חיים סגל כתב:שמתי לב ברחבי האשכולות הסמוכים שיש כאן מחלוקת מאוד יסודית - יש שתי גישות איך לחשב את הצעדים כדי להמנע מהמגיפה:
1. ישנם שמתחילים לחשב שכר כנגד הפסד, כלומר, כמה אחוזים ימותו רח"ל אם לא נשמור. והאם שוה לשלם 'מחיר' זה - בין לענין רוחניות [תפילות במנין, פתיחת ישיבות וכדו'], ובין להבדיל לענין נוחות גשמית.
וממילא מתחילים גם לפלפל בכללים מה נחשב 'דבר' עפ"י תורה, וכמה אנשים אמורים למות רח"ל כדי להטיל את ה'חלות' של 'כנס רגליך'.
2. מצד שני ישנם כאלו שפשוט אומרים - אם נציל נפש אחת מישראל, גם אם הוא זקן בן 100, שוה לעשות את כל ההגבלות שרק אפשר לעשות, העיקר להצילו.
תמיד חשבתי שדרך 1 היא דרך 'גויית', והיא זו שאמורה להנחות את השלטון וגרורותיו, ודרך 2 היא השיטה ההלכתית יהודית
אך מיום ליום אני לומד שישנם הרבה בקרבנו שסוברים שצריך לנקוט בדרך 1 'ולהקריב קרבנות' העיקר להקל.
ויש להם גם הוכחות לשיטה זו [שאיני יודע באמת מה התשובה האמיתית לכך], למשל, מכך שישנם אחוזים שנהרגים בכל שנה בתאונות דרכים, ואעפ"כ לא עולה על אף אחד לאסור נסיעה ברכב.
אמנם ישנם שלא מודים בפה מלא שזו גישתם, אלא מלבישים זאת בכך שככל שמחשבים חשבונות כאלו לצורך הקלות גשמיות ממילא צריך לחשבם גם לצורך הקלות רוחניות.
האם אני טועה?
תפוס לשון אחרון. ובהדגשה, שבין כה וכה מקילים, לא המשרדים, אלא אנחנו - כמעט כולם כל אחד לצרכיו.
ויש כאן היבט נוסף שלא מספיק חידדו אותו.
הבוקר התפרסם שתשעים וכמה אחוזים מהנפטרים בארץ הם מקבוצות הסיכון.
הנתון הזה משליך מאוד על קבוצות הסיכון, לא פוטר את האחרים מאחריותם,
אבל בכל זאת,
למה שקבוצות הסיכון לא יחמירו יותר ויותר על עצמם?הרי לכל הדבקה שותפים כל המדביק וגם הנדבק.
אף מדביק לא פולש לביתו של הנדבק!!!!