בין הממצאים האורגניים נמצאו עשרות רבות של גלעיני זיתים, גלעיני תמרים, אגוזים מסוגים שונים ובהם אגוזים שלמים שעדיין לא פוצחו, מספר חבלים דקים, קטעי מקלעות סלים ומספר אריגים מבד.

בכל שטח המערה התגלה מצע העשוי מנצרים של דקלים וענפים דקים של שיחים ששימשו כמעין מחצלת את יושבי המערה בימי בית המקדש השני.

מתוך שברי הקנקן התגלגלה פיסת עור המגולגלת שלוש פעמים. הממצא היה מרעיש שכן לא נמצאו עדויות חדשות למגילות בתוך קנקנים מזה למעלה מ-60 שנה. פיסת העור המגולגלת נאספה בזהירות רבה והועברה למעבדת השימור במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. בתיאום עם רשות העתיקות הועברה המגילה מן המכון למעבדת שימור המגילות של רשות העתיקות בירושלים. מהבדיקה התברר כי המגילה נותרה ריקה ומדובר בפיסת עור מגולגלת שהייתה ככל הנראה בתהליך עיבוד לקראת כתיבה.

בנוסף, בחפירת המנהרה הצרה והחשוכה שבקיר המערה האחורי התגלו, בדומה לממצא במערה עצמה, כמויות גדולות של ממצאים אורגניים ושברי קנקנים ומכסי קנקנים עשויים מחרס. במרכז המנהרה, חבויים תחת מדף סלע שהקשה מאוד על החפירה במקום, התגלו שלושה קנקנים גדולים שבורים לשברים גדולים ושברי מכסים ששימשו ללא כל ספק להטמנת מגילות. לצדם התגלו פיסות בד שככל הנראה עטפו את המגילות ורצועת עור ארוכה ששימשה אף לקשירת אחת המגילות. בגומחה ליד נמצאו שני מקושים ששימשו את שודדי העתיקות לשוד המגילות מהקנקנים לפני 60 שנה.

ד"ר אורן גוטפלד, ארכיאולוג ומנהל החפירה מהאוניברסיטה העברית, אמר: "מדובר באחת התגליות הארכיאולוגיות המסעירות והחשובות ביותר ב-60 השנים האחרונות במערות קומראן. ממצאים אלה מעידים למעלה מכל ספק, כי מדובר במערה ה-12 שבה הוטמנו בימי בית שני מגילות שנשדדו לצערנו על ידי הבדואים בסוף שנות ה-40' וה-50'. ממצאים חשובים ומרתקים אלה, ממחישים את הצורך בקידום המבצע לסקר שיטתי וחפירת חלק מהמערות במדבר יהודה".

מנהל רשות העתיקות, ישראל חסון, הוסיף: "הגילוי החשוב של מערת מגילות נוספת מעיד על כך שנותרה עבודה רבה במדבר וממצאים בעלי חשיבות אדירה עדיין מחכים להתגלות. אנו נמצאים במרוץ נגד הזמן מול שודדי העתיקות, אשר שודדים את נכסי המורשת העולמיים של כולנו לשם בצע כסף. על המדינה להתגייס ולהקצות את המשאבים הנדרשים כדי לצאת במבצע היסטורי, יחד עם הציבור, ולבצע חפירה שיטתית בכל מערות מדבר יהודה".

[שומע ומשמיע]

מה כתוב שם? [חסום לי].

[כלומר]

מה כתוב שם? [חסום לי].

גם אני מצטרף להנ"ל