מסכת ברכות - פרק ראשון

[אליהוא]

ב
א. באשכול אחר הביאו מדברי הרב שהמצוה ראשונה שמקיים האדם האו ק"ש של ערבית, וראיתי באיזה ספר כקושי' מה הקשו בגמ' ליתני שחרית ברישא הא זה המצוה הראשונה, והתי' דרגילות שערות לבוא בצפרא, וע"כ משום הא שחרית קודם.

ב. ברש"י ד"ה עד ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה, צ"ע דמקמי הכי לכאו' הוי יום ולא נתחייב עדיין בק"ש, וא"צ לטעם דלאו זמן שכיבה, וי"ל בכמה אופנים.

ג. ב' ע"ב תוד"ה משעה. תימא עני גופי' כו'. מכאן משמע דלא מהני שומר לזה ודלא כהמ"ב סי' רל"ה וצ"ע.

[צביב]

א. באשכול אחר הביאו מדברי הרב שהמצוה ראשונה שמקיים האדם האו ק"ש של ערבית, וראיתי באיזה ספר כקושי' מה הקשו בגמ' ליתני שחרית ברישא הא זה המצוה הראשונה, והתי' דרגילות שערות לבוא בצפרא, וע"כ משום הא שחרית קודם.

אם קוראים ק"ש כותיקין [קודם הנץ] צ"ע אם השערות לאחר הנץ או לאחר עלות השחר
ועל כרחך כונתו שקורא גם קודם שיודע אם התחייב, ולמפרע מתברר שהיה מחויב מן התורה
וא"כ אפשר לפרש שמדובר בק"ש של ערבית

ג. ב' ע"ב תוד"ה משעה. תימא עני גופי' כו'. מכאן משמע דלא מהני שומר לזה ודלא כהמ"ב סי' רל"ה וצ"ע.

לשיטה זו שסוף זמן ק"ש הוא כשעומד ליפטר מתוך סעודתו
זה זמן שכיבה
א"כ מסתמא בזמן שכיבה כבר אין מצוי שומר שיעירנו לק"ש

[אליהוא]

לא הבנתי דחייתך שס"ס המצוה הראשונה שהתחייב היה ק"ש של שחרית.

[שטיינער]

ב. ברש"י ד"ה עד ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה, צ"ע דמקמי הכי לכאו' הוי יום ולא נתחייב עדיין בק"ש, וא"צ לטעם דלאו זמן שכיבה, וי"ל בכמה אופנים.

לא נהירא, דאי נימא שמקמי הכי הוי זמן שכיבה, א"כ אע"ג דעדיין יום מ"מ כבר הגיע זמן ק"ש של שכיבה. ובאמת לשיטת ר' יהודה ועוד כמה תנאים זמן ק"ש של ערבית הוא מבעוד יום. ואע"ג שכתבת י"ל בכמה אופנים, לענ"ד קושיא מעיקרא ליתא.

[שטיינער]

ג. ב' ע"ב תוד"ה משעה. תימא עני גופי' כו'. מכאן משמע דלא מהני שומר לזה ודלא כהמ"ב סי' רל"ה וצ"ע.

ועני שאין לו שומר מתי קורא?

[בברכה המשולשת]

[quote="שטיינער] ובאמת לשיטת ר' יהודה ועוד כמה תנאים זמן ק"ש של ערבית הוא מבעוד יום. [/quote]

זה רק אליבא דשיטה אחרת של רבותינו הראשונים (ר"ת ורבינו אב"ן), ולפי ראשונים אחרים ר' יהודה רק מדבר על תפילת ערבית ולא על ק"ש של ערבית.

[שטיינער]

זה רק אליבא דשיטה אחרת של רבותינו הראשונים (ר"ת ורבינו אב"ן), ולפי ראשונים אחרים ר' יהודה רק מדבר על תפילת ערבית ולא על ק"ש של ערבית.

משום מה התעלמת ממה שכתבתי ועוד תנאים... וכוונתי למה שכתבו התוס' למ"ד משקדש היום ומשעה שאנשים נכנסים להסב, שבזה ודאי מדובר לענין ק"ש והיינו מבעוד יום.

[לחם_יומם]

אעתיק הנה ממה שכתבתי באשכול הכללי (לבקשת מי שביקש זאת):

ברכות ב: תוס' ד"ה דילמא.
לפי פי' התוס' נמצא, כי ביאת השמש היינו בסוף השקיעה, אחר ג' מיל ורביע משעה שהתכסתה השמש מן העיניים, ואילו ביאת אורו היינו בתחילת השקיעה כשהשמש מתכסה מהעין ונכנסת בעובי הרקיע.
לכאו' מצד הלשון, איפכא הוא. כי כשהשמש נכנסת בעובי הרקיע אין היא נראית רק אורה נראה, ומתאים יותר שתחילת השקיעה היא ביאת השמש, וסוף השקיעה כשהאור גם הוא הולך ונעלם יהיה ביאת אורו.

[מתעמק]

אשכול זה ישמש דוגמא (ואם אזכה ישמש גם כאבן הפינה) לפורום ציונים בדף היומי

פירוש רש"י מעמוד הראשון נדפס בחסר, משגגת המדפיסים הקדמונים. ובדפוסים החדשים כבר הוסיפו דברי רש"י אלו מן הצד או בסוגריים.
דיבורי המתחיל החסרים (מושג ד"ה ברש"י לא היה עדיין בזמן ההשמטה כידוע, אבל לא נ"מ לענין):
דכפרה לא מעכבא, ובא השמש וטהר, ביאת השמש, והאי וטהר טהור יומא.
למאמר המסכם השמטה זו, וסיבת שגגתה, ראה בקובץ אור ישראל גליון מב עמוד קמ.
יש השלמה למאמר הנ"ל בקובץ הנ"ל גליון מד עמודים קנב-קנד (אינו בהיברו, ואחר מכסת מ' עמודים שבאוצה"ח)

מצורף צילומים השייכים להשמטה זו

[מתעמק]

בזמן הערב שמש ואכילת כהנים בתרומה. בישורון כרך ה' עמוד רמח נדפס שיעור מהגרא"ח צימרמן, שיצא לחדש דלדעת הגר"א (בביאורו לסימן רס"א) יש שני זמנים בהערב שמש, בשקיעת החמה ובצאת הכוכבים.
ולדעתו שם, מי שנטמא ביום וטבל ביום נטהר בשקיעה"ח, ומי שנטמא בין שקיעה לצאה"כ, יורד וטובל ונטהר בצאה"כ, עיי"ש.

[מתעמק]

באחד מדפוסי ש"ס בשנות תש"ל (כמדומה הוצאת אוצר הספרים) נדפסו בגליון מסכת ברכות חידושים והערות קצרות מהגרמ"פ בעל אגרות משה.
למיטב ידיעתי לא נדפסו במקום אחר. אולי רצוי להעלותם פה.
מהזכור לי, לעמוד זה יש הערה לבאר דברי רבינו תם בתד"ה מאימתי, שלפום ריהטא נראה שר"ת אוחז את החבל בשני ראשין, מתיר להתפלל מנחה וגם ערבית בזמן שבין פלג המנחה לצאה"כ, וכמו שהקשו התוספות. אך ברא"ש שם תירץ "דלענין תפלה הקילו". וביאר הגרמ"פ, דכוונת הרא"ש דס"ל לר"ת דלענין עיקר נקטינן דעת רבי יהודה דאחר פלג המנחה מתפללין ערבית וק"ש, אלא דעכ"ז מקילין בתפלת המנחה, כיון דתפלה הוי דרבנן סמכינן ארבנן. (ומדגיש שם שלענין תפלת ערבית לא שייך לומר "הקילו", כי ק"ש דאורייתא).

[בברכה המשולשת]

זה רק אליבא דשיטה אחרת של רבותינו הראשונים (ר"ת ורבינו אב"ן), ולפי ראשונים אחרים ר' יהודה רק מדבר על תפילת ערבית ולא על ק"ש של ערבית.

משום מה התעלמת ממה שכתבתי ועוד תנאים... וכוונתי למה שכתבו התוס' למ"ד משקדש היום ומשעה שאנשים נכנסים להסב, שבזה ודאי מדובר לענין ק"ש והיינו מבעוד יום.

לא התעלמתי, רק קצרתי. תוס' (ור' אב"ן) מסבירים את דברי התנאים שם כעוסקים בקביעת זמן ק"ש של ערבית, אבל הראשונים האחרים מסבירים שזה לא קובע את זמן ק"ש של ערבית (והא ראיה שפסקו שזה מצה"כ כמשנתינו).

[צביב]

לא הבנתי דחייתך שס"ס המצוה הראשונה שהתחייב היה ק"ש של שחרית.

בל דברי המשנה הם על החיוב בפועל של המצוה
וביום שמתחיל לקיים מצות קריאת שמע נראה שמתחיל מקריאת שמע של ערבית
ולכן יש להתחיל מענין קיום המצוה, ולא מענין החיוב

[לכאורה
קושית הגמרא תנא היכא קאי וכו' משמע שהחיוב לא נכתב כאן

אומנם
בשאלה מאי שנא דתני דערבית ברישא
קשה לדברי,
ואולי משום המשנה הבאה מתחילה בשחר
וכן הדרך בכל מצוות התורה להתחיל מהשחר, [כמו שמצינו בקרבנות]
ולא משום שערות

[ובדרך אפשר, שגם השערות כבר היו בלילה, ואין דרך לבדוק עד אור הבוקר,
כי הדרך שאין השערות מתחילות מאמצע היום, אלא מתחילת היום
ובדרך רמז כמ"ש כאן ויהי ערב
שעניני הטבע מתחילים מהערב]

[שטיינער]

[
לא התעלמתי, רק קצרתי. תוס' (ור' אב"ן) מסבירים את דברי התנאים שם כעוסקים בקביעת זמן ק"ש של ערבית, אבל הראשונים האחרים מסבירים שזה לא קובע את זמן ק"ש של ערבית (והא ראיה שפסקו שזה מצה"כ כמשנתינו).

כתוב מפורש בברייתא מאימתי מתחילין לקרוא ק"ש בערבית משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות וכו'. וכן לגבי כל הזמנים המוזכרים שם, מפורש בברייתא דלנדון זמן קריאת שמע איירי.
ולא מצאתי ולא יתכן שיש שום ראשון ושום אחרון שפירש שמדובר שם על תפילה או עניין אחר.

[בברכה המשולשת]

לא הבנתי. הראשונים פסקו שזמן ק"ש של ערבית מתחיל מצה"כ (חוץ מר"ת ורבינו אב"ן)- אז על כורחינו שהבינו שלא מדובר שם על זמן ק"ש של ערבית, או שכן מדובר- אבל אין הלכה כן אלא כמשנתינו, או שזמנים אלו הם אחרי צה"כ.

[שטיינער]

לא הבנתי. הראשונים פסקו שזמן ק"ש של ערבית מתחיל מצה"כ (חוץ מר"ת ורבינו אב"ן)- אז על כורחינו שהבינו שלא מדובר שם על זמן ק"ש של ערבית, או שכן מדובר- אבל אין הלכה כן אלא כמשנתינו, או שזמנים אלו הם אחרי צה"כ.

ברור שיש ראשונים שפוסקים כך, רק השאלה היתה למה רש"י צריך לומר זמן שכיבה, תיפוק ליה שעדיין הוא יום. ועל זה אמרתי שמה שהוא עדיין יום זה אינו הכרח לומר שעדיין לא הגיע זמן שחרית, אלא הכל תלוי בזמן שכיבה, ולזה הבאתי שיש תנאים דס"ל שזמן ק"ש מבעוד יום כיון דסברי שאז הוא כבר זמן שכיבה, אלמא דלאו ביום ולילה תליא מילתא אלא בזמן שכיבה. ולכן הוצרך רש"י לומר זמן שכיבה. וקל להבין.

[איש_ספר]

משעה שכהנים נכנסים לאכול בתרומתן - איזה כהנים?

[ס''ק]

אעתיק הנה ממה שכתבתי באשכול הכללי (לבקשת מי שביקש זאת):

ברכות ב: תוס' ד"ה דילמא.
לפי פי' התוס' נמצא, כי ביאת השמש היינו בסוף השקיעה, אחר ג' מיל ורביע משעה שהתכסתה השמש מן העיניים, ואילו ביאת אורו היינו בתחילת השקיעה כשהשמש מתכסה מהעין ונכנסת בעובי הרקיע.
לכאו' מצד הלשון, איפכא הוא. כי כשהשמש נכנסת בעובי הרקיע אין היא נראית רק אורה נראה, ומתאים יותר שתחילת השקיעה היא ביאת השמש, וסוף השקיעה כשהאור גם הוא הולך ונעלם יהיה ביאת אורו.

כן הק' הגר"א עי"ש חי' לגבי שי' רבי יהודה באכילת תרומה בביה"ש.
פי' זה של תוס' מתאים לאלו שהקדימו את ר"ת ותחילת השקיעה כחצי שעה 40 דק' לפנה"ש, [פתח האהל, משמרת שבת, חו"כ הרזה והסכמה מהנוב"י, מעגלי צדק,הרא"מ קעפש, ובני ציון ועוד ע"פ כמה מהראשונים והאחרונים כהראב"ע המאירי הר"ח או"ז הנ"י החת"ס ועוד רבות יעוי' הכל בספרים הנז'] וממילא ביאת אורו קודמת לשמשו, שהרי עדנה נראית.
ועכ"פ לגי' הגאונים שהביאו הראשו' א"ש גם כפשוטו, ממאי דהאי ביאת אורו דילמא ביאת שמשו בשקיעה ראשונה. ואין מגי' זו ראי' לר"ת כלל, וכפי שפי בפי' קדמון למס' ברכות [לתלמיד הר"ח נד' בגנזי שעכטר מהמאספים של הגאונים], שגרס הכי ופי' ביאת שמשו על השקיעה באופק, ןביאת אורו על תחילת צאה"כ. והק' שם למה לילה בצאה"כ והלא יש אור על פני כל הרקיע עוד יותר משעה. ותי' [וכ' שמתרץ מדעתו] שלא אמרו ביאת אורו אלא מן המזרח ע"ש.

[עשוי לנחת]

בתוס' ד"ה ועונין וכו' "וגם מה שאומרי' העולם לכך אומרים קדיש בלשון ארמית לפי שתפלה נאה ושבח גדול הוא על כן נתקן בלשון תרגום שלא יבינו המלאכים ויהיו מתקנאין בנו,
וזה אינו נראה שהרי כמה תפלות יפות שהם בלשון עברי אלא נראה כדאמרינן בסוף סוטה (דף מט.) אין העולם מתקיים אלא אסדרא דקדושתא ואיהא שמיה רבא דבתר אגדתא שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרשה ושם היו עמי הארצות ולא היו מבינים כולם לשון הקודש לכך תקנוהו בלשון תרגום שהיו הכל מבינים שזה היה לשונם" ע"כ.

ברוקח סימן שכ כתב באופן שונה וז"ל "ומה שאומרים בתרגום לנחמתא לנחם הקדוש ברוך הוא שאמר אוי לאב שהגלה את בניו ואוי לבנים שגלו כדאי' בפ' א' דברכות [שם] ומלאכי השרת אין מכירין בלשון ארמי כדאי' בפ' א' דשבת (דף יד) [דף יב] ובסוטה שלא יתמהו מלאכי השרת ואומרים מה נחמה לכך אומר בתרגום ונחמתא ואמרו אמן".
לכאו' כוונת הרוקח שנאמר בלשון תרגום בכדי שלא יבינו המלאכים, אבל לא בכדי שלא יתקנאו, אלא בכדי שלא יתמהו מה נחמה, צ"ב בעצם הביאור.

מה הם השיטות בדבר? מי הם ה"אומרים העולם" שהזכירו התוס'?

[מתעמק]

בין השמשות דרבי יוסי כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו.
בשבת לד-לה נתבארו דברי רבי יוסי בארוכה.
א) בין השמשות דרבי יוסי אינה בסוף בין השמשות דרבי יהודה, אלא לאחר סיום בין השמשות דרבי יהודה, כשכבר לילה לדעתו, אז מתחיל בין השמשות דרבי יוסי כהרף עין (גמרא שם דף לה.)
ב) לדעת התוספות (שם לה: ד"ה אלא לענין אכילה) מתחיל בהשמ"ש דרבי יוסי זמן קצר (פחות מכדי טבילה) אחר סיום בין השמשות דרבי יהודה, כלומר יש רגעים אחדים שכבר לילה וודאי לרבי יהודה ועדיין יום וודאי לרבי יוסי. (ובתירוץ ב' ס"ל להתוספות דלכה"פ נסתפקו בזה האמוראים אם יש הפסק זמן כזה).
ג) שיעור כהרף עין אין הכוונה שאין זמן מסופק בין יום ולילה, אלא יש זמן מסופק אלא שהיא קצר כהרף עין (תוספות שם לד: ד"ה רבי יוסי).

[מבקש חכמה]

ראה תשובה מעניינת מהגאונים ביחס לידיעת הארמית של המלאכים (הרכבי שעג):
ושש' הא דאמ' (שבת יב,ב) רב יהודה אמ' רב לעולם לא ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית דאמ' ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקין לו ולא השיבוהו אלא שאני חולה דשכינה עמו וכולהי צורכי דאיניש לא לישאול בלשון ארמית. והא כולהו רחמי ובעיי דאתו לאבותינו זכ' לב' ממתיבתא קדישתא כולהו בלשון ארמית הן. ואו נימא בעשרת ימי תשובה הוא דאמרי משום דקריבא שכינה והא קא חזינן דביומי תעניאתא ובכל צרה שתבוא באעו בלשון ארמית. ורוב ברכות דכתבי גאונים בין ליחיד ובין לציבור הם בהאי לישאנא כתבי. ומאי טעמא אין מלאכי השרת נזקקין לו ילמד' אדו': הכין חזינא דהכי קאמ' רב מילתא דתאבע אדם מן מלאכי השרת אל ישאל בלשון ארמי ומפרש ר' יוחנן שאינם רגילין בלשון ארמית אבל מילתא דתאבע אדם מלפני בוראו ישאל בכל לשון. והכי קאמ' שאני חולה דמן רחמ' תאבע ר' יוחנן אמ' רחמנ' נידכרך לשלמא. והאיי דקאמ' דשכינה [דף קפז] עמו משום שיש כמה דברים שהמלאכים עושים בהן לפום דחאזו ולא צריכין רשות מלמעלה. ולפום הכין מיכתבין קמיעי ונאמרין שמות כדי שיעזרו המלאכים בדבר. וקאמ' יעקב המלאך הגואל וג' וישעיהו אמ' ומלאך פניו הושיעם וזה הוא שר הפנים דאמרין רבנן והוא מיטטרון. והא חזינן דקא משכח ליה רחמנא ומודיע את משה כבודו וגדולתו דכת' הנ"ה אנכ"י שול"ח וג' [ה"ש]מר מפ"ניו וג'. ואמ' רב נחמן האיי מאן דיאדע לאהדורי למיני כרב נהדר ואילא לא נהדר דאמ' ליה ההוא מינא לרב ואל משה אמר עלה אל יי' וג' עלה אלי מיבעי ליה אמ' ליה זה מיטטרון ששמו כשם רבו דכתי' כ"י שמ"י בקרב"ו אי הכי פלחו ליה אמ' ליה כתי' א"ל תמ"ר ב"ו אל תמירני בו. להודיעך דאית ליה למעבד בכמה [דברים] כי דחאזי. וקא חזינן מלאכים שעושין רצון נביאים וצדיקים מדקאמ' ליה מלאך ללוט הנ"ה נשאת"י פני"ך וג' שמע מינה ניתנה לו רשות לעשות כמה שיראה. וקאמ' ליה רחמ' לשטן משום איוב הינו בידך ואמ' ריש לקיש הוא מלאך המות. כגון דברים אילו מי ששואל דבר ממלאכי שרת קאמ' רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי וקאמ' ר' יוחנן שאין מלאכי שרת מכירין בו. וחולה שאני שהשכינה עמו ואין מלאכי שרת עושין בו כלום אלא ברשות. וכן כל כיוצא בו כי שמעתא דמאמתי קורין דר' אבון בר רב אדה אמ' ר' יצחק בעשרה שמתפללין ושלשה שיושבין בדין ושנים שעסיקין בתורה ששכינה עמהן. הכין איכא למימר בפירושא דשמעתא. אילא מיהו במאי דחאזי לנא [ע"ב] ובמאי דשמיע לנא לא חזינא ולא שמענא מעולם דמימנעין רבנן מלמשאל צורכיהן בלשון ארמי אילא נמי אית באבא דרחמי דהוה רגילין בה ועדאן מיתמרי במתיבתא דאמרין בלשון קדש. שומרי שערים פתחו שערים ותשמע צעקת ישראל עשוקים. והדר אמרין ליה בלשון ארמי. נטרי תרעי פתחו תרעי ותשתמע צוחתא דישראל עשיקי. ואית ביה נמי מילי דאמרין להון בלשון ארמי בלחוד ולמלאכי שרת אינון. במטו מינך איזגדא קלילא דפסע עלמא בארבעי. ואיכא בגמרא נמי מילי דהוה משתאעו רבנן עם מלאכים ומשתאעו מלאכים עמהון בלשון ארמי. כי דמפרש דרב סעורים אחוה דרבא אמ' ליה לשליח ליתחזי לי מר איתחזי ליה ואמ' ליה מי הוה ליה צערא למר א[מר] ליה כריפדא דכוסילתא. ופירש כוסילתא אותן שירטות ששורטין להקזת דם. ולרבא נמי הכין אמ' ליה מאן חשיב מאן ספין ומאן רקיע. ור' אלעזר הוה קא אכיל תרומה איתחזי ליה אמ' ליה לאו תרומה קא אכילנא לאו קדש איקראי נזה מיניח חליפא ליה שעתא. ור' אסי נמי איתחזי ליה אמ' ליה איתרח לי תלתין יומין דאהדריה לתלמודאי דאמריתו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ביום תלתין אתא אמ' ליה מאי כולי האי אמ' ליה דקא דחקא רגליה דבר נתן. ולר' חייה נמי קאמ' ליה לאו קא מרחם מר אעניא אההוא גברא אמאי לא קא מרחם. שמעינן מן אילין שמעתאתא דאיכא מידא שנתנה רשות למלאכי שרת למיעבד כי דחאזו ומיליהון נמי הא מיפרשן בלשון ארמי ומילי דרבנן בהדיהו. [דף קפ"ח] ואמרינן נמי התם מלאכא אשכחיה לרב קטינא דהוה מכסי סורבלא אמ' ליה קטינא קטינא סדינא בקיטא סורבאלא בסתוא ציצית מה תהא עליה. וקא באעי מיניה רב קטינא ענשיתו אעשה וקא מהדר ליה היכא דאיכא ריתחא ענשינן. ומן אילין מימרי ומן מעשים דקא חזינן רבנן דלא שמיע לן דאיכא דחש לה להא דרב ולהא דר' יוחנן גמרינן דפליגי רבנן עליהון. ומרחק מימריהון מן סבארא נמי אטו מלאכים שהם ממונים לכתוב שיחת אדם מי לא ידעין בלשון ארמית. ואף על גב דלא ידעינן מאי טעמיהו דרב ור' יוחנן ומנין להן. וכי דלא חשו לה ראשונים אף אנן נמי לא חישינן:

[מבקש חכמה]

מחזור ויטרי פז:
לכך תקנו רבותי' קדיש לאומרו בלשון ארמית כדי שלא יבינו המלאכים. שאילו יהיו מבינים בקדיש כשאומ' אותו למטה יבלבלו את כולם ויהיו דוחים אותו מלעלות למעלה לפי כי עצבון רב יש למעלה בשעה שעונין למטה יהא שמיה רבא מברך. אוה"ק במסכת ברכות. אוי לאב שככה מקלסין אותו בניו ודיחקם מעל שלחנו. ומנענע הק' בראשו ואו' אשרי המלך שמקלסין אותו כך בביתו אוי לאב שהגלה את בניו. אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם. וכשהמלאכי' שומעין את העצב הזה מתבהלין ונרתעין ביניהן. ולאלתר הציבור מתחילין לשון עברית. יתברך וישתבח כדי שיבינו המלאכים שבח משובח שישר' משבחי' לאביהם שבשמי' ולא ירגישו בעצב מחמת מה הוא בא. וכשצריכין לנחמו מזה העצב הופכין הלשון לארמית כדי שלא יבינו. שהכל יודעין שאין נחמה באה אלא על העצב. שנחמה באה על העצבון.
שם קכח:
לאחר שסיים המפטיר את ברכותיו יאמר השליח ציבור בקול נעים ובכיוון הלב. יקום פורקן. בלשון תפילה בארמית. ואף על גב דאמרי' כל השואל צרכיו אל ישאל בלשון ארמית שאין מלאכי השרת נזקקין לו שאין מכירין בלשון ארמית. הא פרכי' מינה ביציאות שבת לר' יוסי דכי אזיל לשיולי בפתיחא זימנין א"ל רחמנא לידכרך לשלם. (ומשמנינן) [ומשנינן] שאני חולה דשכינה עמו. אלמ' דכי הוינן קמי הק' לא צריכינן למלאכי השרת לעיולי צלותא. והכא נמי בי עשרה (קיימא) [קדמה] שכינה ואתיא. בפ' מאימתי. ולהכי יכילינו למימר בלשון ארמית כל מה דצריכין למיבעי. ומטעם זה נתקן מחי ומסי וכמה פיוטים בתרגום וכן בקדיש. וזולתי טעם זה יש טעם ברור בדבר למה נתקן קדיש בארמית. כאשר פירש רבינו עזריאל מפני שיש בו גילוי הקץ.

ליקוטי הפרדס מרש"י (יד,א):
ואם ישאל אדם למה הוא לשון ארמי כדי שלא ירגישו מלה"ש ששמו של הקדוש ברוך הוא חסר שמא יחריבו את העולם לכך אנו אומרים בלשון ארמי כי אין מבינין אלא לשון קודש בלבד ומהפכין אנו כמו כן תיבות ועושין שם זה שמיה רבה מברך כדי שלא ידעו ולא יבינו אבל ישתבח ויתפאר שהוא שבח אומרים בלשון קודש שאם יבינו אין בכך כלום ששבח הוא זה אבל תתקבל צלותהון כמו כן בלשון ארמי' כדי שלא ירגישו ויאמרו ומה תפלה עשו והם לא עשו אלא שבח וכבר פירשתי שלא יבינו תחילת הקדיש על שהוא בארמית ועוד יהא שלמא רבה מן שמיא כלומר יהא שלום בפמליא שלמעלה שלא יבינו מלה"ש מה שאמרנו ואז חיים על כל ישראל עושה שלום במרומיו זה סיום תפלה וכמו שאנו מתפללין על השלום כאן כמו כן אתה מוצא בסוף י"ח בין בחול בין בשבת בין במועד בין בבהמ"ז בין בקידוש של יום ולמה אנו מנענעים בקדושה כשאנו אומרים קדוש קדוש קדוש דכתי' וינועו אמו' הסיפים מנענעים ומזדעזעים מאימת מלך ק"ו אם אבנים נזדעזעו ונתנענעו אנו לא כל שכן שמכירים בין טוב ובין רע.

ספר המנהיג (עמ' נז):
ושמעתי שלכך מנהג לומר בארמית לפי שאין מלאכי השרת מכירי' בלשון ארמי זולתי שלשת הממוני' על ישראל והמליצים ושרים מיכאל גבריאל רפאל, וכד אמ' בסנהדרי' בא גבריאל ולימדו שבעים לשונות, ואת שאינן ממונין ומקטרגי' יתקנאו בשליח ציבור המזכיר את הקץ ויבהילוהו, ועוד יתקנאו בזה שישמעו שאנו מקדשי' את ה' יותר מהן, ע"כ מנהג זה סדר קדושה לתרגם. [ויש עוד טעם אחר בקדיש לפי שעולי גלות בבל היה עקר לשונם בארמית כרוב הענינים שבתלמוד שהיו מדברים בלשון ארמית שהיו מבינים יותר מלשון הקדש, ובקדיש שיש בו הזכרת קץ הימין וצריכין כל ישראל לעשות אותו בכונה על כן תקנוהו כך, ובסדר קדושה יש טעם אחר כדי להאריך בקדוש שמו של הקדוש ברוך הוא ובמלכותו, ומטעם זה נהגו בפרובינצא וצרפת לתרגם האפטרות של פסח וחג העצרת להאריך ולהרבות הנסים של גאולת מצרים, ולעצרת לכבוד מתן תורה, זה טעם הנראה בעיני יותר].

ראה בכלבו סי' ז:
והקדיש הוא בלשון ארמי והטעם כדי שיבינו אותו הכל שרובם היו עמי הארץ, ואפילו הגוים היו מבינים בלשון ארמי ידעו ויבינו הכל שעתיד השם להתגדל ולהתקדש לעיני עמים רבים, ויש נותנים טעם אחר כי לפיכך נתקן בלשון ארמי שמצינו באגדה לעתיד לבא יהיו הצדיקים גדולים מן המלאכים ואנו מתפללין בקדיש שימהר הקץ שיתגדל השם ויתקדש ואם נאמר אותו בלשון הקודש שיבינוהו המלאכים אפשר שיקטרוגו כי ידעו כי ידל כבודם ויגדל כבוד הצדיקים עליהם, וכן הדין נותן כי המלאכים אין טבעם לעשות רק טוב וכיון שכן אין להחזיק להם טובה אם לא יחטאו, אבל הצדיקים המתגברים על יצרם נראה שעתידים לקבל שכר טוב מהם.

ובעניין ידיעת הארמית של המלאכים ראה עוד באר שבע סוטה לג:
לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. וכיון דאסיקנא דתפלה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקדש, תימה הוא על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות, דכיון שחייבות בתפלה לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקדש. ורבני צרפת ז"ל רוצים לתת טעם למנהג, ואומרים שכשיחיד מתפלל התפלה בעצמו שמתפללין אותה הצבור, כמו תפלת הצבור דיינינן לה ויכול לאומרה יחיד בלשון אחרת, ומאי דאמר רב יהודה (שבת יב, א) לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, זהו דוקא כששואל צרכיו, כגון שהתפלל על חולה או של שום צער שיש לו בביתו וכיוצא בזה, אבל תפלה שהיא ידועה לצבור אפילו כשמתפלל אותה בביתו כמתפלל אותה בצבור דמי, ואם אינו יודע לשון הקדש יכול לצאת בלשון אחרת. והטעם שצרכי צבור שואלים בכל לשון מה שאין כן בצרכי יחיד, מפני שהצבור אינן צריכין מליץ אצל הקדוש ברוך הוא אבל היחיד צריך אליו, כענין שנאמר (איוב לג, כג) אם יש עליו מלאך מליץ כו', ומלאכי השרת אינן נזקקין אלא ללשון הקדש, כך כתב רבינו יונה בפרק היה קורא (ברכות ריש פרק ב' ז, א בדפי הרי"ף), והביאו הרא"ש (ברכות סימן ב') וכתב דאינו קשה כלום, דדוקא בלשון ארמי קאמר רב יהודה דלא ישאל אדם צרכיו, לפי שהוא מגונה בעיני המלאכים ולפיכך אינן נזקקין לו, אבל שאר לשונות אינן מגונין בעיניהם ונזקקין להם, הלכך אפילו יחיד יכול לשאל צרכיו בכל לשון שירצה חוץ מלשון ארמי. וכן הקשו בתוספות (שבת שם ד"ה שאין מלאכי, ונשארו בתימה) הא דקאמר שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, והלא אפילו מחשבות לב אדם הם יודעים ומכירים, אלא לשון זה מגונה בעיניהם להזקק לו, ע"כ:
ואני שמעתי ולא אבין, היאך אפשר לפרש הא דקאמר דאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, היינו שלשון זה מגונה בעיניהם אבל הם יודעים ומבינים לשון ארמי, דא"כ מאי פריך הגמרא (כאן) מבת קול שהיה מדבר בלשון ארמי. ואי אפשר לומר דהכי פריך אם איתא שלשון ארמי מגונה בעיניהם, לא היה בת קול דובר בלשון ארמי, דא"כ מאי משני שאני בת קול דלאשמועי עבידא, ומה בכך נהי דלאשמועי עבידא לא היה לו לדבר עם שמעון הצדיק בלשון ארמי כיון דלשון זה מגונה בעיני מלאכי השרת, ושמעון הצדיק לא היה צריך לשמוע הבשורה בלשון ארמי כי בודאי היה מכיר בלשון הקדש ובשאר לשונות. ועוד מדמשני ואי בעית אימא גבריאל הוה כו', משמע בהדיא שרצה לומר דדוקא גבריאל יודע ומבין בלשון ארמי ולא שאר מלאכי השרת, וכן כתבו בהדיא התוספות בפרק קמא דשבת (שם ד"ה שאין) והקשו שם קושיא זו שכתב הרא"ש בשמם, ולא תירצו כלום. ובפסקי תוספות דפרקין (אות ל"ז) כתוב מלאכי השרת אין מבינים כלל בלשון שאינה של הקדש ויחיד לא ישאל צרכיו בלשון ארמי כו'. ועוד היאך אפשר לומר דלשון ארמי מגונה בעיניהם, דהא ניתן מהר סיני כדאיתא בפרק כל כתבי (שבת קטו, ב) תרגום שבתורה יגר שהדותא, והרבה נביאים דברו ע"י רוח הקדש בלשון ארמי כמו עזרא ודניאל, וכמו כדנא תאמרון להום (ירמיה י, יא), וכבר כתבו המחברים (טור אורח חיים סי' נו) שאנו אומרים קדיש בלשון תרגום, מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו שאנו משבחין שבח נאה כזה:
ואפשר לומר דזהו הטעם שאין המלאכים מבינים לשון ארמי, לפי שרצה הקדוש ברוך הוא שלא יבינו כשאנו אומרים תפלות נאות ושבחות גדולות בלשון ארמי, כדי שלא יתקנאו בנו. כן נראה לי.

חתם סופר שבת יב:

[מבקש חכמה]

ראה גם דברי המהר"ל בנצח ישראל (פרק כב):
ויפה אמרו (תוספות ברכות ג א) שלכך השבח הזה בלשון ארמי, שלא יבינו אותו מלאכי השרת, שאינם מבינים בלשון ארמי, שלא יקטרגו עלינו כשאנו משבחים שבח כזה. ואין ספק שנמצא דבר זה במדרש חכמים. והפירוש הוא, כי אי אפשר למלאכי שרת לשבח שבח זה, שלא יוכל לשבח ולקלס בריאה את בוראה במעלה מה שלא נמצא איתו. ומה שהשם יתברך עושה לבריאה, יש לבריאה לקלס את שמו. ולכך ישראל שהם מזומנים ומוכנים לעולם הבא, יכולין לברך כך 'אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא', עד עולם העליון, הוא עולם הבא. אבל המלאכים אי אפשר להם שיקנו מעלת עולם הבא, שאין למלאכים קנין מעלה יותר, שהם נשארים כמו שהם נמצאים בפעל, ואין קונין מדריגה יותר גדולה שכבר התבאר בראיות שכליות מופתיות, שאם אין הפסד - אין הויה, כי השלם לא יתהוה. כלך אצל המלאכים, שאין הפסד, לא שייך בם הויה אחרת. ודבר זה רמזו חכמים במדרש (במד"ר כ, כ) גם כן; "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" (במדבר כג, כג), לעתיד לבא יהיה מחיצתן של ישראל לפנים ממחיצות המלאכים, ומלאכי השרת שואלים אותם מה הורה לכם הקדוש ברוך הוא, זהו "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל". ולכך כאשר מזכירין 'לעלם ולעלמי עלמיא', ובזה מדריגת ישראל יותר קרוב אל השם יתברך מן המלאכים, ולפיכך יש כאן קנאה. כי השבח הזה אינו ראוי למדריגות המלאכים, ומסולק מהם. ולכך יש לומר בלשון אשר הוא נבדל מן המלאכים. ודבר זה ענין עמוק.

[לחם_יומם]

דעת ר' חנינא בזמן שעני נכנס לאכול, ועני היינו שאין לו נר, ומבואר שהוא מאוחר טפי לצאת הכוכבים.
בהכרח צ"ל שיש עדיין אור אחר צאת הכוכבים, דאל"כ מה תועלת יש לו בהקדמת אכילתו.

[צביב]

מאי קסבר רבי אליעזר אי קסבר וכו' לימא וכו' שעות
פירש"י הוה לי' לומר זמן הניכר
וצ"ב כיצד ניכר יותר בשעות מאשר באשמורות
וגם שאלה כיצד יודעים את השעה בלילה,
[אומנם שתי השאלות הן שאלה אחת]

[תורת ארם צובא]

.

[ארי במסתרים]

הערה נחמדה קטנה:
במערבא הא דרבה בר רב שילא לא שמיע להו ובעו לה מיבעיא האי ובא השמש וכו' והדר פשטו לה מברייתא וכו'
ולעיל עמוד א ביארה הגמ' דהטעם שכתב התנא בלשון משעה שהכהנים נכנכנסים לאכול בתרומתן הוא כדי "מלתא אגב אורחיה קמשמע לן כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים והא קמשמע לן דכפרה לא מעכבא".
ובמעשה זה דמערבא אנו מוצאים שאכן נתקיימה כוונת התנא.

[היא שיחתי]

נתבאר בגמ' דהקב"ה חפץ בציון קודם שנשא שלמה בת פרעה
ואילו לאחר דנשא בת פרעה שוב אין הקב"ה חפץ בציון
ונראה להטעים הדברים להמבואר בגמ' בסנהדרין פרק שני ובשבת נו דבשעה שנשא שלמה בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה ונהיה שרטון שממנו נעשה כרך רומי
דחורבן הבית שורשו היה נעוץ במה שנשא שלמה בת פרעה
דהחורבן הלא היה על ידי כרך של רומי בחורבן השני
ובמה שהקב"ה לא חפץ עוד בציון בזמן שנשא שלמה בת פרעה זהו גופא היה נעיצה של כרך של רומי שהחריבו ביהמ"ק

אכן לפי"ז נמצא דרק חורבן בית שני שייך למה שנשא בת פרעה ולא חורבן הראשון וצ"ע

[בברכה המשולשת]

נתבאר בגמ' דהקב"ה חפץ בציון קודם שנשא שלמה בת פרעה
ואילו לאחר דנשא בת פרעה שוב אין הקב"ה חפץ בציון
ונראה להטעים הדברים להמבואר בגמ' בסנהדרין פרק שני ובשבת נו דבשעה שנשא שלמה בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה ונהיה שרטון שממנו נעשה כרך רומי
דחורבן הבית שורשו היה נעוץ במה שנשא שלמה בת פרעה
דהחורבן הלא היה על ידי כרך של רומי בחורבן השני
ובמה שהקב"ה לא חפץ עוד בציון בזמן שנשא שלמה בת פרעה זהו גופא היה נעיצה של כרך של רומי שהחריבו ביהמ"ק

אכן לפי"ז נמצא דרק חורבן בית שני שייך למה שנשא בת פרעה ולא חורבן הראשון וצ"ע

בשיעור אצלנו הסברנו שהכוונה היא שהחרב מונפת מעל ביהמ"ק וירושלים, ותלוי במדרגה הרוחנית של הדור. ולמרות שבבל שהחריבה את בית ראשון זה מכוח טומאת הגויים שהתחזקה באותו שרטון שהרי ראשית גויים עמלק.

[גאולה בקרוב]

פירוש מילת "קריאת שמע":

תפארת ישראל (ברכות פרק א משנה א):
"מאימתי קורין את שמע.
מלת קרא יש לו ד' הוראות:
א) קריאת שם, כמו ולחושך קרא לילה,
ב) קריאה להרחוק שיבוא אליו, כמו ויקרא לבנו ליוסף, ב' הוראות אלו אינן שייכות כלל בק"ש,
ג) קריאה בספר, כמו וקרא בו כל ימי חייו, גם זו ההוראה אי אפשר שתהיה במלת קורין, דהרי מותר לקרותה בע"פ (כא"ח סי' מ"ט),
ד) אבל הוא לשון קריאה בקול לפרסום, כמו וקראתם דרור, מקרא קודש, ויקרא לפניו ככה, קרא בגרון אל תחשך, וה"נ ר"ל שמצוה לקרות פסוק ראשון בקול כדי לעורר הכונה בהפסוק (עי' טוא"ח סי' ס)".



[ויש להעיר שלשיטתו שקריאה הכוונה בקול, אולי לאו דוקא כדי לעורר הכוונה, אלא באמת לקרוא לאחרים בפירסום, "שמע ישראל", תשמעו כולם בפירסום את יסוד האמונה.
ואולי לא ניחא לו כך, בגלל שבאמת כל אחד קורא ק"ש לעצמו,ולא כמשה רבינו שמדבר אל כל ישראל, וגם מ"ד "השמע לאוזניך" משמע שהמטרה היא בשביל עצמו]

[צביב]

דעת ר' חנינא בזמן שעני נכנס לאכול, ועני היינו שאין לו נר, ומבואר שהוא מאוחר טפי לצאת הכוכבים.
בהכרח צ"ל שיש עדיין אור אחר צאת הכוכבים, דאל"כ מה תועלת יש לו בהקדמת אכילתו.

האם אפשר לפרש שמה שכתב רש"י
אבל אחרי שמצינו שעני מאוחר לזמן בני אדם, א"כ עני היינו מי שאין לו אלא פת במלח,
ולכן אין לו סיבה להקדים את סעודתו,
כי הרי הדרך שלאחר הסעודה ישנים [כמ"ש בדף ד: ובב"מ קי"ג: כדשמואל וכו']

[הר ששון]

א. באשכול אחר הביאו מדברי הרב שהמצוה ראשונה שמקיים האדם האו ק"ש של ערבית, וראיתי באיזה ספר כקושי' מה הקשו בגמ' ליתני שחרית ברישא הא זה המצוה הראשונה, והתי' דרגילות שערות לבוא בצפרא, וע"כ משום הא שחרית קודם.

לכאורה נעשה מחויב קודם במצות לימוד התורה ?

[היא שיחתי]

נתבאר בגמ' דהקב"ה חפץ בציון קודם שנשא שלמה בת פרעה
ואילו לאחר דנשא בת פרעה שוב אין הקב"ה חפץ בציון
ונראה להטעים הדברים להמבואר בגמ' בסנהדרין פרק שני ובשבת נו דבשעה שנשא שלמה בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה ונהיה שרטון שממנו נעשה כרך רומי
דחורבן הבית שורשו היה נעוץ במה שנשא שלמה בת פרעה
דהחורבן הלא היה על ידי כרך של רומי בחורבן השני
ובמה שהקב"ה לא חפץ עוד בציון בזמן שנשא שלמה בת פרעה זהו גופא היה נעיצה של כרך של רומי שהחריבו ביהמ"ק

אכן לפי"ז נמצא דרק חורבן בית שני שייך למה שנשא בת פרעה ולא חורבן הראשון וצ"ע

בשיעור אצלנו הסברנו שהכוונה היא שהחרב מונפת מעל ביהמ"ק וירושלים, ותלוי במדרגה הרוחנית של הדור. ולמרות שבבל שהחריבה את בית ראשון זה מכוח טומאת הגויים שהתחזקה באותו שרטון שהרי ראשית גויים עמלק.

תודה
רק אעיר שהתבלבלתי ומקום הגמ' הוא בנדה ע ולא בברכות ג'

[צביב]

אפשר שקריאת שמע משום תלמוד תורה

ובספר אחד כתב שגדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה,
ולכן לאחר ברכות קריאת שמע יש ללמוד תורה
ובוחרים בלימוד התורה שחביב עליו ביותר
ולכן קוראים ק"ש, כי זה הלימוד החביב
ואם מברך ברכות ק"ש לאחר שלש שעות, לאחר ברכת אהבה רבה יעסוק בדברי תורה החביבים עליו
[אפילו דף היומי] ואח"כ אמת ויציב

[אוצר החכמה]

בספר אחד כתב שגדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה,
ולכן לאחר ברכות קריאת שמע יש ללמוד תורה
ובוחרים בלימוד התורה שחביב עליו ביותר
ולכן קוראים ק"ש, כי זה הלימוד החביב

לא כ"כ הבנתי כוונתך, ואולי כוונתך להא דאיתא בירושלמי שאדם יוצא ידי ברכת התורה באהבה רבה, ומוסיף שבתנאי שילמד אח"כ, ולכאורה הכוונה היא שיקרא קרי"ש אח"כ לאפוקי ממי שמברך ברכות קר"ש אחר שכבר קרא קר"ש שבפשטות אינו חייב לקרא קרי"ש ביניהם. אבל הפוסקים לא פירשו כן, אלא שילמד אחר התפילה וצ"ע למה באמת לא ייחשב קרי"ש לימוד לעניין ברכת התורה, ובפרט שבזה יוצא ידי חובת והגית כמבואר במנחות.

[אוצר החכמה]

א. באשכול אחר הביאו מדברי הרב שהמצוה ראשונה שמקיים האדם האו ק"ש של ערבית, וראיתי באיזה ספר כקושי' מה הקשו בגמ' ליתני שחרית ברישא הא זה המצוה הראשונה, והתי' דרגילות שערות לבוא בצפרא, וע"כ משום הא שחרית קודם.

רק עכשיו ראיתי את זה, ואיני מבין, אחר שהגדלות תלויה בהבאת שערות, א"כ ממ"נ אם מפרשינן חזקה דרבא שמייד בהיותו בן שלוש עשרה ויום אחד חזקה שהביא שערות א"כ היינו בלילה, ואם לא מיירי בחזקה דרבא, למה צריך לומר שרגילות לבא בצפרא, די בעובדה שאין אנו יודעים מתי באים השערות לדחות את הקושיה.

[ארי במסתרים]

שאלה:
בין לר' אליעזר ובין לחכמים אנו למדים מ"ובשכבך" שמצות קרי"ש היא בזמן שכיבה, וכל חד כדאית ליה,
וא"כ קשה לחלק מהדעות שהובאו בברייתות לגבי תחילת זמן קרי"ש, דהרי בשעה שבנ"א נכנסים לאכול או שהעני נכנס לאכול וכו' הרי עדיין עסוקין באכילתן וא"כ איך אפשר לקרוא לזמן זה "זמן שכיבה"?

[צביב]

בדוחק
אם בני אדם נכנסים לאכול בשבת, הרי בימי החול זה זמן שכיבה
[אומנם בזמן זה קורין קריאת שמע, [כעין שהקשה תוס']
אבל כשמתבוננים על הזמן שבעולם המיועד לשכיבה - זה הזמן שבו בני אדם נכנסים להסב
כי אז נגמרו מעשי היום, וכבר מתחיל הלילה.
וכדרך זו אצל העני בזמן שבו מתכוננים לאכילה ושינה - זה זמן שכיבה

[שטיינער]

שאלה:
בין לר' אליעזר ובין לחכמים אנו למדים מ"ובשכבך" שמצות קרי"ש היא בזמן שכיבה, וכל חד כדאית ליה,
וא"כ קשה לחלק מהדעות שהובאו בברייתות לגבי תחילת זמן קרי"ש, דהרי בשעה שבנ"א נכנסים לאכול או שהעני נכנס לאכול וכו' הרי עדיין עסוקין באכילתן וא"כ איך אפשר לקרוא לזמן זה "זמן שכיבה"?

זה פשוט שאין כל העולם הולכין לישון בבת אחת, אלא תחילת זמן שכיבה הוי משעה שבני אדם מתחילין לילך לישון. ובזה הזמן שבני אדם מתחילין לישון נחלקו התנאים, יש אומרים מזמן שבני אדם נכנסים לאכול או מזמן שהעני וכו'.

[הר ששון]

בעמוד א איבעית אימא יליף מברייתו של עולם ......
לכאורה למה אינו מסתפק בתירוץ הראשון ?
ואולי אין לדייק כך שכך הוא דרכו של הש"ס לתרץ בכמה אופנים