(הלשון - היא לשון הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ו הלכה ג, והעתקתיה לכאן בהשמטות המתאימות, כי נראה לי שיש חילוק מהותי בין אדם שיש לו שם נדיר והוא מגיע לברית ושומע שקוראים לילד כשמו, לבין חב"דניק שקוראים לו "מנחם מענדל" והוא מגיע לברית ושומע "למרבה ההפתעה" שקוראים לילד בשמו).יראה לי שאין ... בכך אלא בשם שהוא פלא שאין הכל דשין בו. אבל השמות שקוראים בהן את העם כגון אברהם יצחק ויעקב משה וכיוצא בהן בכל לשון ובכל זמן ... אין בכך כלום.
אוהב אוצר כתב:יש מקור שיש איזה 'סימן טוב' בזה?
כדכד כתב:בשיעור ששמעתי אמר הרב שבגלל זה יש להשתדל לקרוא בשמות המצויים ולא בשמות מחודשים שלא יועילו לאיש...
משמע שלא כדברי הרב עזריאל ברגר אך אולי יש ליישב בדרך האמצע
חד ברנש כתב:סימן טוב למי? לתינוק או למבוגר שנקלע למקום?
ואם מדובר במבוגר, מה הדין אם יש כמה אנשים בעלי אותו השם, האם הם מתחלקים ב'מזל הטוב' או שיש כאן דין של "נר אחד נר למאה".
וצ"ע.
צריך לשלוח את השאלה לרבנים הידועים בזמנם המיותר. והנה יש חיבור חדש בדרך...
אוהב אוצר כתב:יש מקור שיש איזה 'סימן טוב' בזה?
בחפשי כותב כתב:אולי יש איזה 'סימן רע' בזה?
בוצינא כתב:כיון ששמו של אדם הוא השם הנשמה שלו, אם כן כשהתינוק נקרא כשמו, הרינוסף בעולם עוד נשמה עם אותו השורש והמחצב שלו.
וידוע שכאשר אדם עושה מצוה הוא מתקדש בעצמו, ומתקדשים עמו של אשר הם משורשי נשמתו.
והנה התינוק הוא נקי מכל חטא, ועושה בגופו מצות מילה ומתקדש מאוד באותה שעה.
ולכן מי אשר נקרא בשמו ירגיש קדושה באותה שעה יותר משאר בני אדם.
בחפשי כותב כתב:אוהב אוצר כתב:יש מקור שיש איזה 'סימן טוב' בזה?בחפשי כותב כתב:אולי יש איזה 'סימן רע' בזה?
שוב מצאתי בספר 'לחם לפי הטף' (מערכת ק, אות א) להגאון המקובל רבי יצחק חי בוכבזא זצ"ל אבדק"ק טריפולי, שכתב בזה הלשון: "כל אותן בני אדם שהיו בשעת המילה ששמותן כשם הנקרא בו הילד הנימול, מתכפרים עונותיהם, כגון אם הילד נקרא שמו 'אברהם', כל אותן ששמן 'אברהם' שהיו עומדים שם מתכפרים עונותיהם וכו'. כן ראיתי בילדותי בס' מתוקים מדבש כ"י לה' מהר"ר יוסף אלגז זלה"ה בעל ס' פי המדבר וזר זהב".
כדכד כתב:בשיעור ששמעתי אמר הרב שבגלל זה יש להשתדל לקרוא בשמות המצויים ולא בשמות מחודשים שלא יועילו לאיש...
משמע שלא כדברי הרב עזריאל ברגר אך אולי יש ליישב בדרך האמצע
חד ברנש כתב:לא מכל דבר. רק מהשטויות.
חד ברנש כתב:ואם יהיה כתוב באותו מקור דבר שכבר לא כ"כ נוח לקבל (למשל, שיש עניין גדול לאכול שבעה שיני שום בכל יום), האם גם אז תאמץ אוטומטית את מה שהוא כתב? או שכאן תפעיל את שכלך?
חד ברנש כתב:אם כל דבר כתוב משמש 'מקור', מחייב, שעלינו להתייחס אליו ברצינות 'הלכה למעשה' (ובנידוננו, שהנמצא במקום הברית וקראו את שם התינוק כשמו - הוא מרגיש עם זה 'מיוחד'...), אז אנחנו בבעיה גדולה, כי בספר הנזכר או בספרים אחרים מסוגו יש דברים הרבה יותר קשים לביצוע...
בקיצור, לא כל הכתוב משמש כ'מקור' לעשייתו בפועל!
והדור שלנו קצת שכח את הפרט הזה.
השווה הערתו החכמה של הרב וואזנר בהסכמתו לספר 'שמירת הגוף והנפש'.
בחפשי כותב כתב:שוב מצאתי בספר 'לחם לפי הטף' (מערכת ק, אות א) להגאון המקובל רבי יצחק חי בוכבזא זצ"ל אבדק"ק טריפולי, שכתב בזה הלשון: "כל אותן בני אדם שהיו בשעת המילה ששמותן כשם הנקרא בו הילד הנימול, מתכפרים עונותיהם, כגון אם הילד נקרא שמו 'אברהם', כל אותן ששמן 'אברהם' שהיו עומדים שם מתכפרים עונותיהם וכו'. כן ראיתי בילדותי בס' מתוקים מדבש כ"י לה' מהר"ר יוסף אלגז זלה"ה בעל ס' פי המדבר וזר זהב".
בחפשי כותב כתב:אוהב אוצר כתב:יש מקור שיש איזה 'סימן טוב' בזה?
אולי יש איזה 'סימן רע' בזה?
עפימ"ש ב'ספר חסידים' (דפוס פארמא, סימן תתתשנא): "לא יצוה הרב לתלמידו, והאב לבנו, מה שהוא סכנה לו. ואין הבן חייב עם עבר על דבריו, והתלמיד אינו חייב אם עבר על דבריו של הרב. כגון אם אחד חולה ושמו ראובן, והבן או התלמיד שמו ראובן, ורצו האב או הרב לשלוח אותו לאותו בית שאותו חולה שם, והבן אינו רוצה ללכת שם, לפי ששמו כשם החולה. היה מעשה, ואמרו הדין עם הבן, ואינו חוטא הבן, שנאמר (דברים ד ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד. והאב חוטא ששולחו. ומה שאמרו (נדרים לט ע"ב) לא נצרכא אלא לבן גילו לבקר החולה, שמקצת חוליו יקח, אבל לא ימות בו וכו', אבל אם שמו כשמו, פעמים היה מעשה ומת, ואין דוחין נפש מפני נפש".
והרי הרך הנימול הוא חולה.
איתן נוי כתב:בחפשי כותב כתב:אוהב אוצר כתב:יש מקור שיש איזה 'סימן טוב' בזה?
אולי יש איזה 'סימן רע' בזה?
עפימ"ש ב'ספר חסידים' (דפוס פארמא, סימן תתתשנא): "לא יצוה הרב לתלמידו, והאב לבנו, מה שהוא סכנה לו. ואין הבן חייב עם עבר על דבריו, והתלמיד אינו חייב אם עבר על דבריו של הרב. כגון אם אחד חולה ושמו ראובן, והבן או התלמיד שמו ראובן, ורצו האב או הרב לשלוח אותו לאותו בית שאותו חולה שם, והבן אינו רוצה ללכת שם, לפי ששמו כשם החולה. היה מעשה, ואמרו הדין עם הבן, ואינו חוטא הבן, שנאמר (דברים ד ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד. והאב חוטא ששולחו. ומה שאמרו (נדרים לט ע"ב) לא נצרכא אלא לבן גילו לבקר החולה, שמקצת חוליו יקח, אבל לא ימות בו וכו', אבל אם שמו כשמו, פעמים היה מעשה ומת, ואין דוחין נפש מפני נפש".
והרי הרך הנימול הוא חולה.
לא מבין את הדימוי שלך.
וכי מגיע לברית מצד ביקור חולים?! הלוא מגיע למצות ושמחת הברית. כמו"כ קריאת שם התינוק הוא דבר יקר וחשוב, ולא חלילה כמעמד שינוי שם לחולה.
ואדרבה אם איתא, תהיה ראייתך סימן טוב והוכחה לכך שבברית לסימן טוב יחשב. כנלע"ד.
בחפשי כותב כתב:איתן נוי כתב:בחפשי כותב כתב:אוהב אוצר כתב:יש מקור שיש איזה 'סימן טוב' בזה?
אולי יש איזה 'סימן רע' בזה?
עפימ"ש ב'ספר חסידים' (דפוס פארמא, סימן תתתשנא): "לא יצוה הרב לתלמידו, והאב לבנו, מה שהוא סכנה לו. ואין הבן חייב עם עבר על דבריו, והתלמיד אינו חייב אם עבר על דבריו של הרב. כגון אם אחד חולה ושמו ראובן, והבן או התלמיד שמו ראובן, ורצו האב או הרב לשלוח אותו לאותו בית שאותו חולה שם, והבן אינו רוצה ללכת שם, לפי ששמו כשם החולה. היה מעשה, ואמרו הדין עם הבן, ואינו חוטא הבן, שנאמר (דברים ד ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד. והאב חוטא ששולחו. ומה שאמרו (נדרים לט ע"ב) לא נצרכא אלא לבן גילו לבקר החולה, שמקצת חוליו יקח, אבל לא ימות בו וכו', אבל אם שמו כשמו, פעמים היה מעשה ומת, ואין דוחין נפש מפני נפש".
והרי הרך הנימול הוא חולה.
לא מבין את הדימוי שלך.
וכי מגיע לברית מצד ביקור חולים?! הלוא מגיע למצות ושמחת הברית. כמו"כ קריאת שם התינוק הוא דבר יקר וחשוב, ולא חלילה כמעמד שינוי שם לחולה.
ואדרבה אם איתא, תהיה ראייתך סימן טוב והוכחה לכך שבברית לסימן טוב יחשב. כנלע"ד.
בודאי מגיע לברית מילה למצות ושמחת הברית. מכל מקום מקיים ממילא גם מצות ביקור חולים. ולפי"ד הספר חסידים מי ששמו כשם החולה, יש סכנה בביקורו. ואולי בזכות המסירת נפש להשתתף במצות מילה, זוכה לכפרת עוונות, כמובא בספר לחם לפי הטף שהבאתי אח"כ.
*
אמנם בזכות מע"כ עלה ברעיוני חקירה במצות ביקור חולים, וכדלהלן:
היושב עם חבירו בחדר אחד, וחבירו בריא אולם. ופתאום נחלה חבירו. האם חבירו היושב אתו מקיים אז מצות ביקור חולים, אף שלא בא לבקרו, והביקור חולים נעשה ממילא. או דילמא, לא מקיים המצוה רק כשבא מחוץ לבית החולה לבקרו, וכלשון המקרא במצות ביקור חולים, שדרשו חז"ל (בבא מציעא דף ל ע"ב) עה"פ (שמות יח כ) "את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון", את הדרך ילכו - זה ביקור חולים. דהיינו שמצות ביקור חולים הוא שילך לבקר את החולה, ולא כשהוא בבית החולה בעת שנחלה, והביקור נעשה ממילא מעצמה.
ולפי צד השני נמצא לכאורה לענין ניד"ד, שהמשתתפים בברית מילה, אין מקיימים אז מצות ביקור חולים. שהרי הרך הנימול נחלה בעת שהמשתתפים היו נוכחים שם. וממילא אין שום סכנה למי ששמו כשם הרך הנימול.
ואולי אפשר ליישב עפי"ז, מה שהעירו בספרים מדוע קיים הקב"ה מצות ביקור חולים עם אברהם אבינו רק אחרי שלשה ימים [והוא המקור לסעודת שלישי למילה], ולא ביום המילה עצמו. אמנם לפי הנ"ל, שהמשתתפים בברי"מ אין מקיימים מצות ביקור חולים, הלא הקב"ה השתתף בבריתו של אברהם [עיין בילקוט שמעוני (נחמיה רמז תתרעא) על הפסוק (שם ט ח) "וכרות עמו הברית", שאברהם אבינו התיירא לחתוך, מה עשה הקב"ה, שלח ידו ואחז עמו והיה אברהם חותך, שנאמר וכרות 'עמו' הברית, שהיה הקב"ה אוחז עמו ואברהם חותך]. ולכן 'וירא אליו ה'' - לבקר את החולה.
בחפשי כותב כתב:חקירה במצות ביקור חולים, וכדלהלן:
היושב עם חבירו בחדר אחד, וחבירו בריא אולם. ופתאום נחלה חבירו. האם חבירו היושב אתו מקיים אז מצות ביקור חולים, אף שלא בא לבקרו, והביקור חולים נעשה ממילא. או דילמא, לא מקיים המצוה רק כשבא מחוץ לבית החולה לבקרו....
עזריאל ברגר כתב:כמובן שהראיה שלי תקפה רק למצב שבו המבקר נכנס על דעת זה שחברו עתיד לחלות תיכף, כמו בברית.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 149 אורחים