פורום אוצר החכמה

בספר אוצר יד החיים הביא מקור מספר לקוטי ישר. האם כוונתו לספר לקט יושר? חיפשתי שם ולא מצאתי.

הלקט יושר היה תלמיד התרוה"ד
הוא נקרא מהרי"א ולא מהרי"ו
כנראה שהספר שהזכיר הוא ספר אחר לתלמיד מהרי"ו.
לא ברור לי גם מניין לו שהכהנים היו צריכים לאכול בחרדל?
אולי כונתו כעין "למשחה - לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים" שאכילת הקדשים צריכה להיות ברחבות ובטעם. לכן הזכיר חרדל כדוגמא ולמד מכך לאכילת שויו"ט גם היא צריכה להיות רחבות ולכן הקפיד שיהיה חריין על שולחנו

אך מסתבר שהכוונה למ"ש שם
לקט יושר חלק א (אורח חיים) עמוד סו ענין א
והוא אומר בשם רבו מהר"ר אהרן זצק"ל שאם אחד רוצה לשנות צלי של שבת שקו' שרטביל לאכול שלוק במקום צלי הרשות בידו, אם נהנה יותר, או טוב לו יותר מצלי. אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק או מבשל יאכל צלי שהוא דרך גדולה. והביא ראייה לדבריו מתו' פרק הזרוע והלחיים בדבור אין נאכלין אלא צלי. [וכן מצאתי בטור יו"ד בהלכות מתנות כהונה שצלי דרך גדולה, וז"ל: ואם כל המטעמים שוים אצלו יאכלם צלי ובחרדל דרך גדולה].
וככנראה שהמעתיק לא דקדק בהעתקתו...

חולין קלב, ב:
"אמר רב חסדא מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים".

אגב, גם אדמו"רי בעלזא הקפידו לאכול את הבשר של שבת ויו"ט עם חריין, מהאי טעמא.

יישר כח להמגיבים. חכ״א שליט״א ציין באישי לספר מרבה חיים חלק ב עמוד כא (34 בדפי אוצר)

מובא בטעמי המנהגים (אות שסח), מאחר שבמן לא היה טעם בצלים, ומכיון שהפת של שבת הוא נגד המן, אוכלם גם בצלים להשלים את כל הטעמים...
עד"ז שמעתי להוסיף דבפסוק מובא חמש מינים "את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". ומפרשים דכל הירקות בפסוק הם חריפים ובגלל זה הם קשים למניקות כמובא ברש"י. ואיתא בגמרא ע"ז י"א "צנון מחתך את האוכל, חזרת מהפך מאכל, קישות מרחיב מעיים. והא תנא שקשין לגופו של אדם כחרבות, ומתרץ קישואים קטנים קשה למעיים".
ומפרשים קישואים אבטיחים וחציר הם צנון וחזרת מאכלים חריפים כמו בצל ושום המתבלין את המאכל ולכן יש מנהג לאכול אותם בשבת, להשלים את הטעמים שלא היו במן.

לייבעדיג יענקל כתב:

חולין קלב, ב:
"אמר רב חסדא מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים".

אגב, גם אדמו"רי בעלזא הקפידו לאכול את הבשר של שבת ויו"ט עם חריין, מהאי טעמא.

לכאורה לפי זה תלוי במנהג הזמן והמקום / כל אחד מה שטעים לו, במה לטבל את הבשר שיהיה בדרך גדולה ורחבות כדרך המלכים.
ולא "קפידא" על חריין. שהרי גם חריין אינו חרדל.
וגם קפידא על "חריף" קשה לשמוע אם הטעם הוא למשחה לגדולה וכו'.

מסתבר כדבריך.
ואכן, בשבתות ובמועדים של חודש תשרי שבו נמנעים מאכילת דברים חריפים נהגו אדמו"רי בעלזא לאכול עם הבשר מטבל של מלפפונים ולא חריין.