"תנו לי יום חול אחד באר"י ואתם יכולים להחזיק ביו"ט שני שלכם"

[איש_ספר]

יוחנן מקרלין.png (583.36 KiB) נצפה 17958 פעמים

[חכם באשי]

לא הבנתי,
האם אותו אדמו"ר פשוט השתוקק ל'שמיה התכולים' של ירושלים על כוכביה הנוצצים וכו'?!...

[היימישער]

מיהו הכותב?
הוא נשמע כשנה ופירשניק.

[איש_ספר]

הרבה שנה והרבה פירש את דברי פרשנתדא רש"י, ושמו רש"י גולד. מפעלו על רש"י הוא חד בדרא.
אותו צדיק לא סבירא ליה כמו החידוש הנפלא שכדאי לוותר על ישוב אר"י משום מצות יו"ט שני, והפליג במעלות הארץ הטובה. מה לא מובן?

[היימישער]

אם אפשר יותר פרטים על רש"י גולד.
משום מה התיאור אינו תואם את הדמות עליה הוא מספר, מובן מאוד שצדיק כמותו יוותר על קדושת יו"ט שני (על אף שדיקים אחרים וויתרו על עליה לאר"י למענה) בשביל קדושת אר"י ובשביל מצוות התלויות בארץ, אבל לא בשביל שמיים תכולים כוכבים נוצצים אויר צח ורוח קרירה, בשביל זה הוא יכל לנסוע לאחת מעיירות הנופש שנפוצו בחו"ל...
ודומני שלפליאה זו נתכוין גם ח"ב

[איש_ספר]

ידידי שבחה של אר"י היא גם יופיה וטובה. (אע"פ שאמרו אצל משה וכו') ודבר זה כתוב בתורה ושנוי בכתובים וכו'. כמבואר בדברי חז"ל וקדמונים לרוב.
ועוד זכינו לדין שלא ס"ל לר' יוחנן כמו הצדיק שישב בשוויץ ואמר שהיופי של אר"י נדד לשם, ומשום כך הקפיד לשהות שם כל בין המצרים.

[היימישער]

אנחנו חוזרים ע"ע שוב ושוב,
כמובן שיופיה של אר"י הוא משבחה,
מה שלא מובן הוא, שכשבאים להסביר וויתור על רוחניות כקדושת יו"ט שני, מסבירים אותו ברוחניות ומתארים את שגב קדושת אר"י ואת גודל המצוות התלויות בה, ואז כקינוח אפשר להוסיף את שבחה של אר"י שלא רק ברוחניות נשתבחה אלא גם בגשמיות.
אבל לומר שוויתר על קדושת יו"ט שני משום דברים גשמיים שישנם גם בגולה, זה נשמע מוזר, אלא א"כ נסביר שכוונתו לדברים נשגבים וגשמיותה של אר"י היא רוחניות, אלא שכדי להסביר כך צריכי אנו לדעת את מהימנותו של הכותב ואת מידת חסידותו/ציונותו, וכן את סגנונו של הרבי לדעת אם זה מתאים לו.

מה שצטטת שחלקים משבחה של אר"י נפלו בשבי האומות לזמן הגלות, מקורו טהור מהשר שלום מבעלזא, והוא אף פירט מה נתחלק למי, וכגון הכרמים של טוקאי והאויר ההרים הצלול של שוויץ וכן הלאה (הציטוט המקורי אינו כעת לפני).
הצדיקים שיצאו מביתם בבין המצרים טעמם היה משום גלות, ואין לזה שום קשר להנ"ל.

[אביר לב]

איזו גלות זו?! הלואי על כל ישראל. וד"ל.

[היימישער]

היזהר בגחלתן...
חקיינים תמיד היו, אבל צדיקי אמת שעשו ועושים כן כוונתם לשם שמים ויציאתם מביתם היא באופן שאינו נוח להםומתוך ידיעה אישית אוכל לומר לך שעושים הם בימים אלו סיגופים מכל המינים אלא שמאחר שכוונתם לשם שמים אין יודע מכך אף אחד מלבד זה שא"א להסתיר ממנו.

[בברכה המשולשת]

הרי ידוע שכל גרגיר אדמה בא"י הוא צירופי שמות הוי"ה ב"ה, כדברי מרן הגרים חרל"פ זצ"ל. ואין לך רוחניות יותר מאוירה של א"י שהוא מחכים.

[ישבב הסופר]

אינני מבין את הזלזול שיש כאן, ממש על חנם הוא בא.
האדמורים לבית קארלין זיע"א היו מגדולי חובבי הארץ, והיו מרבים בשבחה תמיד, ובפרט רבי יוחנן זצ"ל. היו רוחשים חשיבות גדולה בעד פירות א"י ואנשי א"י, חיבה יתירה נודעה אצלם לכל דבר שהיה לו קשר לארץ ישראל. במעמד המתואר בספר, הפליג רבי יוחנן בשבחה של ארץ ישראל, ובתוך הדברים מנה גם את יפיה החיצוני, [לא פחות מאשר עשה ריה"ל בשירו "ציון הלא תשאלי", והכל כדי להרבות בשבח הארץ שאליו השתוקק לעלות. הוא היה מחזיק עצמו "ארץ ישראל איד" אע"פ שהתגורר אז בחו"ל.
ובכן, מה לא הצליח חכם באשי דנן להבין?

[היימישער]

במעמד המתואר בספר, הפליג רבי יוחנן בשבחה של ארץ ישראל, ובתוך הדברים מנה גם את יפיה החיצוני

אם אכן הסיפור היה שבתוך הדברים מנה גם את יפיה החיצוני הוא לא היה מפריע לאף אחד, כל התמיהה צצה מכך שנראה בדברי המספר שיפיה החיצוני היה כל הדברים, ואף אחד לא התכוין לזלזל כ"א להטיל ספק בדיוקו של הסיפור.

[חכם באשי]

היימשער ביטה היטב את כוונתי.
ואוסיף ואומר, שמסגנון כזה, המהלל את ארץ ישראל רק בזכות 'כוכביה' ו'שמיה התכולים' מדיף 'ריח' של ציונות..
ואגב, לא תמיד שמי הארץ תכולים, לא תמיד ולא בכל מקום.

[ישבב הסופר]

רבי לעבן, לפני שקמו הציונים היו כל ישראל מדברים כך בשבחה של א"י. משקמו להם הציונים ותפסו חלק חשוב זה לעצמם, חזרו ישראל ובררו להם את מסורת תורתם ועזבו את הרגש המיוחד שהיה מנת חלקם של כל שלומי אמוני ישראל מימים ימימה. ולא עזבו את זה אלא כדי לימנע מליסחף אחר זרם מים הזדונים. כמה חבל שהוצרכנו לנטוש את הכמיהה הנעלית הזו, כן כן, גם לשמים התכולים והארץ היפיפיה. [וזה שכתבת שלא בכל עת השמים תכולים, כן הדבר, כשהאדם שוגה באהבתו לדבר, הוא מהלל את הדבר על מעלותיו, ומפליג בהם מעבר לקו המציאותי והתמידי, ואינו נצמד להעברת הנתונים היבשים בלבד. ובאשי שרגיל הוא אצל שירה אמור לדעת זאת.]
חוץ מזה, מסתבר וכן נראה שהכותב האריך בענין השמים התכולים וכו' רק כדי להמחיש את התמיהה והחידוש שהאדמו"ר השותק בד"כ התחיל להאריך בדברים, אפי' בענין השמים והארץ וכל אשר בם.

[יתר10]

רבי לעבן, לפני שקמו הציונים היו כל ישראל מדברים כך בשבחה של א"י.

התואיל לציין ספרי חסידות או סיפורי חסידים מתקופות שקדמו לציונות, שניכר בהם הסגנון הזה?

[ישבב הסופר]

סליחה שאינני שופע מקורות מהשרוול, לדעתי זה פשוט.
אגב, סיפור זה אינו נודע בקרלין כלל, וזה לי פעם ראשון שאני שומעו. [הסוף "תנו לי יום אחד וכו' התפרסם לאחרונה בקרלין, ואולי זה מגיע מספר זה]. אבל אני דן על היחס המחבב לארץ ישראל, ואפי' להדרה החיצוני.
למשל הרה"ק מבעלזא זצ"ל הקפיד מאוד שלא יעיזו לדבר סרה אפי' על פירות א"י, כידוע. אין ספק שבעקבות הציונות איבדנו רגש הישן של אהבת א"י, והם גנבו את זה מאיתנו. יש מי שמתווכח עם זה? [חוץ מחסידי סטמר]

[ארי במסתרים]

רבי לעבן, לפני שקמו הציונים היו כל ישראל מדברים כך בשבחה של א"י.

התואיל לציין ספרי חסידות או סיפורי חסידים מתקופות שקדמו לציונות, שניכר בהם הסגנון הזה?

דברים ח
כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר,

[יתר10]

סליחה שאינני שופע מקורות מהשרוול, לדעתי זה פשוט.
אגב, סיפור זה אינו נודע בקרלין כלל, וזה לי פעם ראשון שאני שומעו. [הסוף "תנו לי יום אחד וכו' התפרסם לאחרונה בקרלין, ואולי זה מגיע מספר זה]. אבל אני דן על היחס המחבב לארץ ישראל, ואפי' להדרה החיצוני.
למשל הרה"ק מבעלזא זצ"ל הקפיד מאוד שלא יעיזו לדבר סרה אפי' על פירות א"י, כידוע. אין ספק שבעקבות הציונות איבדנו רגש הישן של אהבת א"י, והם גנבו את זה מאיתנו. יש מי שמתווכח עם זה? [חוץ מחסידי סטמר]

אף אחד לא מתווכח על זה, פשוט הרושם שיש לי ויתכן בהחלט שאני טועה שאם אמנם בתורה שבכתב ובע"פ באו תיאורים מפליגים בשבחה של א"י ומהפן הגשמי (כמובן אם לומדים א"ז בדרך הפשט) אבל בתקופות מאוחרות יותר ובפרט בתקופת העליות הגדולות מר"י חסיד והלאה, עיקר שבחה של א"י שהובלט בהדגשה היה מהפן הרוחני דייקא.
אגב, בציון הלא תשאלי של ריה"ל אין שום ציור בסגנון של שמים תכולים.. וכו' חיי נשמות אויר ארצך וכו' זה משהו אחר לגמרי

[אביר לב]

סיפור מדהים, שמלמד על מעלת ארץ ישראל מספרים על הגאון ר' חיים מצאנז זצ"ל.
שיום אחד אמר להגאון ר' ישראל משקלוב זצ"ל כדברים האלו:
הלא לכאורה תמוה הדבר, מה שמסופר בתורתנו כי על פי עצת ראובן, השליכו בני יעקב את יוסף לתוך הבור,
אשר לפי דעת חכמינו היה מלא נחשים ועקרבים.

והרי הלכה פסוקה היא ברמב"ם:"נפל לחפירת נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת (ואשתו מותרת להנשא) משום שסופו למות,
ובכל זאת מעידה עליו התורה:"וישמע ראובן ויצלהו מידם". כלומר במעשהו של ראובן היה משום הצלה ליוסף.

ואילו יהודה שאמר:
"מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו לכו ונמכרנו לישמעאלים", ועל ידי זה הציל את יוסף ממיתה ודאית,
שהרי כך הוציאו מהבור, ולא עוד אל שעל ידו נשתלשלו הדברים ויוסף זכה למלכות,
בכל זאת אומרים חכמינו: כל המברך את יהודה(על מעשה זה) אינו אלא מנאץ?
[כלומר שמעשהו של יהודה לא היה לרצון חכמים]

אם כן מה איך יכול להיות הבדל כל כך גדול בהתייחסות חכמינו כלפי התנהגותם של השבטים ראובן ויהודה,
כאשר לכאורה ההתייחסות צריכה להיות הפוכה?

ואולם יש הבדל גמור בין עצת ראובן לבית עצתו של יהודה – המשיך ר' חיים את דבריו – ראובן הציע להשליך את יוסף לתוך הבור,
אבל הבור היה בארץ ישראל, וכשאדם מישראל נמצא בתוך ארצו, מצבו יותר בטוח גם אם נחשים ועקרבים סובבים אותו...
אבל עצת יהודה הייתה למכור את יוסף לישמעאלים ולהוציאו לחוץ לארץ,
ובגולה ובנכר – סיים ר' חים את דבריו – גם אם לפרקים זוכה אדם מישראל לעלות לגדולה,
בכל זאת הריהו קרוב למיתה יותר מן החיים...

[אביר לב]

כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (ה, י): "גדולי החכמים היו מנשקים על תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים בעפרה, וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

[איש_ספר]

מספרים על הגאון ר' חיים מצאנז זצ"ל.
שיום אחד אמר להגאון ר' ישראל משקלוב זצ"ל

?

[אביר לב]

מספרים על הגאון ר' חיים מצאנז זצ"ל.
שיום אחד אמר להגאון ר' ישראל משקלוב זצ"ל

?

אני שמעתי סיפור זה מכמה חסידים, גירסה זו העתקתי מספרו של הרב אהרן זכאי "תורת הפרשה". בינתיים לא הצלחתי לאתר מקור מוסמך יותר.
(אני מבין הקושי, ר' חיים נולד בשנת תקנ"ז והפעם האחרונה שר"י משקלוב היה בחו"ל בשנת תקע"ג בערך.) ויתכן שהיתה בין בנו של ר' חיים, ר' יחזקאל משינאב לבין אחד מצאצאי רבי ישראל כשהראשון ביקר שם.

[אביר לב]

הנה מכתב מרבי ישראל מפולוצק שכותב מ"תענוגים גשמיים", העתקתי מתוך יערי. (שורה 10 מלמטה)

[אדג]

והלא רק עתה למדנו בדברי רש"י על התורה, ס"פ לך-לך:
"וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת עוֹלָם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים".
ופירש רבינו שלמה הצרפתי: "ושם אהיה להם לאלוקים, אבל בן ישראל הדר בחוצה לארץ [דומה] כמי שאין לו אלוה".

ודייקא, שאפילו בהיותה (עדיין) ארץ כנען - שפל שבאומות - הרי כבר "הייתי להם לאלקים".

מובטחני שבדמע כתב הוא זה.

[חכם באשי]

התואיל לציין ספרי חסידות או סיפורי חסידים מתקופות שקדמו לציונות, שניכר בהם הסגנון הזה?

דברים ח
כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר,

רק 'שכחת' להשלים את העניין:
(ז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:
(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:
(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת:
(י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:
(יא) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:
(יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:

[אוצר החכמה]

אז מה אתה רומז בהדגשות שהאדמורים לבית קרלין לא היו מברכים ברכת המזון, או ששכחו את ה'?

או במילים אחרות מה הקשר?

[חכם באשי]

מי מדבר על האדמו"רים לבית קרלין? חלילה לי מלדבר סרה בהם.
לא נתכוונתי אלא לאותו כותב (שאיני יודע טיבו, כלל).
החכם שנתכוון להביא ראייה מהמקראות, שכח שבהמשך נזכר, שתכליתה של ה'ארץ טובה' וכו', הוא: "וברכת את ה"א"! בשונה מהסיפור הנ"ל, המזכיר רק את הכוכבים והשמים התכולים. וידוע, מה שאמרו על התנועה הציונית שהשתמשה בפסוק "בית ישראל לכו ונלכה" והשמיטה את סופו: "באור יי"!

[ישבב הסופר]

מה לך באשי כי עבר עליך רוח קנאה?
כל מקום שאתה מוצא איזכור של יפיה של א"י בלי הסיום של 'ואכלת' אתה מוחה?
הטיעונים שלך באשכול זה הולכים ומתמזרים

[היימישער]

הויכוח נשמע כדו שיח של חרשים.
הטיעון היה שכשמדברים על קדושת יו"ט שני לא מתאימה תשובה של כוכבים כחולים וכו', וממילא זה מריח מציונות [לא של הרבי אלא של הכותב ששינה עפ"י הטענה את מה שנאמר במציאות].
כל הציטוטים דלעיל הם לא שייכים לסיטואציה הזאת ולכן הם לא עונים עליו.
אם יש למאן דהו ציטוט שמתאים להנ"ל הוא מוזמן לצטטו.

[אוצר החכמה]

לא מובן מה אתם רוצים, הם השיבו שבא"י שבחה הגשמי גם הוא רוחני בעצם, והא ראייה שהתוה"ק משבחת גם היא את מעלתה הגשמית, ואנחנו מאמינם בני מאמינים, מאמינים שעיקר מה שמשבחת התורה הוא מעלה רוחנית, וכשם שבצדיקים כשהתורה משבחת את מעלתם הגשמית, ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה, עיקר העניין הוא ההבנה כי מעלתה החיצונית היא משום מעלתה הרוחנית, כן הוא בא"י שהתורה משבחת את מעלתה הגשמית כי היא ארץ אשר עיני ה' בה, ומכח זה מעלתה ויפיה, וממילא גברא רבה המשבח את מעלתה הגשמית ג"כ כן הוא, ומה לכם כי תלינו?

איני יודע על הסיפור אם היה או לא היה, ואיני יודע אפילו על מי מסופר הסיפור ומה נאמנות המספר, העניין הוא עקרוני על מעלת א"י, וכמבואר בגמרא כתובות שטרחו האמוראים שיחשיבו אותה גם מבחינה גשמית והיא היא.

[היימישער]

את זה כבר כתבתי למעלה

זה נשמע מוזר, אלא א"כ נסביר שכוונתו לדברים נשגבים וגשמיותה של אר"י היא רוחניות, אלא שכדי להסביר כך צריכים אנו לדעת את מהימנותו של הכותב ואת מידת חסידותו/ציונותו, וכן את סגנונו של הרבי לדעת אם זה מתאים לו.

[איש_ספר]

אחד מהאשכולות הכי מוזרים שנראו פה.
הסיכום שלי הוא כך:
מאדמו"ר מצפים שיגיד רק דברים משונים ופלאיים, (דמתקרי בלע"ז: הויכע זאכען) למשל: לא לעלות לארץ בגלל יו"ט שני (דבר שכנראה לא ס"ל לאבות החסידות שעלו לשכון באר"י); היופי של אר"י עבר לשוויץ; לאכול בקבר רחל כי האמא אוהבת לראות שהבנים שלה אוכלים. ואם הוא עושה כן, אזי מרום וקדוש שמו. והמהדרים אף תולין תלי תלים של כוונות פנימיות בתוך הדברים. אבל אם הוא אומר משהו נורמלי, מיד תמהים ומשתוממים על דבריו. [ולולי דמתספינא הו"א, שנוסח התגובה, אם נמסר נכון, הוא גם כתשובה על הטיעון המוזר והמופרך]

[חכם באשי]

איש ספר,
הסיכום שלך אינו מדוייק,
הכותבים נחלקו כאן, האם באמת זה נורמלי לדבר על ארץ ישראל כמקום בעל 'שמים תכולים' ו'כוכבים מנצנצים', בלי להזכיר כלום בנוגע לרוחניותה.

[כהן]

אחרי כל הדברים והאמת עדין יש חידוש גדול בהתבטאות האדמו"ר באופן הנ"ל שהרי כ"א מבין שר"א הגדול מקרלין יכל לחבר קה אכסוף אבל בשו"א לא לחבר את מה ידידות [מערב מזמינים וכו']

[איש_ספר]

קבלתי תגובה מאחד המיוחד שבחו"ר אתרא קדישא הדיין והנני מביאה בשלימותה:

אדמו"ר רבי יוחנן לא היה שתקן, ולעומת לא היה מרבה לדבר אף בעת שיחתו. היה אומר דברים קצרים נוקבים ולענין, והשומע הבין (או לא הבין) תוכן הדברים. (מרוב דבריו נדף ריח בקורת, אך המעיין בהם היטב ימצא שאינם ברוח איש פסימיסטי, אלא התבטאויות של איש מאוכזב, תחושה של "אין עם מי לדבר" עולה מכל דבריו, וזאת משום לא מצא החסידים עובדי ה' שהיה רגיל בהם מנעוריו, משל למי שנעשה מלך על סוסים וחמורים).
דוגמא לדיבוריו, ראה ב'כתבי קודש' (פנימי) דרשות הדרכה שמסר לפני צעירי החסידים בארה"ק, ברצותו להעמיד מחדש חסידים בטיפוס הקרליני. כמו כן יש קצת פתגמים ב'דברי אהרן' או 'ברכת אהרן' (לא זוכר באיזה מהם) מר"א הויזמן מה שליקט ממכתבים שקיבל מאחיו שגר בארה"ב, ומהן ניכר שלא היה שתקן אבל גם לא מרבה בדיבור.
ולענין, על אף שהתוה"ק שיבחה את ארץ ישראל במעלותיה הגשמיות ארץ זבת חלב ודבש, הרי גם הדגישה ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה, והתורה נתנה מקום לרגשות גשמיות כדי לעורר הלב, אבל לא שנעשה עיקר מזה, והיעלה על הדעת לעשות עיקר חג הפסח על היותה זמן האביב, אף שמפורש טעם זה בתורה ואף יש לה עיקר בדין קביעת זמן פסח, וכן בנוגע שבועות ביכורי קציר חטים, וסוכות חג האסיף. (תתארו לעצמיכם ראש ישיבה או אדמו"ר המכריז בערב חג הסוכות "הגיע זמן לשמוח על האסיף" והולך ופורט איך שביקר בשדה חטים ושעורים נעשו יפות ותפוחים נעשו יפים ותפוזים נעשו יפים וכו', הכי לא יהי' לתמי' בעיני כל?). אלא כנ"ל שיש מקום לרגשות גשמייים כדי לעורר הלב, אבל לא זה המטרה. (ולחסידים, ראה בכתר שם טוב משל לבן מלך שבין כפריים).
ואדרבה כבר הביא הטור בשם הסמ"ג דברים נוקבים שלא לומר בברכת מעין שלש "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" משום "שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצות התלויות בה". (ועיין שם בב"י שהכוונה העיקרית להגיע ל"ונודה לך" אלא שאין מברכין אלא על האכילה כך שהאכילה עצמה צורך גבוה, ובב"ח שאכילת פירות הארץ משפיעים קדושה והשראת השכינה, ועיין בפרי הארץ פרשת שלח ואכמ"ל).
אשר על כן בהגלות לנו כל הני נקודות דלעיל, מסתבר יותר שאדמו"ר הר"י השיב בדברים נוקבים כדרכו, "ירושלימ'ער הימלען!, ירושלימ'ער שטערנס! [הרקיע שבירושלים!, הכוכבים שבירושלים!], וכדומה, והכותב רשם הדברים כפי מה שהרגיש הבנת הדברים שמדבר על רקיע הגשמי הנראה ולכן תיאר ביותר מראה השמים וכו'. (ובאמת גם בצבע השמים הכחולים יש מקום התעוררות, שהרי אמרו חז"ל בברייתא שבפרק התכלת תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, וברש"י ומתוך התכלת נזכר ביושב על הכסא. וכיון שכן, הרי רקיע שבמשנה היא רקיע שבארץ ישראל, ואף שאין לנו תכלת, אבל ההסתכלות בשמים שבמראה ההיא יש בה לכאורה סגולה הנ"ל להביא לידי יראת שמים, מה גם שהמקום גורם בקדושת הארץ ובהיותה קרוב לשער השמים, כידועים דברי החת"ס שאף אם קדושה ראשונה לא קדשה לעת"ל, אבל מעלת הר המוריה שזה שער השמים לא נתבטלה שהרי את זה כבר ראה יעקב לפני קדושה ראשונה).
גם יש להדגיש, שאדמו"ר מגודל חביבות הארץ היה דרכו לחבב כל דבר שהי' שייך לארץ ישראל, אף דברים שלפום ריהטא אין בהם ממעלות ארץ ישראל. דוגמא בולטת היא שיחתו בשבת שלפני נישואי רח"י מראחמיסטרובקא בה האריך בשבח השטריימל המיוצר בירושלים! (ואף שהדברים נראים מתמיהים במושכל ראשון, אבל דוגמתו נראה בעולם בבן המחבב ומעריץ את הוריו שאם ר"ל נפטרים מן העולם מחבב ומעריך כל חפץ הכי קטן שהיה פעם בידיהם).
ולעצם הסיפור שאמרו לפניו מאחד מהאדמורי"ם שלא עלה לארץ ישראל שלא לאבד יום טוב שני של גליות, הדבר לא ניתן להאמר, וכי יו"ט שני של דבריהם גדולה ממצוות דאורייתא שבארץ ישראל. מה גם שבפועל אינו אלא בגדר מנהג, וכדברי חז"ל הזהרו במנהג אבותיכם, וכן הפוסקים דנוהו בדין מנהג (חומרי מקום שיצא משם וכו', ואכמ"ל). וביותר, שאף אם נחשבוהו למצוה דרבנן ממש, אבל אינו אלא מצוה מקרית, שבאופן שקלקלו הכתים יקבעו יום טוב שני, אבל דורות רבות שקדמו לזה שמרו בבבל רק יום אחד. כך שפשוט כדברי אדמו"ר שיום חול בארץ הקדושה טובה מכל יום טוב שני של גליות (ועל זה יש להמליץ, טוב לי יום בחצריך מאלף, היינו כאלף ימים של ימים טובים דרבנן שבמשך ימי שנותינו שבעים שנה, ט"ו לשנה, רה"ש סוכות שמח"ת פסח אחש"פ שבועות פורים וח' ימי חנוכה. ויש לרמז עוד שהאלף קאי על יומו של שלמה המלך בחנוכת הבית שקבע חנוכת המזבח כמו שאמרו חז"ל בבמה מדליקין, והיא יום טוב דדבריהם, שהרי שלמה מבי"ד דרבנן שקבע עירובין ונטילת ידים ושניות לעריות, וביום ההוא קבע יום טוב דדבריהם שבעה ימים, ועל זה קאמר שיום בארה"ק שוה לו יותר מיו"ט זה שששה ימיה היו מחודשים - לבד מיום כיפור - כנגד ששה ימים טובים של גליות שנספחו ליו"ט דאורייתא). אך כמדומני שהסיפור החסידי שונה לגמרי ולק"מ, כפי שבזכרוני המדובר על אחד הצדיקים (כמדומה בעל אור המאיר) שהיה חושב ומתכונן לעלות לארה"ק, ובהיותו עדיין בחו"ל הרגיש שניטל ממנו הארץ יו"ט שני של גליות, ואמר אם כן לא בעינא, כלומר שלא רצה לתכנן עוד ולחשוב בנסיעה זו כיון שמן השמים נוטלים את ההארה של יו"ט שני על אף שעדיין מחוייבים בזה, אבל על יו"ט שני החסר בארה"ק לא דיבר (אלא שכיון שלא רצה לתכנן או להתכונן לנסיעה לארה"ק באופן שיעבור עליו יו"ט שני במחשבה זו, שוב כמעט לא היה אפשר שיסע בפועל, שהרי בימי החורף כמעט לא היה אפשר לנסוע מאירופה לארה"ק, ובימי הקיץ בין שבועות לסוכות לא היה הזמן מספיק להתכונן לנסיעה).
ולסיכום אציין להמסופר ב'בצלו חמדתי' על הגאון מטשעבין, שביקר קשות את אדמו"ר פלוני שבא לבקרו בארה"ק ובכניסתו התבטא "אה, ירושלימ'ער לופט!, ירושלימ'ער קדושה! [האויר של ירושלים! הקדושה של ירושלים!]". והגאון מטשעבין השיב לעומתו "איך פיל נישט". וברבות הימים נסע אדמו"ר ההוא לחו"ל והתיישב בה, והפטיר הדובב מישרים בביקורת איך זה שהוא הרגיש קדושה זו ואח"ז נסע ממנה, ע"כ. ולפי סגנון הדברים נראה שהכוונה לאדמו"ר הר"י, אך באמת אדמו"ר עזב את הארץ לאונסו, וכל ימיו השתוקק לחזור אליה, וכנ"ל. (נגיד פלוני שפגשו ברחוב ושאלו "סטאלינער רבי וואס טוהט איר דא איר ברויכט זיין אין ירושלים [אדמו"ר מסטולין מה אתם עושים פה, צריכים אתם להיות בירושלים], והשיבו אדמו"ר "ומפני חטאינו גלינו מארצינו").

[אלימלך]

רבי יוחנן מקרלין.png

במקום לחשוב שזה שנה ופירש אולי הוא מתכוון ששם רואים את הקב"ה בכל פרט

[תוך כדי דיבור]

אתמהה, איך אפשר להביא "דברים נוקבים" וכו' מהטור (- ושא"ר) בעניין דצ"ל "ונשבע מטובך" דווקא, ורק בצידי צדדין להזכיר בקיצור נמרץ מש"כ הב"ח על אתר, וכאילו הן תימוכין, בעוד שבאמת הוא תמה על הטור ומקיים הנוסח שבידינו "ונשבע מטובה", וזו לשונו: "תימה, הלא קדושת הארץ, הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה" (וע"ע באליה רבה שהקשה ממה שנאמר על משה בסוטה י"ד, דאטו כדי לאכול פירות רצה להיכנס לארץ - וזה מקור דברי הסמ"ג - ותירץ דזהו דווקא במשה, ששכינה תדיר לגביה וכו', ואילו לדידן גם זה דרך להשפעת הקדושה, עיי"ש. ובאמת כתוב מפורש בירמיהו: "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה" ועיי"ש במלבי"ם). והיינו שסגולת אה"ק המיוחדת להכניס הקדושה גם בגשמיות, מה שחו"ל אינה מוכשרת לזה כ"כ.

וכלום אין זו מתכלית עבודתנו בעוה"ז להעלות הגשמיות למקור הקודש, הלא הנשמה לא חיסרה דבר ולמה באה לעולם, וזהו "בכל דרכיך דעהו" ודווקא מחסיד יצופה לדעת האריכות בזה (עי' במאור עינים ריש מטות), ולא לתאר כאילו כל זה הוא רק אגב אורחא. והלא רוב מצוות התלויות בארץ הינן עד"ז, להכניס הקדושה בחולין ובגשם. וזה הוא עצם עניין קדושת הארץ. ומי זוטר לדידן אריכות דברי חז"ל, בג' דפים אחרונים דכתובות ובשא"מ, בשבח ענייניה הגשמיים של אה"ק, "למה ארץ ישראל נמשלה לצבי, לומר לך מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה. דבר אחר מה צבי זה קל מכל החיות אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה. אי מה צבי זה קל ואין בשרו שמן אף ארץ ישראל קלה לבשל ואין פירותיה שמנים? תלמוד לומר, זבת חלב ודבש - שמנים מחלב ומתוקים מדבש". והלא במה הוציאו המרגלים דיבת הארץ רעה אם לא בזה (עי' ברמב"ן), והוא שהשיבו להם יהושע וכלב, טובה הארץ מאד מאד, "הן מצד פריה הן מצד מזג האויר, ואין טובת הפירות תלוי בחום האויר כי אם בשמנונית הארץ הנותן מתיקות לפירות" וכו' כמ"ש הכלי יקר (ועי' שם עוד), ועוד מהו עניין פירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל. ובסנהדרין צ"ד אמרו שזכה סנחריב בדבר אחד מפני שלא סיפר בגנותה של א"י, אלא דיבר על "ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש ארץ לחם וכרמים ארץ זית יצהר ודבש", ולעומתו נענשו ישראל שסיפרו בגנותה, שאמרו שיש בעולם מקומות יפים כמותה, כפירש"י. ומה אאריך עוד במקום שכבר הילכו האחרונים באורך וברוחב (עי' בספר שער החצר להצוף דב"ש, נדמ"ח לאחרונה, שכולו מדבר בעניינים אלה).
וכלום נעלם מעיני מי, שכל ההבטחות שבתורה כולן ע"ד ענייני גשמיות, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, האם כל זה אינו אלא "לעורר הלב" גרידא. וכבר נודע (או לא נודע) דברי החת"ס בסוכה ל"ו, ע"פ דברי ר' ישמעאל מפסוק זה דואספת דגנך, שהוא ציווי ממש ולא רק ברכה, "שהעבודה בקרקע גופה מצוה, משום יישוב א"י ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך, ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה" וכו'. הרי ששונה עבודת ה' שבאה"ק מעבודתו שבחו"ל, וכנ"ל.

אמנם רק דבר אחד צריך להוסיף, שבוודאי לא עלה על דעת איש מעולם שיבּוש כזה, לסבור שההתענגות בגשמיות ובהנאות החושים היא תכלית לעצמה, בחו"ל או בא"י או איך שיהיה. ואצ"ל שלא בראן הקב"ה אלא כאמצעי לעבודתו, וכדוגמת עונג שבת, וכמ"ש הפני משה על מאמר הירושלמי שעתיד אדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ולא אכל, "משום שאינו נותן לבו לחזור אחריהן לברך ולהודות השם ב"ה שברא מינים אלו להחיות בהן בני אדם וכמו שאינו נחשב בעיניו טובת יתעלה ב"ה" (וע"ע בנזיר י"ט שכפרת הנזיר צריכה על שחטא בהזרה מן היין, וכ"ה בשא"מ, דלא כחד דעה לאיפוך בתענית י"א). והרי גם זהו עניין ברכות הנהנין, להעלות הדברים ממעשה חומר כבהמות אל קדושת עבודת ה', וכנ"ל (ואמנם המידה בזה בפועל תלויה לפי מדרגת כל אחד, וע"ע בהלכות דעות פ"ג ה"א וה"ב).

[אראל]

קצת סמוכין להסיפור הנ"ל
במסעות ירושלים (נסיעת הבעל מנחת אלעזר ממונקאטש לארץ ישראל אייר-סיון תר"ץ) מספר שהאדמו"ר ממונקאטש לא רצה בשו"א לישאר בארץ ישראל על חג השבועות, כי לא רצה לוותר על יו"ט שני של גליות

[מזרעו של אהרן]

קבלתי תגובה מאחד המיוחד שבחו"ר אתרא קדישא הדיין והנני מביאה בשלימותה:

אדמו"ר רבי יוחנן לא היה שתקן, ולעומת לא היה מרבה לדבר אף בעת שיחתו. היה אומר דברים קצרים נוקבים ולענין, והשומע הבין (או לא הבין) תוכן הדברים. (מרוב דבריו נדף ריח בקורת, אך המעיין בהם היטב ימצא שאינם ברוח איש פסימיסטי, אלא התבטאויות של איש מאוכזב, תחושה של "אין עם מי לדבר" עולה מכל דבריו, וזאת משום לא מצא החסידים עובדי ה' שהיה רגיל בהם מנעוריו, משל למי שנעשה מלך על סוסים וחמורים)..................

הסבר יפה, [ולמה למסביר להסתתר מאחורי "אחד המיוחד שבחו"ר אתרא קדישא הדין"], אך כמובן שבכל דיבור ודיבור של כל אדם שהוא אפשר להסביר עמקות מבלי סוף, וכאן אפשר בשופי להסביר לפי הפשט מבלי עמקות, וכמו שהגיד מהר"ח מוולוזין על אותו הדרוש על "ועיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה"
יורשה להעיר כי בירושלים היה חבורה גדולה ורצינית של יראי ה' ומתמידים מבלי השוואה למה שהיה בחו"ל בסטולין שרובם ככולם פשוטי עם, ואולי כונת אחד המיוחד דאתרא קדישא הדין שהוא לא הורגל למזג רוח הירושלמי הקוצף [חיכוכים פנימיים וכו'] בהכירו מנערותו חברה אחרת רגועה יותר.

[צh33]

יש"כ לתוכ"ד על דבריו הנעימים.
ורק אוסיף שהרי הבוב"ה שלם וכל פעולותיו שלימות בתכלית השלימות כך שברור שגם א"י וגם בחו"ל הבריאה בתכלית היופי הגשמי (רק שיש חילוק מסתמא לפי ערך הכלי וכו') כך שלא צריך ל'תרץ' שהיופי הוא רוחני וכו' וכדו'
גם נכון שאצל השלם בתכלית השלימות היופי הגשמי הוא משתלשל מהיופי הרוחני ולא ח"ו באיזה צירוף מקרים עסקינן אלא הכל הדוק וקשור אחד ברעהו בתכלית הדקדוק שבר אנוש יכול לצייר ולמעלה מזה וכו'.
אלא מאי, נשאר השאלה מה עבודת האדם בכל היצירה נפלאה הזו? עז"א שמזה האדם צריך לבוא לכל מיני השגות רוחניות החל מעבודהש"י בנחת ושמחה וכלה באהבה ויראה וכו' כל איש לפי מהללו.
סו"ד דברי אותו אדמו"ר מחוורים כפשוטם ללא צורך בשום הצטדקויות. וכמאמר דהמע"ה תהילים מח: סובו ציון וגו' כי זה אלוהים אלוהינו וגו'