הכינוי "השם" לקב"ה

[איבן עזרא]

יתכן ועלתה פה השאלה הזו אי פעם:
ממתי התחילו לכנות את הקב"ה בכינוי "השם", ולקרוא פסוקים באופן ששם [שצריך להיקרא ב]אדנות אומרים "השם"?
(לגבי שם הוי"ה כשהוא נקרא ככתבו, מקורו אולי מהמשנה ביומא לגבי וידויו של הכהן גדול: "אנא השם... אנא בשם", ושם המשנה באה לציין במילה אחת "כאן מזכיר את השם המפורש", אך ממתי התחילו להשתמש בזה גם לשם אדנות?)
ומענין לענין: מאימתי התחילו לסמן בקיצור "ה'"?

[בברכה המשולשת]

זכורני שיש על זה מאמר מפרופ' ר' יעקב שפיגל (או שזה באחד מכרכי ספרו עמודים)

[כדכד]

פסוק מפורש בתורה "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך" (דברים כח)

[איבן עזרא]

מה הקשר?
"ליראה את השם" אין הכוונה לירוא מהקב"ה, אלא לירוא משמו הגדול (והשכר ע"ז "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" וגו')
ועוד הרבה מקומות במקרא מצינו שמייחסים לשמו. להודות לשמו, לשבח לשמו, לקרוא בשמו וכו' וכו'.

[עזריאל ברגר]

ב"ק קט,ב: קנאו השם ונתנו לכהן.
(שמעתי אומרים שזו פעם יחידה בש"ס)

[סגי נהור]

האם הכינוי היה שגור בפי קהילות נוספות מלבד בני אשכנז?

[במסתרים]

שמעתי אומרים שזו פעם יחידה בש"ס

מימרא זה גם במנחות מה:

[עזריאל ברגר]

שמעתי אומרים שזו פעם יחידה בש"ס

מימרא זה גם במנחות מה:

וערכין כח,ב.

[במסתרים]

וערכין כח,ב.

דיינו בפעם אחת נוספת להוציאה מכלל 'יחידה'...

[חד ברנש]

זכורני שיש על זה מאמר מפרופ' ר' יעקב שפיגל (או שזה באחד מכרכי ספרו עמודים)

עמודים, ב, עמ' 611 ואילך.

[שמואל דוד]

viewtopic.php?f=29&t=44169#p302611

[כדכד]

מה הקשר?
"ליראה את השם" אין הכוונה לירוא מהקב"ה, אלא לירוא משמו הגדול (והשכר ע"ז "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" וגו')
ועוד הרבה מקומות במקרא מצינו שמייחסים לשמו. להודות לשמו, לשבח לשמו, לקרוא בשמו וכו' וכו'.

ליראה את השם הנכבד והנורא הזה
דהיינו
את ה' אלקיך
כוונת הכתוב: יראת השם
היא יראת ה'.
כמו שכתוב "אז נדברו יראי ה' אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו"
אם כן היראה מתייחסת לה' ולא דווקא לשמו.

[עזריאל ברגר]

גם בזבחים: לשם ששה דברים הזבח נזבח, ואחד מהם "לשם השם".

אלא שאפשר לפרש שהכוונה לשם שמו של ה'.

[כן מסתבר]

ב"ק קט,ב: קנאו השם ונתנו לכהן.
(שמעתי אומרים שזו פעם יחידה בש"ס)

ברוב המקומות הגמרא אומרת בלשון ארמי ’רחמנא’ וכאן זה בלה”ק.

ויש לבדוק האם בלשון המשנה הכינוי ’השם’ הוא כינוי רווח, או שיש כינוי אחר.

[כן מסתבר]

גם בזבחים: לשם ששה דברים הזבח נזבח, ואחד מהם "לשם השם".

אלא שאפשר לפרש שהכוונה לשם שמו של ה'.

זו הכוונה תמיד במילה ’השם’.

[כן מסתבר]

מה הקשר?
"ליראה את השם" אין הכוונה לירוא מהקב"ה, אלא לירוא משמו הגדול (והשכר ע"ז "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" וגו')
ועוד הרבה מקומות במקרא מצינו שמייחסים לשמו. להודות לשמו, לשבח לשמו, לקרוא בשמו וכו' וכו'.

ליראה את השם הנכבד והנורא הזה
דהיינו
את ה' אלקיך
כוונת הכתוב: יראת השם
היא יראת ה'.
כמו שכתוב "אז נדברו יראי ה' אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו"
אם כן היראה מתייחסת לה' ולא דווקא לשמו.

לכאורה הפסוק ’ליראי ה’ ולחושבי שמו’ הוא כמו הפסוק ’הודו לו ברכו שמו’ - כפל המשפט בתארים שונים.

אבל בפסוק ’ליראה את השם וגו’ את ה”א’ אי אפשר לומר כן, כי שם זה משפט אחד, וצ”ע.

[כן מסתבר]

וערכין כח,ב.

דיינו בפעם אחת נוספת להוציאה מכלל 'יחידה'...

אם בכולם מדובר באותה מימרא, ניתן עדיין לומר שזו המימרא היחידה בש”ס בה נקטו לשון זה.

[עזריאל ברגר]

וערכין כח,ב.

דיינו בפעם אחת נוספת להוציאה מכלל 'יחידה'...

אם בכולם מדובר באותה מימרא, ניתן עדיין לומר שזו המימרא היחידה בש”ס בה נקטו לשון זה.

זה לא ממש אותה המימרא, פעמיים זה לגבי גזל הגר ופעם אחת לגבי שתי הלחם.

[עזריאל ברגר]

גם בזבחים: לשם ששה דברים הזבח נזבח, ואחד מהם "לשם השם".

אלא שאפשר לפרש שהכוונה לשם שמו של ה'.

זו הכוונה תמיד במילה ’השם’.

כשאנחנו אומרים "השם" אנחנו מתכוונים "הקדוש ברוך הוא".
אבל שם בזבחים - ייתכן שהכוונה היא "שמו של הקדוש ברוך הוא".

[כן מסתבר]

וערכין כח,ב.

דיינו בפעם אחת נוספת להוציאה מכלל 'יחידה'...

אם בכולם מדובר באותה מימרא, ניתן עדיין לומר שזו המימרא היחידה בש”ס בה נקטו לשון זה.

זה לא ממש אותה המימרא, פעמיים זה לגבי גזל הגר ופעם אחת לגבי שתי הלחם.

אם כן, נשאר לנו רק לציין ש’קנאו השם’ זהו המטבע הלשון היחיד בו נקטו חכמי התלמוד לשון זה.
ויתכן שזהו מטבע לשון שקיבלו מהתנאים, שהרי התנאים בודאי נקטו לשון זה, וכמו שהביאו לעיל באשכול ’אנא השם’ ו’לשם השם’.

[כן מסתבר]

גם בזבחים: לשם ששה דברים הזבח נזבח, ואחד מהם "לשם השם".

אלא שאפשר לפרש שהכוונה לשם שמו של ה'.

זו הכוונה תמיד במילה ’השם’.

כשאנחנו אומרים "השם" אנחנו מתכוונים "הקדוש ברוך הוא".
אבל שם בזבחים - ייתכן שהכוונה היא "שמו של הקדוש ברוך הוא".

בזבחים כתוב ’ריח ניחוח להוי”ה’, ולכך התכוונו חכמים כשאמרו לשם ’השם’.
וכמו שמצאנו בוידוי כה”ג שהוא אומר ’אנא השם’, וביארו המפרשים שהיה אומר שם הוי”ה.

נ.ב. הביטוי ’לשם השם’ הוא ביטוי מושאל, כשהכוונה היא ’לשם הוי”ה’, שהרי אין סיבה לכפול את המילה ’שם’, ודו”ק.

[כן מסתבר]

ב"ק קט,ב: קנאו השם ונתנו לכהן.
(שמעתי אומרים שזו פעם יחידה בש"ס)

ברוב המקומות הגמרא אומרת בלשון ארמי ’רחמנא’ וכאן זה בלה”ק.

ויש לבדוק האם בלשון המשנה הכינוי ’השם’ הוא כינוי רווח, או שיש כינוי אחר.

לכאורה הכינוי הרווח בלשון התנאים הוא ’הקדוש’, ועובר לאמירתו מוצמדת מיד הברכה ’ברוך הוא’, ובקיצור ’הקב”ה’.

אך לא זכור לי כעת כינוי זה במשנה עצמה.

[כן מסתבר]

ברוב המקומות הגמרא אומרת בלשון ארמי ’רחמנא’ וכאן זה בלה”ק.

נדמה לי שכינוי ’רחמנא’ הוא רק כשמצטטים משהו מפסוק בתורה - אמר רחמנא/רחמנא אמר, ולא בע”א.

[כדכד]

רחמנא ליבא בעי

[כדכד]

מה הקשר?
"ליראה את השם" אין הכוונה לירוא מהקב"ה, אלא לירוא משמו הגדול (והשכר ע"ז "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" וגו')
ועוד הרבה מקומות במקרא מצינו שמייחסים לשמו. להודות לשמו, לשבח לשמו, לקרוא בשמו וכו' וכו'.

ליראה את השם הנכבד והנורא הזה
דהיינו
את ה' אלקיך
כוונת הכתוב: יראת השם
היא יראת ה'.
כמו שכתוב "אז נדברו יראי ה' אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו"
אם כן היראה מתייחסת לה' ולא דווקא לשמו.

לכאורה הפסוק ’ליראי ה’ ולחושבי שמו’ הוא כמו הפסוק ’הודו לו ברכו שמו’ - כפל המשפט בתארים שונים.

אבל בפסוק ’ליראה את השם וגו’ את ה”א’ אי אפשר לומר כן, כי שם זה משפט אחד, וצ”ע.

לא הבנתי
הראיה שלי היא מ"ליראי ה'" שהיראה מתייחסת אל ה' ולא אל "השם" כמו בפסוק מהתורה
גם לא הבנתי למה במשפט אחד לא יכול לחזור על עצמו אותו דבר בכינויים שונים ועוד יותר לא הבנתי למה "ליראי ה' ולחושבי שמו" זה כפל ענין במלים שונות. אלו דברים שונים לחלוטין!

[כן מסתבר]

כתוב ’לדוד ברכי נפשי את הוי”ה וכל קרבי את שם קדשו’, ויש בפסוק זה ברכה לה’, וברכה על הזכרת שם קדשו.
וכן הוא גם ביראה, דמצאנו לשון ’ליראי הוי”ה’, ומצאנו לשון ’ליראה את השם’ שזוהי היראה מפני הזכרת שמו יתעלה.

ול’כדכד’, בשולי דברי הערתי כי בדר”כ כשבא בכתוב אחד לשון הוי”ה ולשון ’השם’ זה בא בשתי משפטים מקבילים (ואכן, לאו דוקא כפולים), וכאן שתיהם באים באותו משפט גופו.
אקווה שכעת זה יותר מובן.

[כדכד]

"וכל קרבי את שם קדשו" אינה ברכה על הזכרת שם קדשו אלא ברכת כל ה קרבים את שם קדשו
מה שכתב מר הבנתי גם בתחילה אבל איני רואה איך זה קשור לעניננו.

[כן מסתבר]

"וכל קרבי את שם קדשו" אינה ברכה על הזכרת שם קדשו אלא ברכת כל ה קרבים את שם קדשו
מה שכתב מר הבנתי גם בתחילה אבל איני רואה איך זה קשור לעניננו.

1. לכאו’ ’זכר קדשו’ ו’שם קדשו’ היינו הך, כמו ששם האדם הוא הזכרתו.
2. ניסיתי לבדוק אם יש היתכנות לשיטתך, ש’ליראה את השם’ הכוונה ליראה מהוי”ה, גם לפי מה שהערתי שבכתובים יש הבחנה מסוימת בין ’הודו לו’ לבין ’ברכו שמו’ וכמשנ”ת.