פורום אוצר החכמה

ואפי'לו תלמידי חכמים שדרכן ללמוד כל היום, אסור להם ללמוד בשעת תפילה... ואם ביטל תלמיד חכם תפילה עבור תלמודו, אפי'לו [למד] כל היום כולו, ואפי'לו למד מאחרים [כנראה צ"ל: ואפילו לימד אחרים], מעלה עליו כאילו לא לימד כל אותו היום.

חד ברנש כתב:בחיבור מבית מדרשם של חסידי אשכנז נכתב כן:

ואפי'לו תלמידי חכמים שדרכן ללמוד כל היום, אסור להם ללמוד בשעת תפילה... ואם ביטל תלמיד חכם תפילה עבור תלמודו, אפי'לו [למד] כל היום כולו, ואפי'לו למד מאחרים [כנראה צ"ל: ואפילו לימד אחרים], מעלה עליו כאילו לא לימד כל אותו היום.

מישהו מכיר מקבילה לדברים? ואפילו מקבילה חלקית?
ואולי מה מקור הרעיון בחז"ל?
משהו?

הקרוב ביותר שעולה בדעתי הוא הברייתא בסוטה ט סע"א: "כל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו". אבל כמובן זה רחוק...

חד ברנש כתב:חוץ מהמשנ"ב שמביא את הרוקח

עושה חדשות כתב:

חד ברנש כתב:חוץ מהמשנ"ב שמביא את הרוקח

המשנ"ב לקח את זה מהחיי אדם.

בברכה המשולשת כתב:יש פיסקה בספר חסידים על ת"ח שזרז את הציבור באמירת פסוקי דזמרא כי ללמוד, ונענש.
ויש עוד פסקאות בכיוון כזה.

ספר חסידים, מ"ו, סימן תכז, ב'תוספת': "שמעתי בשם רבינו יהודה חסיד זצ"ל, שהיה רב גדול אחד ומובהק לרבים, והיה גוער בבית הכנסת כשהיו מאריכין בברכות, שהיה בדעתו למהר ללימודו, ונענש על ככה באותו עולם". ור' יצחק ב"ר שמואל דמן עכו, ממקובלי ספרד, מוסר את המעשה הבא: "מורי הרב ר' אושעיא מפדאוא נר"ו סיפר לי, בשם רבינו יהודה החסיד אשכנזי ז"ל... כי היה לו תלמיד הגון, שנפשו חשקה בתורה, חשק נפלא, עד שלא היה ישן במיטה; ואם היה אוכל, למען יחיה ללמוד, היה הספר פתוח לפניו ועיניו בו; ולא היה מתפלל מרוב אהבתו את התורה. והיה החסיד רבו מזהירו תמיד ואומר לו: עשה כל מה שתרצה באכילה ושינה, כי זכות התורה תשמרך ותחייך, אמנם בתפילה לא תפשע בה, כי היא תתבע עלבונה לפני המקום ויענשו שונאי ישראל, ועל כל פנים תהיה זהיר בתפילה, יומם ולילה, כל תפילה בעונתה. לא השגיח התלמיד על דבריו. אמרו: שלא עברו ימים מעטים שהלך לשוק לקנות דבר, וכאשר שב - מצא פרש שוכב עם בתו הבתולה, הצנועה החמודה לו, על שולחן הספרים של בית המדרש. ונתאבל על זה ימים רבים. אחר שראה ההשגחה הפרטית בביטול התפילה, חזר להתפלל כדת וכהלכה" (ספר מאירת עינים לר' יצחק דמן עכו: מהדורה מדעית, מהדורת ע' גולדרייך, ירושלים תשמא, עמ' נח). גם ר' שלמה שמחה מטרויש, שהכיר את תורתם של חסידי אשכנז באמצעות רבותיו, מתפלמס בספרו 'המשכיל' (שחיברו בשנת ה'נד, 1294) עם הדעה הסוברת שלימוד תורה חשוב מתפילה ומותר לבטל תפילה מפני תורה, הוא מאריך לסתור תפיסה זו, ומשמע שבימיו נהגו כן בפועל אי אלו בני תורה. ראה 'ענייני תפילה מ'ספר המשכיל' לר' שלמה שמחה מטרויש תלמידם של מהר"ם מרוטנבורג ורבינו פרץ', ישורון, כו (תשעב), עמ' מא ואילך. עוד על רצונם של תלמידי חכמים לעסוק בתורה בשעת התפילה, השווה גם ספר חסידים, מ"ו, סימן תתתתשעד, עמ' 485 [=ספר חסידים, מ"מ, סימן תקמו]: "וכן בתוך תפילתך, אם תסיר דברי תורה מלבך בעוד שאתה מתפלל... הקב"ה ישלם לך, תחת אחד ששכחת תזכור כמה וכמה"

תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת.

חד ברנש כתב:

ספר חסידים, מ"ו, סימן תכז, ב'תוספת': "שמעתי בשם רבינו יהודה חסיד זצ"ל, שהיה רב גדול אחד ומובהק לרבים, והיה גוער בבית הכנסת כשהיו מאריכין בברכות, שהיה בדעתו למהר ללימודו, ונענש על ככה באותו עולם".

ואני שמעתי מפי ר"י החסיד זצ"ל שהי' רב גדול ומובהק לרבים אחד והיה גוער בביהכ"נ שהיו מאריכים בברכות שהי' בדעתו למהר ללימוד ונענש על ככה באותו עולם.