נאום חוצב הלהבות של רבי חיים סולובייצ'יק זצ"ל
סיפר לי הרב הגאון רבי יגאל בראון: אחד המאורעות החשובים והנשגבים שהיו לפני כמאה שנים, היה בהתאספות המפורסמת והמסעירה ביותר, בי"ב סיון תרע"ב בעיר קטוביץ. היה זה קודם למלחמת העולם הראשונה, כשבמעמד קדוש זה, השתתפו גדולי וענקי הדור, וציבור גדול של יראי ה', כשמטרת הכינוס היא כדי לפתור את כל בעיות כלל ישראל באותה תקופה, הן בחלק הרוחני והן בחלק הגשמי, כשבתקופה ההיא חלחלה ההשכלה והפילה חללים רבים. במעמד נשגב זה גם הוכרז על הקמת תנועה חרדית ששמה "אגודת ישראל".
ציבור המארגנים ידעו שכל גדולי הדור יגיעו, לכן הם ביקשו מגאון ישראל, הרב חיים סולובייצ'יק זצ"ל, שיכבד את המעמד בנוכחותו, וישא דברים במעמד היסטורי זה, אולם ר' חיים סירב להצעה, ולא חפץ להגיע, בטענה שאין לו שייכות ועניין בדבר זה.
מאור ישראל ה"חפץ חיים", שלח שליח מיוחד לר' חיים, בבקשה אישית משלו, שיאות להשתתף בועידה ב"קטוביץ" ובנוסף, שישא גם את המשא המרכזי שם. כשר' חיים קיבל את בקשתו של גדול הדור, לא יכול היה לסרב לבקשה של הכהן הגדול מאחיו, והסכים לבא ולשאת את המשא המרכזי.
ביום הועידה נהרו רבים לעיר קטוביץ כדי לחוות את קדושת המעמד, ולחזות בגדולי הדור, מכל גווני ראשי הציבור החרדי, אדמורי"ם, ראשי ישיבות, אבות בתי הדין, חסידים, ליטאים, יוצאי הונגריה, יוצאי גרמניה, ועוד. אחדות עצומה ניכרה במעמד ענק זה.
הציבור קרא תהילים יחד, התפללו תפילת מנחה בציבור, ולאחר מכן החל משא הנאומים כשנאום נלהב נשא הגאון רבי דוד צבי הופמן זצ"ל בעל "מלמד להועיל", שהיה ראש בית המדרש לרבנים בברלין וחבר מועצת גדולי התורה הראשונה, כשדיבר על ההבדל בין נשיאי ישראל שנקראו "קְרוּאֵי הָעֵדָה" (במדבר א-טז) בקרי, ולא בכתיב "קריאי הָעֵדָה", בניגוד לראשי עדת קורח דתן ואבירם שנקראו "קריאי הָעֵדָה" (במדבר כו, ט) ולא בכתיב "קְרוּאֵי הָעֵדָה". משום שדתן ואבירם רצו ביהירותם, שכולם יראו בהם "קְרוּאֵי הָעֵדָה", אך לאמיתו של דבר, הם לא היו כי אם "קריאי הָעֵדָה" ואילו נשיאי ישראל הם ה"קרואים" באמת, למרות שבענותנותם הגדולה, הם רואים את עצמם כאנשים הנענים לקריאה, בלי שיהיו ראויים לכך. וסיים ואמר: כאסיפה של "קריאי העדה" כאלה, הנני מברך את האסיפה הזאת.
לאחר מכן נעמד גאון ישראל, הגאון רבי חיים סולוביצ'יק זצ"ל לשאת את המשא המרכזי, ואמר: "מורי ורבותי, ברצוני לספר לכם סיפור: היה יהודי שעסק לפרנסתו במקצוע הרוכלות. הוא היה יוצא מביתו ביום ראשון, מסתובב בעיירות במשך השבוע, וחוזר לביתו ביום שישי לשבת קודש, ויהי היום, הוא הגיע לעיירה אחת, ונכנס למכולת המקומית, על מנת לקנות לעצמו אוכל. הוא ניגש לבחור המוכר, ושואל אותו כמה עולות עגבניות. המוכר עונה "דריי" (שלוש). ממשיך הרוכל היהודי ושואל: "וכמה עולים מלפפונים?" והבחור המוכר עונה שוב: "דריי". עובר הרוכל לחלק הפנימי של החנות, ושואל: "וכמה עולים מסמרים?" ושוב עונה הבחור: "דריי". היהודי ממשיך לשאול את הבחור המוכר שוב על מוצרי המכולת, והבחור על כל מוצר עונה שהמחיר הוא "דריי".
"היכן נמצא כאן בעל הבית של המכולת?" שואל היהודי את הבחור, והבחור מצביע לפינה צדדית מאחורי החנות, לכיוון גומחה קטנה, בה נמצא בעל הבית.
ניגש היהודי הרוכל אל בעל המכולת, ואומר לו: "אינני רגיל להתערב בעסקים של השני, ואין זה מענייני, ולא מתפקידי להעיר לך הערות, אבל כאן אני חושב שיש עניין מוסרי, שהתורה מחייבת אותי להתערב ולהגיד לך, שלפי ההתנהלות של המכולת, אתה עומד להפסיד את רכושך"! "מדוע?" קפץ מיד בעל המכולת, "מה קרה?" "אענה לך", אמר היהודי. "יש כאן בחור שמוכר, ועל כל מוצר ששואלים אותו כמה זה עולה, הוא משיב תשובה זהה, "דריי"! אפילו דברים יקרים מאד, הוא מוכר בזול".
חייך בעל המכולת ואמר לרוכל: "הבחור שמוכר כאן הוא חרש אילם מלידה, ולאחר המון שנות השקעה הצליחו מיטב המלמדים ללמדו אך ורק מילה אחת, והיא "דריי", הבחור גדל וחיפש תעסוקה ואף אחד לא הסכים להעסיק אותו במצבו הוא, אבל אני, חייב הכרת הטוב מאד גדולה לאביו, כשלפני עשרים שנה, הסתבכתי כלכלית, ואפילו ישבתי בבית המאסר על כך, ואביו של החרש אילם, במסירות נפש עצומה, הוציא אותי משם, ולא חסך מממונו כלום, והוציא עלי סכומים עצומים, עד שהחזירני למצבי הראשון. ומתוך אותה הכרת הטוב הגדולה, שהוא עשה עבורי, החלטתי להעביד את בנו החירש אילם, אצלי במכולת, אבל היות וידעתי שהוא יודע אך ורק מילה אחת, שהיא "דריי" סידרתי את החנות בשקיות, שכל שקית מחירה יהיה "דריי", אם קילו עגבניות עולה "דריי", אז שמנו בשקית קילוגרם אחד, ואם קילו מלפפונים עולה ששה שקלים, שמנו בשקית חצי קילו שמחירו הוא "דריי", וכשקילו מסמרים עולה שלושים שקלים ארזנו בשקית מאה גרם, וכך גם על המסמרים הוא יוכל לענות שמחירם הוא "דריי".
סיים ר' חיים את דבריו ואמר: "אני חרש אילם מלידה, ואותי הצליחו ללמד במשך השנים אך ורק מילה אחת והיא "תורה". התאספו כאן באסיפה גדולה וחשובה זו, כדי לתקן תקנות למען כלל ישראל, אבל בקשה אחת היא לעוסקים בהחלטות הכינוס, שלאחר שהחלטתם מה לתקן ותארזו את ההחלטות ב"שקית", תשימו כל מה שאתם רוצים באריזות, אבל כשישאלו מה היא "שקית" זו, מה היא החלטה זו, שאני יוכל לומר עליה שהיא "תורה", ועל החלטה אחרת אני גם אדע לומר עליה שהיא "תורה", וכך גם על כל ההחלטות שיחליטו כאן היום. כי רק מילה אחת אני יודע לומר "תורה".
וכך סיים את דבריו וירד מעל הבמה...
(אמונה שלמה)
אשמח למקור בכתובים שכך דרש הגרח"ס.