יבנה כתב:תלמוד בבלי מסכת תענית דף לא עמוד א
"תנו רבנן יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי"
הרי שאין בזה איסור.
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף לט עמוד ב
"אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר כאילו פוגע בערוה וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר וחכמים אומרים יבמה יבא עליה מכל מקום"
אפ' לאבא שאול יש איסור דוקא ביבמתו.
באגרת הקודש פרק ה' גורס בקידושין ע. "כל הנושא אשה לשם יופי, חודש נכנס וחודש יוצא וחרב אוכלתו". אבל בגמרות שלנו אמרו כן על הנושא אשה לשם ממון.
להלכה לא קיי"ל כדברי היפיפיות שבהן, וכמבואר בכתובות (דף נט ע"ב). ששנינו שם במשנה: ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנות וכו', ואיתא בגמרא: "מתניתין דלא כר' חייא, דתני ר' חייא אין אשה אלא ליופי". שלר' חייא אין האשה עושה לבעלה מלאכות הנ"ל שמכחישות יופיה. וההלכה כהתנא במשנה (אה"ע סימן פ סעיף ו).
אמנם בין כך ובין אין ראיה מהנ"ל שיש 'איסור' לישא אשה לשם יופי, וכדברי מעלת כבודו.
אולם במסכת דרך ארץ (זוטא, פ"י ה"ח) איתא: "יש נושא אשה לשום זנות, ויש נושא אשה לשום ממון, ויש נושא אשה לשם גדולה, ויש נושא אשה לשם שמים. הנושא אשה לשם זנות, עליו הכתוב אומר (הושע ה ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו". [וזה אותו פסוק המובא במסכת קידושין הנ"ל על הנושא אשה לשם ממון]. וכן בתנא דבי אליהו (זוטא פרק ג) "ארבע מדות הן בדרך ארץ, יש שנושאין אשה לשם זנות וכו', לשם גדולה וכו', לשם ממון וכו', לשם שמים. והנושא אשה לשם זנות, סופו לצאת ממנו בן סורר ומורה".
ולכאורה צ"ע, היכי תמצי 'נושא' אשה לשם 'זנות', הלא אם
נשא אשה כדת משה וישראל, האיך יקרא
זנות, אתמהה. אלא בפשטות שנישואין לשם 'יופי' הוא נישואין לשם 'זנות'. וכענין שדרשו במסכת סנהדרין (דף קז ע"א) "כל הנושא יפת תואר, יש לו בן סורר ומורה". וזה נאמר אף באשה יהודית, וכמבואר בילקוט שמעוני (פרשת כי תצא, רמז תתקכד): "ארבע מדות בדרך ארץ וכו', נשא אשה לשם זנות יוצא ממנו בן סורר ומורה, שנאמר וראית בשביה וסמיך ליה בן סורר ומורה".
אמנם גם מהנ"ל לכאורה אין ראיה ל'איסור'. שהרי התורה הותרתה יפת תואר. אך זה מבואר שאין רוח חכמים נוחה הימנו, עד כדי כך שכינהו נישואין לשם 'יופי' - נישואין לשם 'זנות'.