יל"ע באופן שיבוא משיח צדקנו במוצאי שנת השמיטה, כמו כעת חיה, האם יקראו את פרשת הקהל במקדש מהתורה. והספק הוא האם דין הקהל תליא בדין השמיטה, ומאחר דקי"ל לרוב הראשונים דשמיטה בזה"ז דרבנן וכדעת רבי במו"ק ב' ב' וגיטין לו א', א"כ גם הקהל דינו דרבנן, כיון דכל ענין ההקהל עניינו דכיון שישראל התעלו בשמיטת קרקעותיהם וכספם, לכן זוכים להיקהל להתחזק יחדיו, כהמשך לשמירת השמיטה, וא"כ כיון שבזה"ז שמיטה דרבנן, א"כ א"צ לשמט בשמיטה מהתורה וגם ההקהל אינו מה"ת. א"ד שאין קשר בין קיום השמיטה, אלא שהקהל נתקן במוצאי שנת השמיטה, וגם כשלא קיימו שמיטה כהלכתה מחוייבים במצות הקהל
ושו"מ דברי החזו"א (שביעית סי' ג אות טז), שכתב: "נראה דאי שביעית בזמן בית שני דרבנן, גם מצות הקהל דרבנן. דאי אין שמיטה אין מוצאי שמיטה", עכ"ל. וכן הראני אמו"ר שליט"א ועוד ת"ח לדברי רבנו האדר"ת בקונטרסו זכר למקדש, שמצדד לומר (בכמה מקומות שם) שההקהל תלוי בשמיטה, ובזמן שאין השמיטה נוהגת אלא מדבריהם אף הקהל אינו אלא מדבריהם, ולכן לדעת הסוברים ששמיטה אף בזמן בית שני לא נהגה אלא מדרבנן, אף הקהל לא נהג אלא מדרבנן, וכתב דיתכן ובבית שני לא היו רוב ישראל על אדמתם ולכן לא קראו ההקהל מהתורה, וכד' החינוך (מצוה תריב) שחיוב הקהל הוא רק כשכל ישראל על אדמתן עי"ש.
וסברתם ברורה, דכיון דמנין השמיטה תלוי במנין היובל, א"כ כיון דבטלו היובלות (עי' ערכין ל"ב ב'), א"כ ממתי נימנה שבע שנים לשמיטה. ויש להוסיף שכששבו השבטים לארץ מגלות בבל, ולא שבו רוב ישראל, מנו שש שנים ובשנה השביעית נהגו שמיטה, אך מנין זה דרבנן הוא (עי' תוס' ע"ז ט, ב ד"ה האי וברמב"ם וכס"מ שמיטה ויובל פ"י), והוא מנין דרבנן. וא"כ כשאין מנין ליובל מהתורה וא"א למנות שמיטה, נמצא שמהתורה איננו מצויים כעת במוצאי שמיטה וז"פ.
והנה המשנה בסוטה (מא, א) הביאה שקראו הקהל ע"י אגריפס, אשר היה בבית שני. ולפי"ז כל קריאתו היתה מדרבנן.