איתא במסכת ערכין (טו' ע"ב): ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע - נגעים באים עליו, וכו'. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב (ויקרא יד'): זאת תהיה תורת המצורע? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.
המפרשים דנו בארוכה האם מחלת הצרעת הבאה על החוטא עקב חטאו, היא מחלה רוחנית וניסית, או שמחלת הצרעת היא מחלה גופנית כשאר המחלות, ואף מדבקת את מי שבא במגע עם המצורע ולא רק, אלא אפילו אם עובר אויר מהמצורע לעומד לפניו הוא עלול להידבק ממנו, ולכך נמנעו מלעבור בשכונתו כפי שיבוא' להלן, אלא שהמחליט לגבי המחלה זה כשאר המחלות – רופא, אלא כהן כי כך גזירת הכתוב. ומביאים ראיות לכאן ולכאן. לא על כך יעסוק המאמר שלפנינו, אלא על בידודו של המצורע, ועל כיסוי פניו שהוא צריך.
נאמר בתורה (ויקרא פרק יג'): וְהַצָּר֜וּעַ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ הַנֶּ֗גַע בְּגָדָ֞יו יִהְי֤וּ פְרֻמִים֙ וְרֹאשׁוֹ֙ יִהְיֶ֣ה פָר֔וּעַ וְעַל־שָׂפָ֖ם יַעְטֶ֑ה וְטָמֵ֥א טָמֵ֖א יִקְרָֽא: כָּל־יְמֵ֞י אֲשֶׁ֨ר הַנֶּ֥גַע בּ֛וֹ יִטְמָ֖א טָמֵ֣א ה֑וּא בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה מוֹשָׁבֽוֹ:
המצורע חייב היה לשבת מבודד משאר האנשים ואפילו מטמאים בטומאה אחרת, וכך גם היה צריך להיות 'על שפם יעטה', בכדי שיהיה בולט וברור שעונש זה איננו מקרה ואינה מחלה סתם. אך יש גם באזהרת הבדידות טעם גופני מפני (דברים ד'): 'וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם', כי הצרעת היא מחלה מתפשטת בבני אדם שבאים במגע עם המצורע ולכך יש לבודדו.
ופי' האבן עזרא (שם) אודות סכנת ההידבקות מהמצורע, וז"ל: כי הצרעת היא מהחליים הנדבקים מהחולה אל השלם. (ולכך הוא) יעטה. והטעם, שלא יזיק ברוח פיו. וטמא פעמים, שיאמר כן תמיד בעברו במסלה שיש שם ישוב, שישמרו בני אדם ולא יגעו בו.
וכך פי' גם החזקוני (שם) וז"ל: ועל שפם יעטה להפסיק ריח רע היוצא מפיו שלא להזיק את הבריות. מחוץ למחנה מושבו שחולי זה ידבק על בני אדם הרגילים אצלו.
וכך גם פירש הטור הארוך (שם) בדד ישב. לפי שדרך זה החולי שכל מי שמשתדל עמו או אפילו מדבר עמו החולי נאחז בו, ולכך צוהו הכתוב שיבדל מבני אדם (מושב זקנים).
וברמב"ן (ויקרא פרק יב') כתב: וכן אמר הכתוב במצורע (להלן יג' מו') בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים (דברים כג' יא') ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה, כי הזכיר בו ישיבה שלא ילך כלל, כי ריחו והבלו מזיקים.
ועוד כתב הרמב"ן בראשית (פרק יט'): כי הראות באויר הדבר ובכל החליים הנדבקים, יזיק מאד וידביקם, וכן המחשבה בהם, ולכן יסגר האיש המצורע וישב בדד (ויקרא יג' מו').
ובספר משך חכמה (ויקרא יג') כתב: דהנה הנגעים היא מחלה המתדבקת עד שאמרו במד"ר (ויקרא רבה פ' טז') ובתלמודין כתובות (דף עז' ע"ב) דלא עיילי למבואיה (שלא הלכו לרחוב או לשכונה של מצורע, ואף לא עמדו מולו, אלא בריחוק ד' אמות, ואם היה רוח התרחקו ממנו אפי' מאה אמה ע"ש), ולכן טמא טמא יקרא, וההתעסקות בו הוא ענין מסוכן וצריך לזה השגחה נפלאה פרטית אשר העוסק ינוצל מזה ויהיה נבדל אשר אליו לא תדבק הנגע, לכן בחרה התורה זה בבני אהרן אשר המה נבדלים משאר ישראל ומושגחים בפרטיות יותר וכמו דכתיב (דה"י א' כג' יג'): ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, ע"ש.
וחידוש גדול כתב האברבנאל (ויקרא יג') וז"ל:שיש מהדברים ממה שישתמש האדם מהם, לרפיונם ולהיותם קרובים אליו מאד, יתפעלו בהתפעלותו ויפעלו בהם האיכיות הגוברים בגופו. והנה, המשי וצמר גפן וכל כלי המתכות, מפני חמרם חזק לא יקבלו התפעלות והפסד משמוש האדם מאד, כבגד הצמר ופשתים שהוא לובש אותם תמיד קרוב לגופו ובשרו, הכתונת אשר עליו והלבוש והמעיל שעל הכתונת. שאלו, להיותם קרובים מאד לאדם; וכן הפשוטים שמהם הורכבו בגד הצמר ובגד הפשתים; שהם השתי - מלשון: "שָׁתֹתֶיהָ מְדֻכָּאִים" (ישעיה יט' י'), לפי שהשתי הוא עקר הנארג, והם בחוטי אורך הבגד; והערב הוא המתערב בתוכו לרחבו; כי הם יסודות בגד הצמר ובגד הפשתים; וכן ה"עור" הבלתי מעובד, "או בכל מלאכת עור" מעובד - כנעלים; שכל אלה הם בלי ספק מתפעלים מאד בשמושי האדם. ובעבור זה חששה התורה, שמא המצורע בחליו ובהסגרתו נשתמש בבגדים והעור ההמה, כי הם כסותו לבדו הם שמלתו לעורו ונעליו אשר ברגליו, והם המטה אשר ישכב עליה. ואולי שמפני זה יתפעלו אותם הבגדים והעור מאיכיות המצורע ועפוש גופו, ויתראו בהם כתמים, כמו שיתראו מראות הנגעים באדם.
(נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)