מעלת הקובע מקום לתפילתו והענווה שבזה

[כדכד]

בגמרא מסכת ברכות דף ו עמוד ב
אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתו - אלהי אברהם בעזרו. וכשמת - אומרים לו: אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו! ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום? - דכתיב: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר: ויעמוד פינחס ויפלל.
א. ראיתי מי שפירש ואיני מוצא כעת, שמעלת הקובע מקום לתפלתו היא שהוא מבין שלדברים רוחניים יש מקום קבוע כי הם עיקריים וקבועים ואילו עניני העוה"ז הם עראיים ולכן להם אין קביעות מקום.
אם מישהו יוכל לעזור לי למצוא המקור לכך אשמח.
ב. עוד שאלה בענין זה - ראיתי שדנים מדוע אומרים עליו "אי עניו" ומהי הענווה שבזה. יש מי שמפרש שקביעות המקום מורה על שפלותו שאינו רוצה לשבת במקום אחר שאינו מקומו הקנוי לו וראוי לו. מי מפרש כך?

[אכשר דרא]

viewtopic.php?p=100350#p100350
ואולי קשור:
viewtopic.php?t=46370

[כדכד]

עוסקים שם בגמרא ששאלתי עליה
אבל לא מובאים שם הפירושים שצייתי שאני מחפש להם מקור

[כדכד]

על השאלה השניה
צל"ח מסכת ברכות דף ו עמוד ב
הי חסיד הי עניו. ויש לדקדק מה ענוה שייך בזה שקובע מקום לתפלתו, ואם יש בו טרחה שצריך לילך למקום ההוא שייך לקרותו צדיק או חסיד, אבל ענוה לכאורה לא שייך בזה. ונראה דעיקר טעמא של קביעת המקום לפי שהמקום ההוא כיון שהתפלל שם קנה המקום קדושה, ושוב כשמתפלל פעם שנית קדושת המקום מסייע לו שתקובל תפלתו. והנה מצינו בתענית דף כ"א ע"ב שאמרו לא מקומו של אדם מכבד אותו אלא הוא מכבד את מקומו, וא"כ המתגאה אומר שהוא אינו צריך שמקומו יכבד אותו, דהיינו שהמקום יסייע לו להשרות עליו קדושה ויוכל לכוין בתפלתו, וכמו כן שתוכל תפלתו לעלות למעלה מרוב קדושה שבמקום, אלא אדרבא הוא מכבד מקומו ובכל מקום שהוא יתפלל יתקדש המקום ממנו, ולא שהוא יתקדש ממקומו, וזה גאוה. אבל זה שקובע מקום הוא מורה שצריך סיועת קדושת המקום שיגרום לו שלא יבלבל תפלתו במחשבת חוץ, ומסייע לו שתוכל תפלתו לעלות למעלה, זה מורה שהוא עניו.