פורום אוצר החכמה

שבע כתב:בכ"י ניו יורק בהמ"ל 4532 (פי' תפילות כ"י - בשם "דמשק אליעזר"), בדף 2, ע"ב:

"שבעה דחיות שמנו חכז"ל

שבועת שקר אחת דוחה מאה זכיות

חילול השם אחד דוחה מאה תפילות

בזוי אחד של תורה דוחה מאה שמחות

נבלות פה אחד דוחה מאה הבטחות

גזילה אחד דוחה מאה ברכות

מחלוקת אחד דוחה מאה פרנסיות

לשון הרע אחד דוחה מאה תשובות"

מה שנכון נכון כתב:בשל"ה שם מצוינת לשון דומה על ענינים אחרים. [בהוצאת עו"ה הוא בעמוד רע. בהוצאת מכון יד רמה הוא בעמוד תנג וצינו שם שכ"ה באור הישר [סי"ג] הלכות דרך ארץ אות ח, אמנם השל"ה לא העתיק ממנו].
וז"ל האור הישר.

אור הישר.GIF

אמרתי פעם פירוש חדש באמרה, שאגב אף אחד לא יודע מה המקור שלה: 'ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות' – שעם ליצנות אחת אפשר לדחוף פנימה מאה תוכחות. אמרתי פעם את הווארט הזה באירוע מסוים, וישב ישב אחד מגדולי הדור בארה"ב. כששמע אותו, הוא סימן בידו לאות התפעלות.

"אבל זו אמת לאמיתה", מבהיר ר' אברהם מרדכי. "זו השפה הכי עכשווית והכי יעילה שמדברת לבני הדור שלנו". והוא מסביר: "את הדור שלנו מכנים 'עקבתא דמשיחא'. אנחנו העקב. לפעמים אנחנו באים לבקר חולה, לא עלינו, שכל כולו חבוש בתחבושות. אי אפשר לגעת בו או ללטף אותו. אבל בכל זאת, הדבר היחיד שלפעמים נותר לעשות, הוא להתקרב לעקב החשוף, ולדגדג מעט בקצות האצבעות וככה להצחיק את הגוף הדואב כולו. זו הדרך שלנו לעורר את הדור הזה. בעקב. בדגדוגים שמעוררים חיוך. דקירות מחט כבר לא מבהילות היום אף אחד.

נאשער כתב:בחיפוש באוצר עלו כמאה תוצאות שכן אמרו חכמינו, וחלק ציינו למסילת ישרים או שבט מוסר שבשניהם לא מופיע אימרה זו במדוייק, אודה למי שימצא עבורי את המקור.

צופה_ומביט כתב:

בחפשי כותב כתב:

נאשער כתב:בחיפוש באוצר עלו כמאה תוצאות שכן אמרו חכמינו, וחלק ציינו למסילת ישרים או שבט מוסר שבשניהם לא מופיע אימרה זו במדוייק, אודה למי שימצא עבורי את המקור.

מע"כ מחפש מקור המימרא ככתבו וכלשונו, אמנם לא אמנע מלהאיר, שלכאורה המקור והיסוד אשר מימרא זו מבוססת, היא שילוב של מקרא וחז"ל, דהנה כתיב (משלי ט ח) "אל תוכח לץ" וגו', ומצות תוכחה היא אפילו מאה פעמים (בבא מציעא דף לא ע"א). שמע מינה, ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות.

יפה מאד [בכלל נהנה מאד מידיעותיך חשיבתך וכתיבתך].

רק להעיר שכאן לא מיירי מ"ליצנות אחת" אלא מ"לץ". כמדומה שלא נעשים זכאים לתואר "לץ" במעשה אחד של ליצנות אחת.

בחפשי כותב כתב:האם אין בכוחה לזכותו בתואר 'לץ'?!

לבי במערב כתב:בפשטות, צ"ל 'לָץ' (ובלשוננו: 'התלוצץ'), והוא כלישנא דקרא.

בחפשי כותב כתב:

צופה_ומביט כתב:

בחפשי כותב כתב:

נאשער כתב:בחיפוש באוצר עלו כמאה תוצאות שכן אמרו חכמינו, וחלק ציינו למסילת ישרים או שבט מוסר שבשניהם לא מופיע אימרה זו במדוייק, אודה למי שימצא עבורי את המקור.

מע"כ מחפש מקור המימרא ככתבו וכלשונו, אמנם לא אמנע מלהאיר, שלכאורה המקור והיסוד אשר מימרא זו מבוססת, היא שילוב של מקרא וחז"ל, דהנה כתיב (משלי ט ח) "אל תוכח לץ" וגו', ומצות תוכחה היא אפילו מאה פעמים (בבא מציעא דף לא ע"א). שמע מינה, ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות.

יפה מאד [בכלל נהנה מאד מידיעותיך חשיבתך וכתיבתך].

רק להעיר שכאן לא מיירי מ"ליצנות אחת" אלא מ"לץ". כמדומה שלא נעשים זכאים לתואר "לץ" במעשה אחד של ליצנות אחת.

יישר כחו

כמדומה לי שאין המלה 'אחת' במימרא הנ"ל מתייחסת לגבי ה'לץ', כאילו אומר: מי שעשה ליצנות אחת כל ימיו דוחה מאה תוכחות. אלא מתייחסת לגבי 'מעשה אחת' של ליצנות נגד 'מאה תוכחות', אחת מול מאה, כאילו אומר: מעשה אחת של ליצנות דוחה מאה תוכחות.
ולא דיבר בעל המימרא כלל ממהותו של הלץ, אם הוא לץ מובהק, או רק מתלוצץ בפעם הראשונה.

ובעצם דבריו יש לעיין ממה שאיתא במסכת עבודה זרה (דף יח ע"ב): "ובמושב לצים לא ישב וכו', שאם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ, ואם לץ עליו הכתוב אומר (משלי ט יב) אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא". ומשמע קצת שאכן זוכה לתואר לץ במעשה ליצנות אחת.
ונראה לכאורה פשר הדבר עפ"י דברי רבינו יונה ז"ל ב'שערי תשובה' (שער ג, אות קעו), וזה לשונו: "שהמדה המביאה אל הלץ הזה, היא מדת היות האדם חכם בעיניו, וכל כך משלה בו המדה הזאת עד שיתלוצץ לדעת זולתו, והיא המדה שאין לה תקוה". נמצא, שאף אם התלוצץ רק פעם אחת בלבד, זה כבר 'מורה' על מהותו, ומדת הליצנות אין לה תקוה, וכל באיה לא ישובון. ולא לחנם נמנה בין הארבע כיתות שאין מקבלות פני שכינה (סוטה דף מב ע"א).

ונודע העובדא [מובא בהמון ספרים חשובים] מאחד מהגאונים המפורסמים [שאגת אריה או רעק"א, יש לעובדא זו נוסחאות רבות] שבא אליו בחור שיסמוך עליו ידיו בסמיכת חכמים והיתר הוראה, והגאון בחן אותו ומצא משנתו שלימה וכתר הוראה הולמתו ועדיו לגאון ולתפארת. אך טרם כותבו את כתב 'היתר הוראה', רצה הגאון הנ"ל לעשות 'לחיים'. והיו מונחין על השלחן משקה וביצה מבושלת, שעל שניהן מברכין ברכת שהכל, ושאל הגאון מהבחור כהלכה: "על איזה מברכין הברכה, על המשקה או על הביצה", והשיב הבחור: "הלא מקרא מלא הוא (בראשית יב ח) 'והעי מקדם'..." [ביצה בלע"ז 'איי'], והתחרד הגאון מדברי הליצנות, ומשך ידו את לוצצים מלסמכו, עבור 'ליצנות אחת'! והדברים עתיקין.