קול מבשר כתב:בספרו "נפש הרב" עמ' רטז מביא הרב צבי שכטר בשם רבו הגרי"ד כדלהלן :
" בתשו' אגרו"מ הוכיח מדברי רש"י לתענית (כב:) ששגעון דינו כסכנ"פ רק כשקיימת אפשרות שיטבע בנהר או יפול וימות. וממו"ר הגרי"ד הלוי סולובייצי'ק שליט"א שמעתי, בשם זקנו הגר"ח ז"ל דאפילו כשאין שום חשש שכזה, להציל משגעון גרידא דינו כסכנ"פ.
ואף דקי"ל בשו"ע דעל סכנת אבר אין מחללין את השבת במלאכות דאורייתא, שאני חשש שגעון שדינו כסכנת כל הגוף.
( וכן הביא במאמר ב"אור המזרח" תש"ן ג-ד עמ' 219)
האם ידוע מקורות נוספים לחידושו של הגר"ח?
האם חידושו מסברא או שהראו מקור לדבריו
עי' כאן
https://www.beithillel.org.il/post-17/ הערה 50
שו"ת שבט הלוי חלק ד סימן לד
ב' שלח תשל"ח לפ"ק.
"כבוד ידידנו המכובד הרב הג' וכו' ר' דוד טרופ נ"י. אחדשה"ט באהבה.
קבלתי יקרתו, ואשר שאל בענין אדם (גדול) שעלול לאבד צלילות דעתו ולחיות כשוטה שיפטר מן המצות, וניתן להצילו אם יחללו עליו שבת האם חייבים להצילו, ויסוד הספק דאע"ג דאמרו מוטב לחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה מ"מ כ' בח"ס או"ח סי' פ"ג, דבפ"נ אין הטעם כדי שישמור שבתות הרבה רק לקיים נפש אחת אפי' לא ישמור וכן העיר מביאור הלכה סי' שכ"ט, ושוב העיר מלשון אחד בתשובת ח"ס הנ"ל דמשתמע מיני' שכדי להביאו לקיום מצוות מחללין עליו שבת, וכ' שתמצית שאלתו האם קיום מצוות של כל ימיו שעלול אדם לאבד הוא בגדר פקוח נפש ומותר לחלל עליו.
הנה בשאלה זאת עלינו לדון משני פנים מצד שיעשה שוטה, ומצד שיפטור כל ימיו מן המצוות, הנה פשוט לדידי דלהציל אדם שלא יתהפך מפקח שולט על עצמו לשוטה גמור שאינו שולט על עצמו הוא פקוח נפש גמור וכמבואר תענית (כ"ב ע"ב) לענין יחיד הנרדף מפני רוח רעה, וכ' רש"י ורץ והולך שמא יטבע בנהר או יפול וימות, ונפסק כן להלכה באו"ח סו"ס פר"ח דהוא בגדר סכנת נפשות, ופשיטא דנכנס רוח רעה לאו דוקא אלא כל אבדת הדעת כ"ה דזיל בתר טעמא דשמא יטבע או יפול, וזה שייך בכל שוטה, ומה"ט כ' הפוסקים דנכפה בגדר פקו"נ ממש, והא דבאו"ח סי' שכ"ח סל"ה דאסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה דלית בי' סכנה, האי שנשף בו רוח רעה כעין נגיעת רוח רעה לא שנכנס בו רוח שטות מחמת רוח רעה דהא כ' בסי' שכ"ח שם דלית בי' אפי' צערא יתירא, ופשיטא דלא שייך זה בגדר נכנס בו רוח רעה, וא"כ דברי השו"ע אינם סותרים, והאי דסי' פר"ח משנה שלימה היא בתענית, וע"כ כנ"ל ועיין ס' שד"ח מער' יוה"כ סי' ג' כ"ה.
ואם סתם שוטה בגדר פקוח נפש, או שצריך לדעת בפירוש שיש בו גדר סכנה, הנה בתשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן סי' רפ"א, ומובא ג"כ בב"י יו"ד סי' רכ"א במי שנשבע שלא ישחוק בשום שחוק ואח"כ נשתטה וקצת הוטב לו ולפעמים חוזר לשטותו וע"י צחוק לפניו מצא מנוח, אם מתירים לו, ובתשובה כ' הרשב"א דאפשר שהוא מותר דיש בזה גדר פקו"נ וראי' ממשנתינו דשבת (כ"ט ע"ב) המכבה את הנר מפני עכו"ם ולסטים או רוח רעה ומפני חולי שיישן פטור, וסוגיא דשמעתא שם דבשביל חולה שיש בו סכנה מותר לכתחילה וכו' וכ' הרשב"א דכל הני דתני במשנתינו סכנה יש בהם ומותר לכתחילה, ולא תני בה פטור אלא בשביל החולה דאם אין בו סכנה אינו מותר לכתחילה (ופטור עכ"פ לר"ש דפוטר מלשאצל"ג) וא"כ מפני רוח רעה מותר לכתחילה דכחולה שיש בו סכנה הוא, אמנם בירושלמי אמרו שם דכל הני דמשנתינו כשיש בהם סכנה, כוונת הרשב"א בזה דלדרך הראשון דוקא בחולה בעינן ברור שיש בו סכנה ולא סתם חולה, אבל באינך דהיינו מפני גוים, לסטים, ורוח רעה גם בסתמא מוחזק כדבר שיש בו סכנה.
משא"כ להירושלמי בעינן גם בגוים, לסטים, ורוח רעה ידוע שהוא רוח רעה של סכנה, ולא דנין הסתם כדבר שיש פקוח נפש, וגרעק"א בתוספותיו במשניות פ"ב דשבת הרגיש ג"כ במחלוקת זה בין הרע"ב לרש"י שבת ל' ע"א דלרש"י דוקא בידוע שיש בהם פקו"נ לא סתמא, ולהרע"ב גם סתמא ולא הרגיש בדברי הרשב"א הנ"ל, וסיים הרשב"א ומ"מ אפי' מסופק מותר דספק נפשות להקל, ומדכ' הרשב"א בלשון השאלה ונשתטה ומייתי בתשובה הראיה מרוח רעה, מכלל דפשיטא לי' לרבינו הרשב"א דהיינו דין רוח רעה והיינו דין נשתטה, וא"כ להרשב"א פשיטא דמי שנחלה ויש חשש שישתטה שמותר לחלל עליו שבת מצד דין פקו"נ עצמו.
וטעם שני דמותר לחלל עליו כדי שלא יהי' פטור מכל מצוות התורה ע"פ הטעם ביומא (פ"ה ע"ב) דמוטב לחלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, וכבר כתבתי בביאור בשבט הלוי ח"ג סי' ל"ז דלהלכה ב' הטעמים אמת הן טעם דוחי בהם ולא שימות בהם, והן הטעם דכדי שישמור שבתות הרבה וכמבואר ממג"א סו"ס ש"ו דאע"פ שאינו בגדר סכנת הגוף רק סכנת בטול המצות דמותר לחלל עליו, ואפי' החולקים בחלול שבת על העוברים כיון שעדיין אינם בגדר חיוב אלא שברצונו להביאם לידי חיוב משא"כ במי שהי' כבר בגדר חיוב להצילו מבטול מצותיו כל ימיו כאשר כתבתי בשו"ת שבט הלוי שם אות ד' ד"ה ודע, וכזה יוצא ג"כ מתשובת מרן הח"ס או"ח סי' פ"ג ד"ה ומיהו, ולפי דברינו בשבט הלוי א"ש ג"כ מה שפקפק הח"ס שם יע"ש, ולהלכה פשוט כמש"כ דזה בגדר פק"נ, והיתר חילול שבת לצורך שמירת המצוות כל ימיו.
והריני ידידכם דוש"ת, מצפה לחסדי ה' "