פורום אוצר החכמה

איש לוי כתב:חשבתי שבמצב היום ראוי לצרף כאן כמה מאגרות הגרע"א שכתב אז, ובו הוא מורה להיצמד להוראות של הרשויות, ולומר בציבור פרשת פיטום הקטורת בשחרית ומנחה אחר פרשת התמיד, ואמירת תהילים, ושלא יתפללו יותר מט"ו אנשים יחד, ולהעמיד שומר על זה, ולהימנע ממאכלים מסוימים, ועוד כמה ענינים

איש לוי כתב:חשבתי שבמצב היום ראוי לצרף כאן כמה מאגרות הגרע"א שכתב אז, ובו הוא מורה להיצמד להוראות של הרשויות, ולומר בציבור פרשת פיטום הקטורת בשחרית ומנחה אחר פרשת התמיד, ואמירת תהילים, ושלא יתפללו יותר מט"ו אנשים יחד, ולהעמיד שומר על זה, ולהימנע ממאכלים מסוימים, ועוד כמה ענינים

איש קריות כתב:

איש לוי כתב:חשבתי שבמצב היום ראוי לצרף כאן כמה מאגרות הגרע"א שכתב אז, ובו הוא מורה להיצמד להוראות של הרשויות, ולומר בציבור פרשת פיטום הקטורת בשחרית ומנחה אחר פרשת התמיד, ואמירת תהילים, ושלא יתפללו יותר מט"ו אנשים יחד, ולהעמיד שומר על זה, ולהימנע ממאכלים מסוימים, ועוד כמה ענינים

מדוע יש מהרבנים שמורים כיום שאפשר להמשיך במתכונת הלימודים הרגילה, מה ההבדל בין מצבנו למצב שהיה בזמן הגרעק"א?

איש גלילי כתב:מלבד דבריו הפשוטים של הרב בבה"מ, באותה מגפה(!) ציוה החת"ס לא לסגור את הישיבה.
אני יודע שאני מכניס את עצמי לגוב האריות בתגובתי, לפי רמות הרותחין ששופכים פה על ראש כל מי שמעז להרגיע קצת את הפאניקה, אבל בכל זאת כתבתי והוא רחום יכפר עון.

מעט דבש כתב:
כי הנושא שם אינו כידע הרפואי כיום, שמחלת הכולרה נוצרת מחיידק, אלא תיאוריה אחרת ששלטה באותה תקופה (תורת המיאזמה) שהמחלה נוצרת מאדים רעים שבאויר, הנוצרים ממזהמים שונים (וראה פירוט יותר בויקיפדיה האנגלית). והחת"ס כותב שגם הבל פיהם של החולים גורם לאדים רעים. ובזה לא ברור אם בכלל ראו הבדל במספר החולים, שהרי בין כך ובין כך יש 'אויר מעופש' עקב חולים קיימים, כך שלא היתה טענה על החתם סופר על אי פיזור הישיבה.

מעט דבש כתב:לא כך.
הטענה היא שברגע שהם יחלו הם יסכנו את כלל הציבור (ולא רק את עצמם).
ואת זה אף אחד לא היה טוען בזמן החת"ס. וזה אומר שהם לא הבינו שכל אחד ואחד הוא פוטנציאל להדבקה.

בדבר הזהירות וההידור במצות פיקוח נפש בעת הזאת, ראיתי כמה שהביאו ממכתבו של הגה"ק רבי עקיבא איגר זצוק"ל בעת מגפת החולירע בשנת תקצ"א, שכתב: "בענין תפילה בבית הכנסת, לדעתי זה אמת שהקיבוץ במקום צר אינו נכון, אבל אפשר להתפלל כתות כתות, ובכל פעם ערך ט"ו אנשים, ... וכותב שם עוד שיבקשו בשמו מהממשלה שתסכים לכך. – וכתבו שלדעתו צריך להתפלל בבית הכנסת בעת המגפה".

כן הביאו מדרשת החתם סופר (א, סא, ג-ד, לפרשת עקב תקצ"א), שדרש: "הנה רעש גדול בעולם, מחשש מגפה וחרב ומלחמה, והתלמידים נרדפים ממקומם מתפזרים אנה ואנה, ולא מצאו מנוח בכל המקומות, והשרים יועצים לטובה שנשלח עכ"פ ריבוי התלמידים, כי ישראל כקוצים בעיני העמים, וכל הדרכים מסוגרים מיוצא ובא, ואנה ילכו עניי צאן הדחופים האלו, ... הנה כן הדבר הזה ממש, כל זמן שהישיבות בעולם, אעפ"י שהציידים רודפים תמיד, ואין רגע בלא פגע, מ"מ זכות התורה מגין. אבל עתה הלביש את עצמו כשועל ליעץ לטוב, לבטל כל הישיבות בכל המדינה. ואם יביא ח"ו ויגש הרעה והמגפה או דברים שאנו יראים, מי יגן ביבשה בלי מי תורה". – הרי שאף שהממשלה מייעצת לסגור הישיבות, צריך לקיימם כי כל זמן שהישיבות בעולם, זכות התורה מגינה מפני המגיפה.

אולם מלבד מה שאין לנהוג במגפה בזמננו נגד דברי הרופאים, בהתבסס על דברי גדולי הדור לפני מאתיים שנה, כשהידע והרפואה היו שונים. כשם שלא ימצא מי שיטען שחייבים להתרפא באמצעות כוסות רוח לדוגמא, ואין לקחת תרופות אנטיביוטיות וכדורי אופטלגין, כי כן נהגו הגרעק"א והחת"ס שמעולם לא לקחו תרופות אלו.

בר מן דין, הרי זה פשוט סילוף העובדות. דעות הרופאים בעת מגפת החולירע ההיא מובאות על ידי החתם סופר בדרוש ההודאה לפרשת וישב שדרש אחרי המגפה הזו (שם, סג, א-ב), וזה לשונו: "נודה לד' אלקינו על חסד גדול שהפליא, על דבר הפלא על התלמידים בני הישיבה ה' עליהם יחיו, שלא פגע בשום אחד מהם שום חולי ומכאוב ולא שום ענין מענין החולי ההוא,... כל בני הקהלה, כי בזכותם וצדקתם הי' זאת לנו... והם מחזיקים למאות תלמידים..., ויש אנשים אשר עיניהם צרה ופוערים פיהם, כי קשה עליהם עול סבלם, ובכל זאת לא פגע ולא נגע בהם שום אדם מעולם,... והנה בזמן המגפה העבר הי' עין בריה צרה בחברתה בלא"ה, ומכל שכן בבכורי דלים הללו. ויש שהיו פותחים פיהם ומדברים, מה לנו לסבול עול אחרים אומללים האלו, ישובו איש לביתו. והי' ח"ו דיבורים כאלה לעורר דין על הקהלה. והקב"ה חפץ בהצדקם, ע"כ יהיב עינא פקיחא לבל ישלוט שום חולי ורפיון באלו... על כן חס הקב"ה על יראיו, ולא פגע בהם החולי כלל ויחלימם ויחי' אותם".

ובהמשך מתאר החתם סופר את ההבדל בין דֶּבֶר לחולירע לפי דברי הרופאים בעת ההיא: "בשעת הדֶּבֶר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע (ב"ק ס, א)..., והענין בנתינת רשות למשחית, היינו שנתעפש האויר, והעיפוש נופל על בני אדם, שוב אין הבחנה, ואחד מזיק את חברו, אפילו מי שאין האויר מזיק לו לפי טבעו, מ"מ ע"י הבל חברו הניזוק והחולה, יחלה גם הוא וימות בלא עתו ובלא משפט. נמצא בעת ההיא ימותו בלא משפט. וכאלו סילק הקב"ה משפטו והשגחתו ומסרו לטבע עיפוש האויר. אבל במחלה הלז [=חולירע] ראינו השגחת הבורא ית"ש בחוש, אשר לא יאומן כי יסופר, באופן שנראה בחוש כי ה' בשמים הכין כסא משפטו, ולא מסרו לאויר המשחית בשלוח בלי השגחה, אלא ומלכותו בכל משלה, עיני ה' משוטטים בכל".

הרי שמשבח החתם סופר את גודל חסד ה', שהמגפה לא היתה ממחלה שמדבקת באויר ואינה מבחינה בין טוב לרע. והיתה רק מגפת חולירע שאינה מדבקת באויר, וניתן להשמר בה מהדבקה. [ואכן דעת הרופאים שהחולירע מדבקת רק באמצעות מגע בשיירי צואה ומי רגליים, ולא באמצעות חלקיקי רוק, ולכן לא היה כל הכרח לפזר הישיבה]. ולכן מובן שעל אף שהיו קמצנים בני הקהילה שביקשו ממנו שיפזר את בני הישיבה כדי לחסוך בהוצאות החזקת הבחורים אם יחלו (ובכלל לא משום סכנת הידבקות), וכלשונו: 'מה לנו לסבול עול אחרים אומללים האלו', הורה החתם סופר שלא לנעול את הישיבה, כדי שימשיכו בני הישיבה בתלמודם, ויגנו על אנשי העיר, ובאמת זכות תורתם עמדה, ולא ניזוק איש מבני הקהילה ומתלמידי הישיבה. - אבל ברור שבמגיפה שעפ"י דברי הרופאים ולפי הנראה בחוש רח"ל עוברת המחלה מאדם לאדם ע"י האויר, לא היה מתיר החתם סופר ספק פיקוח נפש, ולא היה מותיר את ישיבתו פתוחה. (וזאת בנוסף למה שכתבנו שבכל דור סומכים על דברי רופאי הזמן הזה).

שיף כתב:ע"ע בספר פסקים ותקנות להגרעק"א י"ל ע"י הגרנ"ג זצ"ל תשל"א
לגבי תפילות ימים נוראים תקצ"ב
סימן כ' עמ' ע' - ע"ז