בור הגולה כתב:יתכן שיש בזה משום מלבין פני חבירו ברבים, ואז הגדרים שונים.
כיו"ב מסופר על הגרב"ד בשהותו באמריקה, נקלע פעם לאיזה ביהמ"ד, והרב ביקש ממנו שיבא לדרשתו כדי שעי"ז יעלה קרנו בעיני מתפלליו. כמובן הסכים הגרב"ד ובא לדרשת הרב. באמצע הדרשה, התאדמו פניו מאד, ומיד כשסיים הרב לדבר, קם הגרב"ד ורץ החוצה. והיה הדבר פלא. כשנשאל אח"כ, הסביר שבאמצע הדרשה חש צורך לעשות צרכיו עד כדי כך שחשב שאם לא ילך מיד תצא נפשו, אבל חשש שאם יקום לצאת יחשבו שאינו מרוצה מהדרשה ויהיה עלבון פני הרב. והחליט שמוטב להפיל א"ע לכבשן האש ולא להלבין פני הרב, וקיבל על עצמו למסור נפש כדי שלא לבייש פני הרב. ומרוב התרגשות התאדמו פניו.
קול אומר קרא כתב:בור הגולה כתב:יתכן שיש בזה משום מלבין פני חבירו ברבים, ואז הגדרים שונים.
כיו"ב מסופר על הגרב"ד בשהותו באמריקה, נקלע פעם לאיזה ביהמ"ד, והרב ביקש ממנו שיבא לדרשתו כדי שעי"ז יעלה קרנו בעיני מתפלליו. כמובן הסכים הגרב"ד ובא לדרשת הרב. באמצע הדרשה, התאדמו פניו מאד, ומיד כשסיים הרב לדבר, קם הגרב"ד ורץ החוצה. והיה הדבר פלא. כשנשאל אח"כ, הסביר שבאמצע הדרשה חש צורך לעשות צרכיו עד כדי כך שחשב שאם לא ילך מיד תצא נפשו, אבל חשש שאם יקום לצאת יחשבו שאינו מרוצה מהדרשה ויהיה עלבון פני הרב. והחליט שמוטב להפיל א"ע לכבשן האש ולא להלבין פני הרב, וקיבל על עצמו למסור נפש כדי שלא לבייש פני הרב. ומרוב התרגשות התאדמו פניו.
הגענו כבר לאיסורים.
לא יהיה בך עקר.
קול אומר קרא כתב:בור הגולה כתב:יתכן שיש בזה משום מלבין פני חבירו ברבים, ואז הגדרים שונים.
כיו"ב מסופר על הגרב"ד בשהותו באמריקה, נקלע פעם לאיזה ביהמ"ד, והרב ביקש ממנו שיבא לדרשתו כדי שעי"ז יעלה קרנו בעיני מתפלליו. כמובן הסכים הגרב"ד ובא לדרשת הרב. באמצע הדרשה, התאדמו פניו מאד, ומיד כשסיים הרב לדבר, קם הגרב"ד ורץ החוצה. והיה הדבר פלא. כשנשאל אח"כ, הסביר שבאמצע הדרשה חש צורך לעשות צרכיו עד כדי כך שחשב שאם לא ילך מיד תצא נפשו, אבל חשש שאם יקום לצאת יחשבו שאינו מרוצה מהדרשה ויהיה עלבון פני הרב. והחליט שמוטב להפיל א"ע לכבשן האש ולא להלבין פני הרב, וקיבל על עצמו למסור נפש כדי שלא לבייש פני הרב. ומרוב התרגשות התאדמו פניו.
הגענו כבר לאיסורים.
לא יהיה בך עקר.
נוטר הכרמים כתב:סיפר הג"ר יצחק קולדצקי שליט"א על זקנו מרן בעל הקה"י זי"ע שמנהגו היה להקפיד שלא לאכול 'שרויה' בחג הפסח, כך קיבל מבית אביו שהיה חסיד (טשערקס -הורונוסטייפל), אבל בני משפחתו לא נהגו בכך מאחר ומורגלים היו במנהגי מרן החז"א שלא הקפיד על כך. משנפטרה הרבנית על פניו, משום כך בתו הרבנית ברזם שתחי' בישלה עבורו את מאכליו בסיר מיוחד, אולם משראה זאת הבחין כי יש בזה גם טירחה יתירה, ואמר כי בטירחה זו כרוכים שני איסורים, לא תרדה בו בפרך וצער אלמנה, ואילו אכילת שרויה אינה אלא חומרא. מיד ערך התרת נדרים ומאז ויתר על מנהגו.
נוטר הכרמים כתב:סיפר המשפיע הידוע הגאון רא"ד פרידמן שליט"א.
פעם השתתף מרן הח"ח באסיפה יחד עם הרה"ק מהר"א מבעלזא בדבר גזירת לימודי חול וידיעת השפה הפולנית על התשב"ר. האסיפה התמשכה עד שהגיע זמן מנחה, אך מפני שלא קם הרב מבלזא להתפלל לא קם גם הח"ח כי סבר שאין זה מדרך ארץ ללכת כשהוא יושב, ואע"פ שעבר זמן השקיעה חיכה והמתין עד תום האסיפה. לאחר מכן נעמד להתפלל ערבית לאחר צאת הכוכבים והוסיף להתפלל תפילת תשלומין עבור מנחה.
איש_ספר כתב:להד"ם. הסיפור המקורי מסופר ע"י יד ימינו של הח"ח הגאון ר' שמואל גריינמן בח"ח עה"ת פרשת ראה, והסוגיא שם היתה עוסק במצוה ולא כבודו של חכם זה או אחר.
איש_ספר כתב:שמעתי מהגרש"ח דומב מעשה שהיה בהגר"מ קליערס ששמע שעמיתו הרב הספרדי הגר"י זריהן התיר את העירוב באופן מסוים.
לאחר השבת נכנס הגר"מ אל הרב זריהן וביקש ללבן עמו סוגיא בעירובין, לאחר עיון הדק היטב, הטיר הרב זריהן עולה איפוא שההיתר שנתתי בשבת, טעות הוא בידי.
אמר לו הרב קלירס על של זה באתי, שאלו הרב זריהן, ולמה לא הודעתם לי כ"ז ונוכחת במהלך השבת, נעשה הרב קלירס: עירוב דרבנן ואילו כבוד התורה דאורייתא!
מזמור שיר כתב:באמת צריך לדעת מה הגדר בזה.
האם כאשר לדוגמא אני עוזר לאשתי בהשכבת הילדים ומגיע זמן השקיעה, אני פטור מתפילת מנחה משום שאני עוסק במצוה? או משום בין אדם לחברו? פשוט שלא. [ולא יעזור שאני מכוין לשם שמים...] אז מה הגדרים בזה?
גאולה בקרוב כתב:זו באמת אחת מהמלאכות הקשות שבמקדש, לשוםמ אורחותיו, ולראות מה גובר על מה בכל מקרה לגופו.
וכגון בתפילות יוכ"פ, שיש כבוד שמים גדול בתפילות ארוכות, אבל לעיתים הציבור (או חלקו) היה שמח על הפסקה בין מוסף למנחה, כדי לצבור כח להמשך.
וכן בתפילת נעילה, ראינו אצל הגר"א שפירא זצ"ל שהקפיד לסיים בזמן סוף הצום, כדי לא לצער, וכן הוא בהליכות שלמה על הגרשז"א זצ"ל שהיה מקפיד מאד בזה.
ונראה שאין בזה כללים, והכל לשם שמים.
יוס'ל כתב:האם נכריח את כל העילויים להתקלח, או את כל השלעפער'ס לצחצח שיניים לפני כל מפגש עם הבריות. שלא יכשלו ב'אין אדם יכול לעמוד מפני ריחו' ?!
יוס'ל כתב:לכאורה אין לדבר סוף ; על כל שעל וצעד,
למשל בבתי כנסיות של בני תורה, בכל ספסל ישנו לפחות אחד המאריך בתפילתו, ותוקע את השאר מלזוז או לשבת, או לצאת אחרי התפילה,
וכי נאמר לכל המאריכים לעמוד בשורה ארוכה במזרח, או בעזרת נשים ?!
או החזן שמונה לאיטו את ה'אבינו מלכנו כתבנו' ומותח את עצבי המתפללים, האם נשנה את המנהג למנהג ירושלים שלא מפרטים את הא''מ כתבנו וכו'. וכמ''כ את ה'פזמון' בסליחות.
האם נכריח את כל העילויים להתקלח, או את כל השלעפער'ס לצחצח שיניים לפני כל מפגש עם הבריות. שלא יכשלו ב'אין אדם יכול לעמוד מפני ריחו' ?!
מן הסתם יש היתר לא להתחשב בכגון אלו שכבר 'דשו בהם רבים' דאל''כ לא שביק חיי לכל בריה, ומאידך אם נמשיך כך ג''כ לא שביק חיי לשאר הבריות...
בדידי הוה עובדא ביו"כ , שהשכן בספסל לפני סיים תפילתו, והביט אחורה 7 פעמים בדקה לראות אם סיימתי כבר ואפשר לשבת, ולא ידעתי להשית עצה לנפשי האם לומר את הוידוי במרוצה, או בחוסר התחשבות , בעודי מתלבט התיישב השכן, ואז החלפתי את ההתלבטות האם לסיים כדי שלא יכשל השכן או שמכיוון שהוא בצום דינו כחולה שמותר לשבת, ואפילו קמצוץ ה'שמק טבק' לא הצליח להשיב וליישב את יסורי המצפון.
האם יש חיבור מוסמך על הנושא על מה ומתי יש להקפיד ?
(הגרי"א שוורצמן, מוסף הפלס שבת תולדות)בישיבת ליקווד הממונה על המטבח היתה אשה אלמנה, בשבת לפני הקידוש היה [ר' אהרן קוטלר] נכנס לומר לה 'גוט שבת'. היתה תקופה שהבחורים לא היו מרוצים כ"כ מטיב בישוליה, ופעם אחת כשכלו כל הקיצין, הלכו כמה בחורים ולקחו את סיר הצ'ולנט הורידו אותו מהאש ושמו אותו במרתף כאות מחאה. כשנודע הדבר לסבא זיע"א [ר' אהרן] ציווה מיד: להביא את הצ'ולנט ולהניח אותו בחזרה על האש! האיסור של חזרה זה דרבנן ולבזות אלמנה זה דאורייתא!
שיבר כתב:סברא נגדית שמצוות תדחינה "בין אדם לחבירו" שמא אפשר לומר משום "אתה והוא חייבין בכבודי".
בנוגע להשהות נקביו, שמעתי שהגראי"ל שטינמן שליט"א באחד ממסעותיו לאירופה היה אמור למסור שיעור כללי ישיבתי במאנצ'סטר כמדומה. כל הדרך הוא ישב והכין את השיעור, שהיה במסכת כתובות. כשהגיע להיכל הישיבה והתיישב על מקומו פתח להפתעת הנוכחים בסיפור על החפץ חיים, משסיים פתח בעוד סיפור וכך סיפור רודף סיפור לתדהמת הנוכחים והמלווים. כשסיים ביקש להביא מדרש, פתח אותו והורה לבנו ר' משה שיקריא קטע. ובכך ננעל המעמד.
שאלו אותו מלוויו יאיר רבינו את עינינו במה שהתרחש כאן. אמר להם הגרא"יל בפשטות, הצטרכתי לנקביי ולא רציתי לצאת משום טירחא דציבורא, מאידך גם לשאת דברי תורה לא יכולתי. אמרו לו הן המ"ב מתיר במקום של כבוד הבריות, הגיב: "איך וויס פון דעם משנ"ב".
נוטר הכרמים כתב:ישנו נוסח אחר למסופר על ר' ישראל סלנטר, שפ"א הלכו לאפיית מצות ושאלוהו, במה יש להם להזהר ולהזדרז ביותר בעסקם במצות? וענה להם, שאחת מן העוזרות היא אלמנה, ויזהרו שלא להכביד נעליה ולא לענותה, לקיים מה שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון.
והוסיף על כך שר התורה הגר"ח קרייזווירטה זצ"ל, שהרי איתא במכילתא שעינוי יתום ואלמנה הוא אפילו עינוי מועט. נמצא ש'משהו עינוי אלמנה הוא איסור דאורייתא, ומשהו חמץ אינו אלא מדרבנן. ודפח"ח.
כמה נאים הדברים כשהם יוצאים מפי עושיהם, אביהם של אלמנות ויתומים בדורינו, המשכיל אל דל בגאונותו ובפקחותו העצומים, רבו העובדות מלהביעם.
איש_ספר כתב:שמעתי מהגרש"ח דומב מעשה שהיה בהגר"מ קליערס ששמע שעמיתו הרב הספרדי הגר"י זריהן התיר את העירוב באופן מסוים.
לאחר השבת נכנס הגר"מ אל הרב זריהן וביקש ללבן עמו סוגיא בעירובין, לאחר עיון הדק היטב, הטיר הרב זריהן עולה איפוא שההיתר שנתתי בשבת, טעות הוא בידי.
אמר לו הרב קלירס על של זה באתי, שאלו הרב זריהן, ולמה לא הודעתם לי כ"ז ונוכחת במהלך השבת, נעשה הרב קלירס: עירוב דרבנן ואילו כבוד התורה דאורייתא!
נוטר הכרמים כתב:סיפר המשפיע הידוע הגאון רא"ד פרידמן שליט"א.
פעם השתתף מרן הח"ח באסיפה יחד עם הרה"ק מהר"א מבעלזא בדבר גזירת לימודי חול וידיעת השפה הפולנית על התשב"ר. האסיפה התמשכה עד שהגיע זמן מנחה, אך מפני שלא קם הרב מבלזא להתפלל לא קם גם הח"ח כי סבר שאין זה מדרך ארץ ללכת כשהוא יושב, ואע"פ שעבר זמן השקיעה חיכה והמתין עד תום האסיפה. לאחר מכן נעמד להתפלל ערבית לאחר צאת הכוכבים והוסיף להתפלל תפילת תשלומין עבור מנחה.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 546 אורחים