פורום אוצר החכמה

מחפש הביטוי 'אפושי פלוגתא לא מפשינן' בחז"ל דוקא. [בראשונים ואחרונים מצאתי מאות פעמים ואינני זקוק לעזרה]. תודה.

כנראה בש"ס אין והוא ביטוי מליצי מיוסד על אמרם ז"ל בביצה (ז.) 'וכי תימא לענין טומאה נמי נגזור, אפושי טומאה הוא ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן'

ראש חכם כתב:מחפש הביטוי 'אפושי פלוגתא לא מפשינן' בחז"ל דוקא. [בראשונים ואחרונים מצאתי מאות פעמים ואינני זקוק לעזרה]. תודה.

מסתמא את הבית אהרן כבר ראית...
[מעמ' זה ואילך - http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... &pgnum=671]

ראש חכם כתב:מחפש הביטוי 'אפושי פלוגתא לא מפשינן' בחז"ל דוקא. [בראשונים ואחרונים מצאתי מאות פעמים ואינני זקוק לעזרה]. תודה.

כמוני כמוך. בחיפוש קל לא נראה שיש למושג/הכלל הזה איזשהוא בסיס ויסוד.
אם יש למישהו מה לחדש בעניין נשמח שיביא כאן.

הש"ס מלא בזה.
"עד כאן לא פליגי אלא במקרה א', אבל במקרה ב' לא פליגי".
ומי אמר? אולי ג"כ פליגי?!?!

לבי במערב כתב:ובלי קשר, ההתבטאות 'בחיפוש קל לא נראה שיש למושג/הכלל הזה איזשהוא בסיס ויסוד' - כשמדובר על ענין שהובא למאות ולאלפים בספרי רבותינו הראשונים והאחרונים, בו תמכו יתדותיהם ועליו בססו בניניהם - צורם 'מעט'.

והייתם נקיים.
שלא יובן לא נכון על גדולי עולם שאנחנו לא עפר לכפות רגליהם. כוונתי למושגים שלנו בחיפוש בתוכנות המפורסמות. אין הכוונה חלילה לביטוי של זלזול.
עכ"ד "מאות ולאלפים"?
נשמח למקורות/ציטוטים.

ישראל אליהו כתב:הש"ס מלא בזה.
"עד כאן לא פליגי אלא במקרה א', אבל במקרה ב' לא פליגי".
ומי אמר? אולי ג"כ פליגי?!?!

איך אתה מסיק שעד כאן לא פליגי ולא במקרה ב' הוא משום אפושי פלוגתא...?
אתה מניח הנחה ומחבר אותה למה שנראה, כי חייב להכריח?

ואגב אשמח למקורות שזהו כלל וכ"ש שזהו כלל אלים.
ועוד: צריך לדעת מתי משתמשים בכלל הזה.

ראה, למשל, ב'בית אהרן' הנסמן לעיל, או הואל נא לערוך חיפוש פשוט באוצה"ח ['+אפושי_(פלוגתא\מחלוקת)'].

איתן נוי כתב: . . צריך לדעת מתי משתמשים בכלל הזה.

יתכן, אך ראשית חכמה יש להכיר ביסודיותו וחשיבותו.

לבי במערב כתב:ראה, למשל, ב'בית אהרן' הנסמן לעיל, או הואל נא לערוך חיפוש פשוט באוצה"ח ['+אפושי_(פלוגתא\מחלוקת)'].

איתן נוי כתב: . . צריך לדעת מתי משתמשים בכלל הזה.

יתכן, אך ראשית חכמה יש להכיר ביסודיותו וחשיבותו.

לכן כתבתי לעיל שערכתי חיפוש קל. ולכן ביקשתי מי שיוכל להביא לכאן מקורות, היינו מקורות של פוסקים בולטים ראשונים וגדולי אחרונים או פוסקים שבית ישראל נשענים עליהם בדוכתי אחריני.
מה שזה אומר שלשון זו או דומה "אפושי מחלוקת" וכה"ג לא מצאתי מי שאמר בראשונים מלבד הריטב"א: חידושי הריטב"א (חולין ד.) "ואחרים כתבו דאפושי פלוגתא לא מפשינן".
כמו"כ מכל הלשונות שראיתי זה לא מובא כמקור כיסוד וכלל אלא כהעתקה של כלל ידוע.
ולכן אני מחפש מהו השורש של הכלל הזה?

איתן נוי כתב:

ישראל אליהו כתב:הש"ס מלא בזה.
"עד כאן לא פליגי אלא במקרה א', אבל במקרה ב' לא פליגי".
ומי אמר? אולי ג"כ פליגי?!?!

איך אתה מסיק שעד כאן לא פליגי ולא במקרה ב' הוא משום אפושי פלוגתא...?
אתה מניח הנחה ומחבר אותה למה שנראה, כי חייב להכריח?

אז א"כ מדוע הגמ' אומרת שלא פליגי במקרה האחר? אם לא מחמת שאפושי לא מפשינן?

ישראל אליהו כתב:

איתן נוי כתב:

ישראל אליהו כתב:הש"ס מלא בזה.
"עד כאן לא פליגי אלא במקרה א', אבל במקרה ב' לא פליגי".
ומי אמר? אולי ג"כ פליגי?!?!

איך אתה מסיק שעד כאן לא פליגי ולא במקרה ב' הוא משום אפושי פלוגתא...?
אתה מניח הנחה ומחבר אותה למה שנראה, כי חייב להכריח?

אז א"כ מדוע הגמ' אומרת שלא פליגי במקרה האחר? אם לא מחמת שאפושי לא מפשינן?

א. לא יודע למה, צריך לחטט בכל מקרה לגופו של עניין אבל א"א להחליט שמאחר ואין לי על מה להיתלות לכן אכריע שכנראה כצ"ל.
ב. אני טוען (וכנ"ל) "כמו"כ מכל הלשונות שראיתי זה לא מובא כמקור כיסוד וכלל אלא כהעתקה של כלל ידוע". לכן אני מחפש מי הוא המקור לכלל. ואח"כ ננסה להבין עד כמה הוא כ"כ חזק ואלים ועוד...

כבר כתבו לעיל שהראשונים כותבים במפורש כלל זה.
ואני נותן כיוון לראיה לזה מהש"ס.

ישראל אליהו כתב:כבר כתבו לעיל שהראשונים כותבים במפורש כלל זה.
ואני נותן כיוון לראיה לזה מהש"ס.

מי מהראשונים. שמא דברים שבע"פ או דברי סוד המה ללא מקור?

עיין בבית אהרן וישראל שהובא לעיל.

ישראל אליהו כתב:עיין בבית אהרן וישראל שהובא לעיל.

מה כתוב כאן איפה ראשונים?
דבר ריק הוא ממקורות!
צריך מקורות. ובאינצקלופדיה החשובה הזו לא מביא מקורות רק כותב שיש שורש לדבר וזו לא המצאה.

תהפוך דך לדף תרסב ותראה שהביא כן מהתוס' בכמה מקומות, ומהר"ן.

ישראל אליהו כתב:תהפוך דך לדף תרסב ותראה שהביא כן מהתוס' בכמה מקומות, ומהר"ן.

בודק העניין ייש"כ

ישראל אליהו כתב:הש"ס מלא בזה.
"עד כאן לא פליגי אלא במקרה א', אבל במקרה ב' לא פליגי".
ומי אמר? אולי ג"כ פליגי?!?!

הדחייה הכלולה בשאלתך ("אולי ג"כ פליגי"), היא בדיוק הדחייה המובאת בגמרא בב"ב בפרק המוכר פירות: עד כאן לא פליגי אלא בכדי מידתו, אבל ביותר מכדי מידתו לא פליגי. [דחייה:] הוא הדין דאפילו ביותר מכדי מידתו פליגי, והאי דקא מיפלגי בכדי מידתו, להודיעך כחו וכו'.

אבל בכל זה אין כדי לערער על טענתך הנכונה. כי עדין: גם מהגמ' ההיא משמע, שכדי להניח דפליגי ביותר ממה שמצינו, צריך לתת הסבר סביר - למה המחלוקת צויינה דווקא במקרה ההוא שאותו כבר מצינו, וכגון כשההסבר הסביר לכך הוא "להודיעך כחו", משמע שאם אין הסבר סביר אחר לשאלה למה המחלוקת צויינה דווקא במקרה ההוא, אז נקטינן שההסבר - לכך שהמחלוקת צויינה דווקא במקרה ההוא - הוא שהם חולקים דווקא במקרה ההוא.

ולא רק בכך אני מסכים עם טענתך הנכונה, אלא אני גם מסכים אתך, שהיא גם עונה סופית לשאלתו של פותח האשכול, שביקש מקור מהגמ' לכלל "אפושי פלוגתא לא מפשינן". אז ככה: לפני שמחפשים מקור, צריך קודם להבין מהו בכלל הפירוש של הכלל הזה. אני לא שואל מה הפירוש המילולי, כי כולם יודעים לתרגם מארמית, אלא אני שואל לגבי עומק הכלל: מה הוא בא לומר? ובכן למעשה הוא בא לומר בדיוק את מה שנאמר בפיסקה הקודמת: שאם המחלוקת צויינה דווקא במקרה ההוא, אז נקטינן שההסבר - לכך שהמחלוקת צויינה דווקא במקרה ההוא - הוא שהם חולקים דווקא במקרה ההוא (אלא אם כן יש הסבר סביר אחר, כגון "להודיעך כחו" כדלעיל). זה בדיוק "אפושי פלוגתא לא מפשינן": כלומר "בל תוסיף": לא מוסיפים להניח את מה שלא כתוב: אם יש תרי"ג מצוות, אז אפושי במצוות לא מפשינן להניח שכביכול קיימת גם המצוה התרי"ד אשר משום מה לא נכתבה. אותו דבר לגבי מחלוקת, ואותו דבר לגבי כל הדברים האחרים. כל עוד שאין סיבה סבירה להניח דברים שטרם אושרו, אז ברירת המחדל היא להימנע מלהניח אותם. כל עוד שלא קיבלתי אישור שזכיתי בהגרלה של מכונית, אז ברירת המחדל היא להימנע מלהניח שזכיתי. ככה זה בכל דבר ועניין, כולל לגבי המחלוקות, וזאת אפוא המשמעות העמוקה של הכלל "אפושי פלוגתא לא מפשינן". לא צריך בשביל הכלל הזה מקור בגמ', כי זאת ברירת המחדל הכי סבירה שיש, לא רק בלימוד אלא בחיים בכלל, אבל אם ככר רוצים למצוא מקור בגמ' לטובת ברירת המחדל הזאת, אז המקור שמצאת ("עד כאן לא פליגי אלא" וכו') הוא בהחלט מקור טוב מאד.

אחד התלמידים כתב:

ישראל אליהו כתב:הש"ס מלא בזה.
"עד כאן לא פליגי אלא במקרה א', אבל במקרה ב' לא פליגי".
ומי אמר? אולי ג"כ פליגי?!?!

הדחייה הכלולה בשאלתך ("אולי ג"כ פליגי"), היא בדיוק הדחייה המובאת בגמרא בב"ב בפרק המוכר פירות: עד כאן לא פליגי אלא בכדי מידתו, אבל ביותר מכדי מידתו לא פליגי. [דחייה:] הוא הדין דאפילו ביותר מכדי מידתו פליגי, והאי דקא מיפלגי בכדי מידתו, להודיעך כחו וכו'.

אבל בכל זה אין כדי לערער על טענתך הנכונה. כי עדין: גם מהגמ' ההיא משמע, שכדי להניח דפליגי ביותר ממה שמצינו, צריך לתת הסבר סביר - למה המחלוקת צויינה דווקא במקרה ההוא, וכגון כשההסבר הסביר לכך הוא "להודיעך כחו", משמע שאם אין הסבר סביר אחר לשאלה למה המחלוקת צויינה דווקא במקרה ההוא, אז נקטינן שההסבר - לכך שהמחלוקת צויינה דווקא במקרה ההוא - הוא שהם חולקים דווקא במקרה ההוא.

יש"כ!

ומ"מ משמע מהגמ', ש"כחא דהיתרא עדיף" [זהו "להודיעך כוחו"], יותר חזק מסברת "אפושי פלוגתא לא מפשינן".
והסברא בזה, שכאשר התנא לא הודיע במה נחלקו, הוא סמך עלינו שנבין שנחלקו במחלוקת הכי מועטה,
אבל סמך עלינו עוד יותר שנבין שכאשר התנא יכל להשמיענו כחא דהיתרא, העדיף לנסח ולהשמיענו את הכחא דהיתרא על חשבון הניסוח שישמיע לנו את מיעוט המחלוקת.
אקוה שניסחתי עצמי טוב.

אחד התלמידים כתב:

ישראל אליהו כתב:הש"ס מלא בזה.
"עד כאן לא פליגי אלא במקרה א', אבל במקרה ב' לא פליגי".
ומי אמר? אולי ג"כ פליגי?!?!

הדחייה הכלולה בשאלתך ("אולי ג"כ פליגי"), היא בדיוק הדחייה המובאת בגמרא בב"ב בפרק המוכר פירות: עד כאן לא פליגי אלא בכדי מידתו, אבל ביותר מכדי מידתו לא פליגי. [דחייה:] הוא הדין דאפילו ביותר מכדי מידתו פליגי, והאי דקא מיפלגי בכדי מידתו, להודיעך כחו וכו'.

אבל בכל זה אין כדי לערער על טענתך הנכונה. כי עדין: גם מהגמ' ההיא משמע, שכדי להניח דפליגי ביותר ממה שמצינו, צריך לתת הסבר סביר - למה המחלוקת צויינה דווקא במקרה ההוא שאותו כבר מצינו, וכגון כשההסבר הסביר לכך הוא "להודיעך כחו", משמע שאם אין הסבר סביר אחר לשאלה למה המחלוקת צויינה דווקא במקרה ההוא, אז נקטינן שההסבר - לכך שהמחלוקת צויינה דווקא במקרה ההוא - הוא שהם חולקים דווקא במקרה ההוא.

ולא רק בכך אני מסכים עם טענתך הנכונה, אלא אני גם מסכים אתך, שהיא גם עונה סופית לשאלתו של פותח האשכול, שביקש מקור מהגמ' לכלל "אפושי פלוגתא לא מפשינן". אז ככה: לפני שמחפשים מקור, צריך קודם להבין מהו בכלל הפירוש של הכלל הזה. אני לא שואל מה הפירוש המילולי, כי כולם יודעים לתרגם מארמית, אלא אני שואל לגבי עומק הכלל: מה הוא בא לומר? ובכן למעשה הוא בא לומר בדיוק את מה שנאמר בפיסקה הקודמת: שאם המחלוקת צויינה דווקא במקרה ההוא, אז נקטינן שההסבר - לכך שהמחלוקת צויינה דווקא במקרה ההוא - הוא שהם חולקים דווקא במקרה ההוא (אלא אם כן יש הסבר סביר אחר, כגון "להודיעך כחו" כדלעיל). זה בדיוק "אפושי פלוגתא לא מפשינן": כלומר "בל תוסיף": לא מוסיפים להניח את מה שלא כתוב: אם יש תרי"ג מצוות, אז אפושי במצוות לא מפשינן להניח שכביכול קיימת גם המצוה התרי"ד אשר משום מה לא נכתבה. אותו דבר לגבי מחלוקת, ואותו דבר לגבי כל הדברים האחרים. כל עוד שאין סיבה סבירה להניח דברים שטרם אושרו, אז ברירת המחדל היא להימנע מלהניח אותם. כל עוד שלא קיבלתי אישור שזכיתי בהגרלה של מכונית, אז ברירת המחדל היא להימנע מלהניח שזכיתי. ככה זה בכל דבר ועניין, כולל לגבי המחלוקות, וזאת אפוא המשמעות העמוקה של הכלל "אפושי פלוגתא לא מפשינן". לא צריך בשביל הכלל הזה מקור בגמ', כי זאת ברירת המחדל הכי סבירה שיש, לא רק בלימוד אלא בחיים בכלל, אבל אם ככר רוצים למצוא מקור בגמ' לטובת ברירת המחדל הזאת, אז המקור שמצאת ("עד כאן לא פליגי אלא" וכו') הוא בהחלט מקור טוב מאד.

ראשית כתבת והסברת נפלא מאוד וע"כ ייש"כ.
עם זאת נצרכים אנו למקורות של ראשונים ופוסקים עד כמה כלל זה הוא אלים כפי שציין ר' ישראל אליהו. עד כדי שגם בכה"ג שכן יש לנו צד של הרא"ש מול ר"י שזה סה"כ ראשון מול ראשון בלבד. אך מאידך עם הרא"ש יש עוד סיעתות של עשרות ראשונים ועוד ראשונים בענף הנספח לסוגיא.
אם כל המשענת שלנו שלא כדברי הרא"ש ודעימיה הוא רק "אפושי" צריך לזה בסיס מאוד חזק.
לעומת הדוגמאות השונות שהבאת שכל עוד אין לנו משהו אחר אה"נ אני מסכים (ואין צורך בהסכמתי לכך) לומר שמיותר להמציא אחרת, כי בנתיים אין אחרת.

לשם כך נראה את דברי הבית אהרון כולו בס"ד. אולי יש תקוה בס"ד.

דברי הגריח"ס שליט"א בספר שם בצלאל: קיימא לן דאפושי פלוגתא לא מפישינן, ואחד מעיקרי כללי ההוראה המסורים בידנו מכל גדולי הדורות נ"ע הוא שאין להרבות במחלוקות, ואדרבה יש לעשות שלום ולהשוות הדעות, וזו לשון הגאון המובהק רבי אברהם הלוי ז"ל בשו"ת גינת ורדים (כלל ב' ר"ס י"ג דל"א ע"ג): "כל טדצקי דמצינא למעבד דלא להרבות במחלוקות עבדינן אפילו שיהיה באוקימתא דחוקה כי גדול כח השלום".

וכבר כתב הגאון המובהק בשו"ת חכם צבי (סימן קל"ד): "ודבר ברור הוא לרגיל בדרכי התלמוד שאין לנו לחדש ולבדות מלבנו מחלוקות בין התנאים ואמוראים כי אם במקום ובענין שהם חולקים בוודאי לא בזולת, וזה אחד מעיקרי התלמוד ויסודי התלמוד" עכ"ל, ובנו הגאון יעב"ץ ז"ל בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א (סימן ג' ד"ה וממילא ד"ה ע"א) כתב: "ידוע כי כל מה שאנו יכולים לקרב הדעות אפילו בדוחק עלינו לעשות זאת, וכל שכן שלא להכנס לדוחק עצום לרחק המקרובים בזרוע מי ישמע לנו בדבר זה" ע"ש.

ובודאי דהוא הדין לפוסקים, ועיין לגאון מהרש"ם ז"ל בתשובותיו ח"ב (סימן פ"ז ד"ה אבל), ועוד לו שם ח"ג (סימן רפ"ז ד"ה והנה), ובספרו עין הרועים (דצ"ד ע"ב אות כ"ב), ובחיבורי ברכת יעקב (דף מ"ה ודף ק"ו), ונתבאר במקומו בס"ד.

משה1 כתב:דברי הגריח"ס שליט"א בספר שם בצלאל: קיימא לן דאפושי פלוגתא לא מפישינן, ואחד מעיקרי כללי ההוראה המסורים בידנו מכל גדולי הדורות נ"ע הוא שאין להרבות במחלוקות, ואדרבה יש לעשות שלום ולהשוות הדעות, וזו לשון הגאון המובהק רבי אברהם הלוי ז"ל בשו"ת גינת ורדים (כלל ב' ר"ס י"ג דל"א ע"ג): "כל טדצקי דמצינא למעבד דלא להרבות במחלוקות עבדינן אפילו שיהיה באוקימתא דחוקה כי גדול כח השלום".

וכבר כתב הגאון המובהק בשו"ת חכם צבי (סימן קל"ד): "ודבר ברור הוא לרגיל בדרכי התלמוד שאין לנו לחדש ולבדות מלבנו מחלוקות בין התנאים ואמוראים כי אם במקום ובענין שהם חולקים בוודאי לא בזולת, וזה אחד מעיקרי התלמוד ויסודי התלמוד" עכ"ל, ובנו הגאון יעב"ץ ז"ל בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א (סימן ג' ד"ה וממילא ד"ה ע"א) כתב: "ידוע כי כל מה שאנו יכולים לקרב הדעות אפילו בדוחק עלינו לעשות זאת, וכל שכן שלא להכנס לדוחק עצום לרחק המקרובים בזרוע מי ישמע לנו בדבר זה" ע"ש.

ובודאי דהוא הדין לפוסקים, ועיין לגאון מהרש"ם ז"ל בתשובותיו ח"ב (סימן פ"ז ד"ה אבל), ועוד לו שם ח"ג (סימן רפ"ז ד"ה והנה), ובספרו עין הרועים (דצ"ד ע"ב אות כ"ב), ובחיבורי ברכת יעקב (דף מ"ה ודף ק"ו), ונתבאר במקומו בס"ד.

חזק וברוך. מי שירצה יראה כפי שכתבו החברים לעיל בבית אהרון ורבות מהשארית יוסף. מה שכן רוב הראיות וההזכרות אינם בראשונים. אך הכלל ברור.
וכ"כ לי עוד ר' נהוראי אוחנה שליט"א: ראה מגילה ג. וסוטה מז: ועוד. ובפרט בחולין ז. שאין לרבות מחלוקת, אפילו שהכונה היא למחלוקת הלל ושמאי או ראשונים בראשונים או אחרונים באחרונים. וכן בסנהדרין פח: "ונעשית תורה כשתי תורות". וכן בסוטה מז: ועוד. וע"ע בשד"ח מערכת מ כלל עז (כמדומני), מחלוקת, ודו"ק. ולשון מהר"י אלגאזי בקהלת יעקב (תוספת דרבנן מערת ת אות שיד, ד"ה ולפי) "דכלל גדול מסור בידינו אפושי פלוגתא לא מפשינן". אך אינו איסור, אלא המלצה, כמבואר בריטב"א (עירובין לח: ד"ה והנכון) "ולית לן לאפושי פלוגתא בנייהו בכדי". וכ"כ עוד בזמנין טובא. וכ"כ בחידושי הר"ן המיוחסים לשבת (לו: ד"ה ומנו. אך כבר כתבנו במק"א שחידושי הר"ן לשבת אינם להר"ן, ודלא כהמו"ל שטעה בזה, ואכמ"ל). וכן כל הפוסקים האחרונים, מאות ואלפים, שתו כלל זה בצמא, אין יוצא ואין בא. וכאמור לענ"ד הטעם הוא מכח הרביית מחלוקת בחולין וסנהדרין שם. ע"כ.

איתן נוי כתב:

משה1 כתב:דברי הגריח"ס שליט"א בספר שם בצלאל: קיימא לן דאפושי פלוגתא לא מפישינן, ואחד מעיקרי כללי ההוראה המסורים בידנו מכל גדולי הדורות נ"ע הוא שאין להרבות במחלוקות, ואדרבה יש לעשות שלום ולהשוות הדעות, וזו לשון הגאון המובהק רבי אברהם הלוי ז"ל בשו"ת גינת ורדים (כלל ב' ר"ס י"ג דל"א ע"ג): "כל טדצקי דמצינא למעבד דלא להרבות במחלוקות עבדינן אפילו שיהיה באוקימתא דחוקה כי גדול כח השלום".

וכבר כתב הגאון המובהק בשו"ת חכם צבי (סימן קל"ד): "ודבר ברור הוא לרגיל בדרכי התלמוד שאין לנו לחדש ולבדות מלבנו מחלוקות בין התנאים ואמוראים כי אם במקום ובענין שהם חולקים בוודאי לא בזולת, וזה אחד מעיקרי התלמוד ויסודי התלמוד" עכ"ל, ובנו הגאון יעב"ץ ז"ל בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א (סימן ג' ד"ה וממילא ד"ה ע"א) כתב: "ידוע כי כל מה שאנו יכולים לקרב הדעות אפילו בדוחק עלינו לעשות זאת, וכל שכן שלא להכנס לדוחק עצום לרחק המקרובים בזרוע מי ישמע לנו בדבר זה" ע"ש.

ובודאי דהוא הדין לפוסקים, ועיין לגאון מהרש"ם ז"ל בתשובותיו ח"ב (סימן פ"ז ד"ה אבל), ועוד לו שם ח"ג (סימן רפ"ז ד"ה והנה), ובספרו עין הרועים (דצ"ד ע"ב אות כ"ב), ובחיבורי ברכת יעקב (דף מ"ה ודף ק"ו), ונתבאר במקומו בס"ד.

חזק וברוך. מי שירצה יראה כפי שכתבו החברים לעיל בבית אהרון ורבות מהשארית יוסף. מה שכן רוב הראיות וההזכרות אינם בראשונים. אך הכלל ברור.
וכ"כ לי עוד ר' נהוראי אוחנה שליט"א: ראה מגילה ג. וסוטה מז: ועוד. ובפרט בחולין ז. שאין לרבות מחלוקת, אפילו שהכונה היא למחלוקת הלל ושמאי או ראשונים בראשונים או אחרונים באחרונים. וכן בסנהדרין פח: "ונעשית תורה כשתי תורות". וכן בסוטה מז: ועוד. וע"ע בשד"ח מערכת מ כלל עז (כמדומני), מחלוקת, ודו"ק. ולשון מהר"י אלגאזי בקהלת יעקב (תוספת דרבנן מערת ת אות שיד, ד"ה ולפי) "דכלל גדול מסור בידינו אפושי פלוגתא לא מפשינן". אך אינו איסור, אלא המלצה, כמבואר בריטב"א (עירובין לח: ד"ה והנכון) "ולית לן לאפושי פלוגתא בנייהו בכדי". וכ"כ עוד בזמנין טובא. וכ"כ בחידושי הר"ן המיוחסים לשבת (לו: ד"ה ומנו. אך כבר כתבנו במק"א שחידושי הר"ן לשבת אינם להר"ן, ודלא כהמו"ל שטעה בזה, ואכמ"ל). וכן כל הפוסקים האחרונים, מאות ואלפים, שתו כלל זה בצמא, אין יוצא ואין בא. וכאמור לענ"ד הטעם הוא מכח הרביית מחלוקת בחולין וסנהדרין שם. ע"כ.

לגבי המקורות התלמודיים שהביא הרה"ג ר' נהוראי אוחנה שליט"א:

א. לגבי הראיות מסנהדרין וחולין וסוטה: לכאו' אי מהא לא איריא, משום דמהתם אין אלא ראיה שמחלוקות הן סימן קללה, אבל מזה עדין אין ראייה - שאכן לא הייתה קללה כזאת. תדע: אטו, מהא דמכת הארבה היא סימן קללה, אפשר להביא ראיה - שאין מכת ארבה במקום פלוני? ואולי יש שם כזאת, בעוד שאנחנו רק טומנים את ראשנו בחול כדי שלא נצטרך לחשוב על הקללה שאולי דווקא כן קיימת שם?

ב. לגבי הראייה ממגילה: לכאו' אי מהא לא איריא, משום דמהתם אין אלא ראיה שראוי לפעול (כגון לתרגם את התורה) - למען העתיד - שלא ירבו מחלוקות בישראל, אבל מזה עדין אין ראיה על העבר - שלא הייתה - מחלוקת בסוגיה העומדת לפתחנו. ודומיא דהא דאיתא בברכות, דאפשר להתפלל רק על העתיד, אבל המתפלל על העבר: "הרי זו תפילת שווא". ודכוותה לנדו"ד, לגבי ההשתדלות שלא ירבו מחלוקות בישראל: דון מתפילה ואוקי נמי באתרין.

כעין זה מצינו בירושלמי תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ח הלכה ו: וכשבאתי אצל ר' יהודה בן בתירה לנציבין על שנים הודה לי ועל אחד לא הודה לי על זקן ממרא לא הודה לי כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.