מה שנכון נכון כתב:אם יש בעקירת ספיחין משום ניכוש, היכי משכח"ל לדין זה.
וע"כ שאם שמיטה דרבנן הם אמרו והם אמרו, או משום דהוי פס"ר [א"נ דשרי], או דכיון שמשאירם שם אחר העקירה נראה שלא בא לתקן האדמה. [כתבתי לפו"ר ללא עיון].
ודאי כדבריך אם יש תקנה דרבנן לעקור ספיחין ע"כ שאין בזה איסור עבודת הקרקע, אלא שלא ברור לי שיש דין עקירת ספיחין, ואם יש דין כזה האם הוא בעקירת הפרי או הצמח כולו, ושוב חוזרת השאלה אם העוקר מחמת הספק אינו פוגע באיסור ניכוש וכדומה
יעקובי כתב:אתחיל ממה שכתבת "מה נשתנו ירקות הרכים משאר ספיחים כתבואה וקטניות", דאיני יודע מקור לחילוק זה, וברמב"ם איתא להדיא "וכן הירקות כולן שהקשו לפני ר"ה מותר לקיימן בשביעית, ואם היו רכים אסור לקיימן משום ספיחין". וכך הלשון במקור הדין בתוספתא. ולא כתב הרמב"ם רק דהיוצאים מן הכלל הם לוף וקנרס, (והטעם משום דדרכם להיות בשדה זמן רב, ולא נראים כמי שנזרעו מחדש, וליכא מראית העין).
כבר העירו בזה, שלו היה זה דין כללי בכל הספיחים, היה לו לרמב"ם להשמיענו עיקר הדין תחילה ולא לפתוח בחריגים, ולכן יש שפירשו דבריו שכל ההלכה אינה עוסקת אלא באותם חריגים שיש בהם קיום לזרע, ועליהם בלבד אמרו שאם כבר הוקשו קודם ר"ה מותר לקיימם לזרע, אך אם עדיין רכים הם אסור לקיימם כדי להנות מהזרע אחרי שביעית, ורק באופן זה יש חשש מראית עין. ולפירוש זה, בסתם ירקות מעולם לא שמענו דין עקירה (לפי מה שהצעת לחלק בין ירקות לתבואה וקטנית שוב יקשה למה בכלל גזרו ספיחין בתבואה וקטניות).
יעקובי כתב:ומה שקבעת דגם עקירה שהבשילו מזרזת הפסדם, כמדומני דליתא, שהרי נגמר פרים, ומכאן ואילך סופם להתייבש ולהרקב, ותו אין תועלת וחיות מחיבורם לקרקע. ואם צדקו דברינו דלעיל, הרי הדבר למד מענינו שכך הדין, לשרשם ולעקרם.
ואי משום חשש דנראה כקוטף ע"מ לאכול, שוב אם צדקו דברינו דלעיל הרי שמוכח שלא חששו לזה, ובאמת הכס"מ עצמו ביאר דהחשש משום מראית העין דיאמרו שזרע בשביעית. וי"ל דחשש המתמשך (כל שהם בקרקע ונראה כמו שזרעם בשביעית) עדיפא להו מחשש שאין בו שהות, דהיינו ברגע העקירה ותו לא. אשר כל כן מאחר ובלאו הכי יש מקום להסתפק בעקירת הצמח משום עבודת הקרקע, וכמו שכתבת, הרי שבפשטות הדרך הנכונה להמתין עד שיצמחו הפירות, ויגיעו לידי גמר, ואז לעקרם ולשמרם בקדושת שביעית עד שירקיבו מאליהם.
מנסיוני, כשהעגבניה נשארת תלויה בצמח היא מחזיקה מעמד יותר מאשר בתלישתה (כי קשה לצמצם מתי נפסקת לחלוטין היניקה מן הצמח).
לסוף דבריך - את החשש המתמשך לא פתרנו בכלל, אחר שהעקירה היא רק בתום ההבשלה. אם יש דין כללי כזה, לעקור מחמת מראית העין, תקנה "לעקור" את הפרי כשהבשיל (במילים אחרות, לקטוף אותו כבכל שנה) אינה משיגה את מטרתה כלל. לכן, לו נקבל שיש דין עקירה מסתבר טפי לעקור בטרם צמח הפרי, או לומר שלא חששו לא להפסד, אבל אחר שגם זה אינו ברור וכנ"ל, שוב חוזרת השאלה.