אוהב את 'כל עם ישראל', בידוע אצלי שהוא שונא לתלמידי חכמים

[מחשב מסלול]

הגאון הקדוש המהרי"ל דיסקין זצ"ל אמר פעם, מי שרגיל לומר שהוא אוהב את 'כל עם ישראל', בידוע אצלי שהוא שונא לתלמידי חכמים.

היכן הדברים מובאים?

[מה שנכון נכון]

סגנון דומה בפניני רבנו הגרי"ז.

[א מבקש]

איני יודע מה מקורו, אך ההפוך בטוח נכון: כל מי שמכנה עצמו תלמיד חכם לא אוהב חלק מעם ישראל, וחבל שזה המצב היום.

[הים הגדול]

איני יודע מה מקורו, אך ההפוך בטוח נכון: כל מי שמכנה עצמו תלמיד חכם לא אוהב חלק מעם ישראל, וחבל שזה המצב היום.

מאי קאמר ???

[באמונתו]

הגאון הקדוש המהרי"ל דיסקין זצ"ל אמר פעם, מי שרגיל לומר שהוא אוהב את 'כל עם ישראל', בידוע אצלי שהוא שונא לתלמידי חכמים.
היכן הדברים מובאים?

ראה המצורף:

[דרומי]

גמרא מפורשת במנחות סה, א: הבייתוסי אומר לריב"ז שמשה רבינו אוהב ישראל היה, ואמר לו ריב"ז "אם משה רבינו אוהב ישראל היה - למה סיבבן במדבר ארבעים שנה"?

והיינו, שהיא מחלוקת עתיקת יומין בין המסלפים לבין חכמי ישראל האמיתיים

[באמונתו]

גמרא מפורשת במנחות סה, א: הבייתוסי אומר לריב"ז שמשה רבינו אוהב ישראל היה, ואמר לו ריב"ז "אם משה רבינו אוהב ישראל היה - למה סיבבן במדבר ארבעים שנה"?
והיינו, שהיא מחלוקת עתיקת יומין בין המסלפים לבין חכמי ישראל האמיתיים

יפה!
נדמה לי שגם בנצרות, כן הרבו הדיבור גבוה גבוה, על אהבת אחים.

[סגי נהור]

הרב דרומי לא התכוון לכך חלילה, אלא שהביע כוונתו באופן סתום.
והריני קורא עליו מאמר המשנה: חכמים הזהרו בדבריכם כו'.

[קמנו ונתעודד]

יפה!
נדמה לי שגם בנצרות, כן הרבו הדיבור גבוה גבוה, על אהבת אחים.

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.

אנא דייק בהגדרת דבריך.
הגרי"ז מסתמא התכוון לוויכוחים שהיו בזמנו סביבו אודות הציונים וכו', שאנשים דיברו על אהבה כדי להצדיק את השנאה שלהם, וזה אולי ישנו גם בזמננו - אבל מה לזה ולגמרא במנחות?

[אבני גזית]

כעין מאמר זה אמרו בכתובות קה: צורבא מרבנן דרחמו ליה בני מתא (שאוהבים אותו בני עירו), לאו משום דמעלי טפי, אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא.

וכעין זה גם בב"ב לגבי דיין. כל דיינא דרחמו ליה בני מתא, לאו דיינא הוא (דיין שאוהבים אותו בני העיר, אינו דיין).

[סגי נהור]

כעין מאמר זה אמרו בכתובות קה: צורבא מרבנן דרחמו ליה בני מתא (שאוהבים אותו בני עירו), לאו משום דמעלי טפי, אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא.

וכעין זה גם בב"ב לגבי דיין. כל דיינא דרחמו ליה בני מתא, לאו דיינא הוא (דיין שאוהבים אותו בני העיר, אינו דיין).

לא כעין מאמר זה אלא בדיוק להפך. החכם האמיתי מוותר על אהבת בני עירו ובלבד שיקרבם בתוכחתו לאביהם שבשמים, וכל זה מאהבתו אותם, כלשון הכתוב תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. וזהו גם שאמרו על מרע"ה: יוכיחן משה שאוהבן. ואילו זה שאוהבים אותו בני עירו משום דלא מוכח להו כו', הוא שאינו אוהבם.

[דרומי]

הבאתי בכוונה את הגמרא במנחות כדי לחדד את הלומדים ובעיקר כדי להדגיש עד כמה דברי אגדה כגון אלו אינם חד משמעיים וקשה מאוד להוציא מהם מסקנות למעשה בלימוד שטחי ומהיר.

לעצם הענין, פשט הגמרא הוא שריב"ז רצה לדחות את הבייתוסי, ולא שבאמת ריב"ז אכן חולק על כך שמשה רבינו אוהב ישראל היה (ח"ו).

לאידך גיסא, אם מחפשים ללמוד את הגמרא בדרך הפנימיות, אפשר לראות בזה עומק לפנים מעומק, כדלהלן:

הזקן הבייתוסי שרצה להצמיד את חג השבועות ליום השבת, סבר שכך נאה וכך יאה מצד תוכן החג:

שבועות הוא 'זמן מתן תורתנו', והתורה היא מתנה נפלאה, שנתן לנו הקב"ה בחסדו את האפשרות לענג את נפשותינו בחכמתו האין-סופית. כיון שכן, מתאים ומתבקש שחג מתן תורה יהיה ביום ראשון בשבוע, בהמשך ליום השבת שכולו מנוחה, יום שבו האדם שובת מעמל ויגיעה ומתענג על מתנת השבת השמיימית.

ובנקודה הזאת חולקים חכמי ישראל האמיתיים ואומרים ששבועות יכול גם לחול באמצע השבוע, רחוק מיום המנוחה השבתי. כי נכון שהתורה היא מתנה מתוקה ומענגת, אבל בתורה יש מימד חשוב לא פחות של עמל ויגיעה; התורה לא ניתנה כדבר צלול וקל, כמתנת שמים סטרילית ללא מגע יד אדם, והאמת של התורה דורשת מהאדם לעמול ולהתייגע, לחקור בכוחות עצמו ואף לחדש חידושים משלו.

ובאמת העובדה שהתורה לא ניתנה לנו 'על מגש של כסף' אלא דורשת עמל ויגיעה כדי להגיע לאמיתתה, היא לטובה ולזכות – כי כאשר האדם עומד על דברי התורה בכוחות עצמו וביגיעתו, הוא מתעצם עם התורה ומתאחד אתה הרבה יותר מאשר מצב שבו הכל היה מתקבל משמים במנוחה, בעונג ובקלות.

וזו עומק כוונתו של מאמר ריב"ז "ואם משה רבינו אוהב ישראל היה – למה איחרן במדבר ארבעים שנה":

ריב"ז חולק על הבנתו של הבייתוסי ב'אהבת ישראל' של משה, כאילו היתה זו אהבה שטחית המחייבת שמשה יתקן לעם ישראל ענין של מנוחה ועונג בלבד;

אדרבה, לדעת ריב"ז משה אהב את ישראל באהבה עמוקה בהרבה, אהבה שהביאה אותו לדאוג להם באמת כאב המחנך את בנו, מוכיחו ומייסרו כדי שלא יגדל 'ילד מפונק' אלא כאדם עצמאי ובוגר.

וכשם שמשה הוליך את ישראל במדבר ארבעים שנה, כי ראה שכך נדרש לטובתם האמיתית ולזיכוך נפשם – כך תיקן את חג השבועות באופן שיחול (לפעמים) דוקא באמצע ששת ימי המעשה, להדגיש שהשלימות בלימוד התורה אינה בדרך של מנוחה ועונג שמימיים אלא מתוך עמל ויגיעה עצמאיים.

[באמונתו]

יפה!
נדמה לי שגם בנצרות, כן הרבו הדיבור גבוה גבוה, על אהבת אחים.

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.

אנא דייק בהגדרת דבריך.
הגרי"ז מסתמא התכוון לוויכוחים שהיו בזמנו סביבו אודות הציונים וכו', שאנשים דיברו על אהבה כדי להצדיק את השנאה שלהם, וזה אולי ישנו בזמננו - אבל מה לזה ולגמרא במנחות?

ודאי ישנו בזמנינו. הנני יודע על אישים משפיעים מפורסמים, וחוגים ידועים מוכרים, שרוממות "אהבת חינם" ו"אהבת ישראל" בגרונם ובראש דגלם, וחרב פיפיות בידם, נגד עולם התורה, והם מצטיינים בשנאת כל בני ישיבות, ואברכי כולל ליטאיים בפרט.
עיקר אהבתם מתבטאת כלפי פוקרים, פושעים, ציונים, רשעים, בעוד "מאהבים" אלו בעצמם, נגועים וספוגים בחרפה וקלון.
הרי כתוב וְעַ֥ל כָּל־פְּ֝שָׁעִ֗ים תְּכַסֶּ֥ה אַהֲבָֽה. הפירוש לשיטתם, לאהוב פשעים ופושעים דווקא!
ברם מסתבר שאין כל חדש, אך כך דרך כל אויבי התורה והאמת מאז ומעולם, וכדוגמאות שהוזכרו פה.
ע"כ לענ"ד מכוונת מרן הגרי"ז זצ"ל.