אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד ולא והא רב פפא אפסיק ליה לאבא מר בריה איהו וחד שאני רב פפא דלפנים משורת הדין הוא דעבד.
ופירש רש"י כי כוונת רב פפא בעשותו לפנים משוה"ד הייתה לאחשוביה לבריה.
י"ל שרש"י לשיטתו, שאף שנים המפסיקים לאחד הוא רק ממידת ד"א, ולכן אחד המפסיק לשנים הוא הפלגה גדולה במידת ד"א, והוצרך לומר שהיה טעם מיוחד בדבר, לאחשובי.
ולפי מידת ד"א הנוהגת במקומותינו, הדבר פשוט שאם אחד האוכלים רוצה לעזוב נותנים לו רשות ומזמן.
ויש להבין, מדוע באמת (לשיטת רש"י) אין מידת ד"א זוקקת לתת רשות לאחד הרוצה ללכת. מה מפסידים השניים בכך?