בס"ד
ידוע החרם שכתב מרן הב"י שארע בצפת, שהכריזו חרם בבתי כנסיות על מי שלא נוהג לעשר פירות נכרי בשמיטה, והיו גדולים שסמכו על כך מאוד. (ובדורות האחרונים יש שרצו לומר שהחרם אף על מי שנוהג קדושת שביעית בפ"נ. וכבר שללו זאת מכל וכל).
מעשה זה נמצא במקום אחד שו"ת אבקת רוכל סימן כה:
אמר יוסף קארו אחר שכתב החכ' הר' משה מטראני אגרת זאת השנית רצה לעשות מעשה כדבריו בשמטה שעברה ומיחו בידו ובשמטה זו שהיא שנת השל"ד הקשה את רוחו ואמץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה וקמו כל חכמי העי' ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נדוי שכלם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות הגוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר שנים נאם הצעי' יוסף קארו
הכרנו וידענו שנדפס מכתב ידו של מורינו הרב והיא כתיבת ידו ממש וכל הנזכר אות באות חתמנו שמותינו משה גאלאנטי.
עד כאן לשון המכתב.
עתה ברשותכם רצוני לשוחח מנקודת מבט של מחקר תורני עם החו"ר שבכאן, בפרט אלו שיד ושם להם במחקר. האם ייתכן שחרם זה אירע במציאות או שאיזה זייפן כתבו.
ואעלה כאן כמה תמיהות לפני שנפשפש במכתב עצמו.
באותו דור דעה של מרן הב"י בצפת. היו שם כמה מחכמי ישראל הגדולים ביותר, שחלקם אפשר לומר שהיו יחידי הדורות ממש: האר"י הקדוש, מרן הב"י, המבי"ט (שנחשב יחד עם מרן לגדול הדור), המהרי"ט בנו (שהרב החיד"א כותב עליו שגדולי האחרונים הם תלמידיו). רבי אלעזר אזקרי בעל החרדים. רבנו משה גלאנטי בדור אח"כ היו המהריט"ץ – שהי' תלמידו של הב"י והשל"ה ועוד.
הרב המבי"ט עמד כל כך שינהגו בפ"נ שביעית הן לקולא והן לחומרא. ומה שמצאנו בכתובים שמחד גיסא משמע שהי' צריך לחזק ענין זה ומוכח שלא כולם נהגו כמותו, וקצת משמע שם שלא כולם נהגו שביעית בכלל וכמ"ש מהר"י קורקוס. אבל מאידך גיסא לא מצאנו שהתווכחו עמו אלא מרן הב"י שכתב לו מכתב אחד בשנת שכ"ו - שכ"ז והמבי"ט החזיר לו תשובה בשנה זו. לא ידוע לנו שמרן הב"י החזיר תשובה על תשובתו של המבי"ט.
למעשה כותב הרב המבי"ט בזה כמה תשובות, ובמקום אחד כותב שכבר עומד בזה ארבע שמיטות, 'כח מעשה ידי הגדתי זה לי כ"ח שנים משנת הרצ"ב עד שנת השגי"ח (שכ"ו) שנות ד' שמטות ובכל שמטה ושמטה לא שמטתי עצמי מלהתעסק ולעיין בענין דיני שמטה בפירות הגדלים בקרקע של גוי בא"י'...
ובמכתב האחרון שיש בידנו, כותב כך:
'ומי שירצה יעמוד על עיקר הראיות בתשוב' שהזכרתי ועתה בשמטה זאת שנת השל"ד אשר יש כמה בעלי תורה יראי ה' ובעלי מעשה אשר נדבה לבם לנהוג דיני שמטה נדרשתי מקצתם להורות להם באי זה אופן יתנהגו באכילת הפירות או תבואה שגדלו בא"י בקרקע ישראל ושגדלו בקרקע של גוי במירוחו או מירוחי ישראל כו'. ע"כ. שו"ת מבי"ט ח"ג (סימן מה).
כלומר בשנת של"ד הוא כבר עומד בשמיטה השישית – ארבעים ושתיים שנה שדורש בזה לנהוג בפ"נ בכל ענין דיני שמיטה.
החרדים שנמצא באותו בית המדרש של מרן הב"י והמבי"ט כ- עשרים שנה אח"כ כותב כך:
'וגם בפירות שגדלו בקרקע נכרי בשביעית או מה שזרע כשבאו ליד ישראל מוכח בהדי' מכל מה שכתבנו למעלה דהם כגדלו בקרקע ישראל דמי ופטורין מן התרומות ומן המעשרות וכן היה נוהג ומנהיג גדול הדור מהר"ר משה מטראני ז"ל גם גדול הדור כבוד מהר"ר יוסף קארו זצ"ל בסוף ימיו כשחבר שלחן ערוך כתב סתם שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות ולא חלק בין פירות הנכרי לפירות ישראל וכן עמא דבר'. (הקדמה למצוות התלויות בארץ ישראל).
אלא שבדבריו יש קושי משום שהב"י כתב את מכתבו הנ"ל לאחר שחיבר את השו"ע (שנת שי"ג) ואולי יש ליישב בדוחק.
בנו של המבי"ט - המהרי"ט שג"כ נמצא באותו בית המדרש כותב לאחר פטירת הב"י והמבי"ט : 'והעידו חכמים מזקני הדורות שאע"פ שהרב מהר"י קארו ז"ל היה חוכך להחמיר והיה נוהג להפריש בלא ברכה אח"כ הכריחו אבא מארי ז"ל וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר דחומרא דאתי לידי קולא הוא שיש בדבר הפסד פירות שביעית ולא היה מי שערער בדבר ועתה הראו לי נוסח פסק שכתב הרב מהר"ר יוסף קארו ז"ל לחלוק על דבריו לחייבם במעשרות ולפוטרם מדיני שביעית וצריך אני לישא וליתן בדבר הואיל והלכ' למעשה הוזקקנו כו''. (שו"ת מהרי"ט חלק א סימן מג).
השל"ה ג"כ כותב לנהוג בקד"ש בפ"נ. אמנם המהריט"ץ נותן מקום להקל בזה.
וכאן עולות התמיהות:
א. מה קורה כאן? איך ייתכן שיש חרם שהוכרז בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות של צפת, ואותם ראשי החכמים שנמצאים באותה העיר ובאותו בית מדרש לא רק שלא כותבים מאומה על החרם אלא כותבים להלכה למעשה להיפך לנהוג כמבי"ט.
ב. ביותר מפליא שהמהרי"ט לאחר פטירת מרן הב"י ואביו, טוען שהעידו הזקנים שמרן כלל לא ברירא לי' מילתא אלא חכך להחמיר לעשר, והכריחו אביו לא להחמיר שאתי לידי קולא. אמנם ראה מכתבו של מרן הב"י שנשאר בדעתו (משמע שרק להחמיר לפוטרן מהמעשרות).
ג. מה קרה בשנת של"ד? המבי"ט משנת הרצ"ב דורש בענין שמיטה אחר שמיטה וכותב כמה תשובות להוכיח את דעתו, ציבור מסוים של יראי ה' נשמע אליו, וכך עוברות 42 שנה. ולא נאמר לו מחכמי צפת שעושה דבר לא נכון, מלבד מרן הב"י שכותב לו תשובה בשנת שכ"ז והמבי"ט עונה לו. לפתע לאחר שישה שמיטות בשנת השל"ד שהמבי"ט שוב דורש וכותב בענין – כל חכמי צפת יוצאים למלחמה ומכריזים חרם בכל העיר. מה זה?
ד. מלבד זאת, בכל הדורות ההם עד שיצא לאור שו"ת אבקת רוכל, אף לא אחד מזכיר איזה שהוא חרם בנושא, אף המהר"ם גלאנטי ז"ל שלכאורה חתום על המכתב ההוא, בשו"ת שלו אמנם לא דן על ענין פ"נ, אבל דן בעניני שמיטה ולא כותב מאומה על אותו חרם. (המהרשד"ם כותב על חרם בנושא אחר לגמרי – באיזו שנה שנת שמיטה, ולא רמוז לא בתחילת התשובה ולא בסופה שמדובר על פירות נכרים).
ה. בהמשך לנ"ל: אפילו רבנו אברהם דנציג בעל 'החיי אדם' שחי 200 שנה אח"כ לא מכיר כזו תשובה וכזה חרם. וכותב: עכו"ם שזרע בשדהו בא"י פירותיו מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, וזה לא שייך לגזור בשל גוי שאין מצווין על השביעית. ומכל מקום כל קדושת שביעית על הפירות דקיימא לן אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל. וכל פירות שביעית אפילו של גוי פטורין מן המעשרות, וכבר העיד מהרי"ט בתשובה [ח"א סי' מג] שכך עשו הלכה למעשה. (שערי צדק שער מצות הארץ טז יד).
ועתה למכתב עצמו:
א. מרן הב"י והמבי"ט ארזי לבנון אדירי תורה הם ידידי אמת, יושבים בבית הדין יחדיו וכותבים זה לזה בדרך כלל מסכימים, ולעתים חולקים כדרכה של תורה.
ב. בכל תשובות מרן הב"י לא כותב לשונות כאלו של 'הקשה רוחו' וכדומה אלא על חוטאים, ומעולם לא על חכמים, ובוודאי לא על הגדול יחד עמו בדורו.
ג. בשום תשובה אין אישור מחכם אחר שהמכתב הוא נכון ולא בדוי, יש מכתבים שכמה חכמים מאשרים את הפסק, אבל לא שהמכתב הוא נכון.
ד. מדוע צריך לאשר מכתב זה של החרם בידי המהר"ם גלנטי, לאחר שהחרם הוכרז בקולי קולות בכל בתי הכנסת ובתי המדרש של צפת?
ה. ובכלל, הרי דברים שכאלו בשאר התשובות, חתומים החכמים שקיבלו את ההחלטה של בית הדין להטיל חרם, כתשובה א' ששם המבי"ט חתום, וכאן מרן הב"י כותב זאת כמעשה שקרה חודשים מועטים לפני פטירתו.
ו. שו"ת אבקת רוכל יוצא בשנת תקנ"א, כ- 180 שנה לאחר 'המעשה', מרן הב"י לא קרא לשו"ת זה אבקת רוכל אלא אלו שסידרו ליקטו תשובותיו עם אלו שכתבו עמו. היכן הי' גנוז המכתב הנ"ל במשך 180 שנה?
ונראה ברור שהמסקנה העולה שהמכתב הנ"ל הוא מזויף מתוכו, אין כאן לא נידוי ולא חרם, היתה מחלקת בין גדולי הדור היו שאמרו שמרן הב"י חזר בו, ויש שאמרו שנשאר בדעתו. אך רוב ככל חכמי צפת קיבלו את דעת המבי"ט. המכתב הנ"ל זוייף כ- 180 שנה לאחר אותו הזמן.
ונראה שזו כוונת מרן החזו"א, אלא שמפני כבודם של אלו שהביאו זאת לכן כתב בנוסח עדין יותר:
'והנה החרדים עמד בשנת שמ"ח והיא שמיטה השני' אחרי שנת של"ד ואילו גזרו חכמים באיסור ח' לעשר בודאי לא היה הדבר משתנה בשנת שמ"ח והחרדים מעיד וכן עמא דבר ואין ידוע לו כלל איסור ואדרבא אומר שמרן חזר בו בסוף ימיו וזה מכחיש בהחלט מה שנדפס באבקת רוכל שהכריזו איסור בשנת של"ד ועל הדפוס אין לסמוך שנדפס אחרי שנים רבות והט"ס מצויות ואפשר שצ"ל שכ"ז והחילוף בין כ' לל' מצוי' וכן בין ד' לז' או שלא היה כת"י מרן כלל ולא ידענו מי כתבה וכתבה אחר מפי השמועה סוף דבר עדותן של החרדים והשל"ה שהיו במקומו של הב"י וסמוכין כל כך למרן אי אפשר להכחיש ונמצא דהפאה"ש קבע המנהג להקל נגד המנהג הקדום להחמיר'.