הצלה משגעון היא כהצלה ממוות - שמועה בשם הגר"ח מבריסק

[קול מבשר]

בספרו "נפש הרב" עמ' רטז מביא הרב צבי שכטר בשם רבו הגרי"ד כדלהלן :

" בתשו' אגרו"מ הוכיח מדברי רש"י לתענית (כב:) ששגעון דינו כסכנ"פ רק כשקיימת אפשרות שיטבע בנהר או יפול וימות. וממו"ר הגרי"ד הלוי סולובייצי'ק שליט"א שמעתי, בשם זקנו הגר"ח ז"ל דאפילו כשאין שום חשש שכזה, להציל משגעון גרידא דינו כסכנ"פ.
ואף דקי"ל בשו"ע דעל סכנת אבר אין מחללין את השבת במלאכות דאורייתא, שאני חשש שגעון שדינו כסכנת כל הגוף.
( וכן הביא במאמר ב"אור המזרח" תש"ן ג-ד עמ' 219)


האם ידוע מקורות נוספים לחידושו של הגר"ח?
האם חידושו מסברא או שהראו מקור לדבריו

[מענה איש]

לא גרע מייתובי דעתא דיולדת שהתירו כמה איסורים לצורך זה.

[יבנה]

בספרו "נפש הרב" עמ' רטז מביא הרב צבי שכטר בשם רבו הגרי"ד כדלהלן :

" בתשו' אגרו"מ הוכיח מדברי רש"י לתענית (כב:) ששגעון דינו כסכנ"פ רק כשקיימת אפשרות שיטבע בנהר או יפול וימות. וממו"ר הגרי"ד הלוי סולובייצי'ק שליט"א שמעתי, בשם זקנו הגר"ח ז"ל דאפילו כשאין שום חשש שכזה, להציל משגעון גרידא דינו כסכנ"פ.
ואף דקי"ל בשו"ע דעל סכנת אבר אין מחללין את השבת במלאכות דאורייתא, שאני חשש שגעון שדינו כסכנת כל הגוף.
( וכן הביא במאמר ב"אור המזרח" תש"ן ג-ד עמ' 219)


האם ידוע מקורות נוספים לחידושו של הגר"ח?
האם חידושו מסברא או שהראו מקור לדבריו

עי' כאן https://www.beithillel.org.il/post-17/ הערה 50

שו"ת שבט הלוי חלק ד סימן לד
ב' שלח תשל"ח לפ"ק.
"כבוד ידידנו המכובד הרב הג' וכו' ר' דוד טרופ נ"י. אחדשה"ט באהבה.
קבלתי יקרתו, ואשר שאל בענין אדם (גדול) שעלול לאבד צלילות דעתו ולחיות כשוטה שיפטר מן המצות, וניתן להצילו אם יחללו עליו שבת האם חייבים להצילו, ויסוד הספק דאע"ג דאמרו מוטב לחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה מ"מ כ' בח"ס או"ח סי' פ"ג, דבפ"נ אין הטעם כדי שישמור שבתות הרבה רק לקיים נפש אחת אפי' לא ישמור וכן העיר מביאור הלכה סי' שכ"ט, ושוב העיר מלשון אחד בתשובת ח"ס הנ"ל דמשתמע מיני' שכדי להביאו לקיום מצוות מחללין עליו שבת, וכ' שתמצית שאלתו האם קיום מצוות של כל ימיו שעלול אדם לאבד הוא בגדר פקוח נפש ומותר לחלל עליו.
הנה בשאלה זאת עלינו לדון משני פנים מצד שיעשה שוטה, ומצד שיפטור כל ימיו מן המצוות, הנה פשוט לדידי דלהציל אדם שלא יתהפך מפקח שולט על עצמו לשוטה גמור שאינו שולט על עצמו הוא פקוח נפש גמור וכמבואר תענית (כ"ב ע"ב) לענין יחיד הנרדף מפני רוח רעה, וכ' רש"י ורץ והולך שמא יטבע בנהר או יפול וימות, ונפסק כן להלכה באו"ח סו"ס פר"ח דהוא בגדר סכנת נפשות, ופשיטא דנכנס רוח רעה לאו דוקא אלא כל אבדת הדעת כ"ה דזיל בתר טעמא דשמא יטבע או יפול, וזה שייך בכל שוטה, ומה"ט כ' הפוסקים דנכפה בגדר פקו"נ ממש, והא דבאו"ח סי' שכ"ח סל"ה דאסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה דלית בי' סכנה, האי שנשף בו רוח רעה כעין נגיעת רוח רעה לא שנכנס בו רוח שטות מחמת רוח רעה דהא כ' בסי' שכ"ח שם דלית בי' אפי' צערא יתירא, ופשיטא דלא שייך זה בגדר נכנס בו רוח רעה, וא"כ דברי השו"ע אינם סותרים, והאי דסי' פר"ח משנה שלימה היא בתענית, וע"כ כנ"ל ועיין ס' שד"ח מער' יוה"כ סי' ג' כ"ה.
ואם סתם שוטה בגדר פקוח נפש, או שצריך לדעת בפירוש שיש בו גדר סכנה, הנה בתשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן סי' רפ"א, ומובא ג"כ בב"י יו"ד סי' רכ"א במי שנשבע שלא ישחוק בשום שחוק ואח"כ נשתטה וקצת הוטב לו ולפעמים חוזר לשטותו וע"י צחוק לפניו מצא מנוח, אם מתירים לו, ובתשובה כ' הרשב"א דאפשר שהוא מותר דיש בזה גדר פקו"נ וראי' ממשנתינו דשבת (כ"ט ע"ב) המכבה את הנר מפני עכו"ם ולסטים או רוח רעה ומפני חולי שיישן פטור, וסוגיא דשמעתא שם דבשביל חולה שיש בו סכנה מותר לכתחילה וכו' וכ' הרשב"א דכל הני דתני במשנתינו סכנה יש בהם ומותר לכתחילה, ולא תני בה פטור אלא בשביל החולה דאם אין בו סכנה אינו מותר לכתחילה (ופטור עכ"פ לר"ש דפוטר מלשאצל"ג) וא"כ מפני רוח רעה מותר לכתחילה דכחולה שיש בו סכנה הוא, אמנם בירושלמי אמרו שם דכל הני דמשנתינו כשיש בהם סכנה, כוונת הרשב"א בזה דלדרך הראשון דוקא בחולה בעינן ברור שיש בו סכנה ולא סתם חולה, אבל באינך דהיינו מפני גוים, לסטים, ורוח רעה גם בסתמא מוחזק כדבר שיש בו סכנה.
משא"כ להירושלמי בעינן גם בגוים, לסטים, ורוח רעה ידוע שהוא רוח רעה של סכנה, ולא דנין הסתם כדבר שיש פקוח נפש, וגרעק"א בתוספותיו במשניות פ"ב דשבת הרגיש ג"כ במחלוקת זה בין הרע"ב לרש"י שבת ל' ע"א דלרש"י דוקא בידוע שיש בהם פקו"נ לא סתמא, ולהרע"ב גם סתמא ולא הרגיש בדברי הרשב"א הנ"ל, וסיים הרשב"א ומ"מ אפי' מסופק מותר דספק נפשות להקל, ומדכ' הרשב"א בלשון השאלה ונשתטה ומייתי בתשובה הראיה מרוח רעה, מכלל דפשיטא לי' לרבינו הרשב"א דהיינו דין רוח רעה והיינו דין נשתטה, וא"כ להרשב"א פשיטא דמי שנחלה ויש חשש שישתטה שמותר לחלל עליו שבת מצד דין פקו"נ עצמו.
וטעם שני דמותר לחלל עליו כדי שלא יהי' פטור מכל מצוות התורה ע"פ הטעם ביומא (פ"ה ע"ב) דמוטב לחלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, וכבר כתבתי בביאור בשבט הלוי ח"ג סי' ל"ז דלהלכה ב' הטעמים אמת הן טעם דוחי בהם ולא שימות בהם, והן הטעם דכדי שישמור שבתות הרבה וכמבואר ממג"א סו"ס ש"ו דאע"פ שאינו בגדר סכנת הגוף רק סכנת בטול המצות דמותר לחלל עליו, ואפי' החולקים בחלול שבת על העוברים כיון שעדיין אינם בגדר חיוב אלא שברצונו להביאם לידי חיוב משא"כ במי שהי' כבר בגדר חיוב להצילו מבטול מצותיו כל ימיו כאשר כתבתי בשו"ת שבט הלוי שם אות ד' ד"ה ודע, וכזה יוצא ג"כ מתשובת מרן הח"ס או"ח סי' פ"ג ד"ה ומיהו, ולפי דברינו בשבט הלוי א"ש ג"כ מה שפקפק הח"ס שם יע"ש, ולהלכה פשוט כמש"כ דזה בגדר פק"נ, והיתר חילול שבת לצורך שמירת המצוות כל ימיו.
והריני ידידכם דוש"ת, מצפה לחסדי ה' "

[קול מבשר]

לא גרע מייתובי דעתא דיולדת שהתירו כמה איסורים לצורך זה.

ההבדל הוא שיולדת היא חולה שיש בו סכנה ( "היולדת הרי היא בסכנת נפשות" כלשון הרמב"ם) ומשום כך הותר לחלל שבת מפני ישוב דעתה מתוך חשש שחסרון ביתובי דעתה יביא אותה לידי סכנה פיזית מפני מצבה הגופני המסוכן.
( עי' ב"ח תחילת ש"ל המביא דעת תוס' ביומא שיותר מסוכן חוסר ישוב הדעת ביולדת מרעב אצל חולה)

החידוש בדברי הגר"ח הוא שאיבוד הדעת שבשגעון הוא עצמו סיבה לחילול שבת אף אם לא יקופח בכך פתיל חייו הפיזי של האדם.

גם הרב וואזנר התיר מצד חשש פיקו"נ פיזי או מצד "חלל עליו שבת אחת וכו' " שהרי שוטה פטור מן המצוות, אבל לפי ר' חיים טעם ההיתר הוא משום "וחי בהם" ממש.

וזה החידוש הגדול !

[גביר]

לכאורה יש קצת ראיה מדעת רבי יוסי נדרים פ: דכביסתן קודמת לחיי אחרים ופרשו הטעם בגמ' שם פא. דכביסה אלימא לר' יוסי דאמר שמואל ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא ופרש הר"ן שכשיש בבגדיו ערבובית של זוהמא שאינו מכבסן תמיד ולובשן כשהן מזוהמין מביאו לידי שעמום ותמהון לב:

[מתון]

לכאורה יש קצת ראיה מדעת רבי יוסי נדרים פ: דכביסתן קודמת לחיי אחרים ופרשו הטעם בגמ' שם פא. דכביסה אלימא לר' יוסי דאמר שמואל ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא ופרש הר"ן שכשיש בבגדיו ערבובית של זוהמא שאינו מכבסן תמיד ולובשן כשהן מזוהמין מביאו לידי שעמום ותמהון לב:

חטפת לי הראיה מסוגיא זו...

ואוסיף קצת, מעניני דשביעית.

סברא זו יותר מפורשת היא במסכת שביעית (ס"ה ע"ב, בדפוס עוז והדר), דשם מבואר שרבי יוסי ס"ל גם כן שמותר לכבס בגדים עם פירות שביעית, מפני שכביסה הוא "חיי נפש". ואמרינן בירושלמי שם דהיינו כרבי יוסי דמס' נדרים הנ"ל. וביארו המפרשים שם דהוי "חיי נפש" משום שעמומית כמו שאמרינן בנדרים.

ולפי זה השמועה בשם הגר"ח היא כפשוטה לפי רבי יוסי.

[דרופתקי דאורייתא]

עיין כאן https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f ... 7%9C%D7%94

[תוכן]

יש על זה שו"ת חת"ס חשוב.

[קול מבשר]

לכאורה יש קצת ראיה מדעת רבי יוסי נדרים פ: דכביסתן קודמת לחיי אחרים ופרשו הטעם בגמ' שם פא. דכביסה אלימא לר' יוסי דאמר שמואל ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא ופרש הר"ן שכשיש בבגדיו ערבובית של זוהמא שאינו מכבסן תמיד ולובשן כשהן מזוהמין מביאו לידי שעמום ותמהון לב:

חטפת לי הראיה מסוגיא זו...

ואוסיף קצת, מעניני דשביעית.

סברא זו יותר מפורשת היא במסכת שביעית (ס"ה ע"ב, בדפוס עוז והדר), דשם מבואר שרבי יוסי ס"ל גם כן שמותר לכבס בגדים עם פירות שביעית, מפני שכביסה הוא "חיי נפש". ואמרינן בירושלמי שם דהיינו כרבי יוסי דמס' נדרים הנ"ל. וביארו המפרשים שם דהוי "חיי נפש" משום שעמומית כמו שאמרינן בנדרים.

ולפי זה השמועה בשם הגר"ח היא כפשוטה לפי רבי יוסי.

תודה רבה על התגובות.
אני חולק קצת על הראיה משיטת ר' יוסי.
הראיה בנויה על הנחה שאם כביסתן קודמת לחיי אחרים מוכח שמניעת כביסה (הגורמת לשיגעון) כמוה כמוות.
ישנה תשובה נפלאה באגר"מ ( יו"ד א קלה) בענין "חייך קודמין" שם הוא מקשה על סברת בן פטורא שישתו שניהם וימותו הרי יהרג ואל יעבור נאמר רק ברציחה ומאיזה טעם מחוייב לתת לחברו חלק מהמים ולמות?
הגר"מ מבאר את סברת בן פטורא ע"פ רש"י בסוף יומא דהמצוות נדחות מפני פקו"נ מפני חביבות נפשו של ישראל לפני המקום ולכן במקום שהצלת נפש נעשית ע"י עבירה ואיבוד נפש אחרת ויש כאן תרתי עבירה ואיבוד נפש, אמרינן יהרג ואל יעבור.

וא"כ הוא גם במצוות עשה של צדקה, כאשר ביטול מצוות עשה של צדקה יגרום למיתת חבירו והצלת עצמו ויהיה כאן עבירה ואיבוד נפש ,אמרינן שלא יכול לבטל מצוות צדקה ויהרג ואל יעבור. וביאר עוד ע"פ סברת תוס' דרק כשעושה מעשה אמרינן יהרג ואל יעבור, דהכא שמדין צדקה המים עומדים להינתן לחברו והוא שותה אותם הרי זה כמו מעשה בידיים.
וע"ז פליג ר"ע דהיכא שהוא צריך לאותו דבר אין כלל חיוב צדקה והמים לא עומדים לרשות חבירו ולא נקרא כעושה מעשה בידיים.

בהמשך התשובה הוא כותב שבן פתורא חולק רק באופן שיש פיקו"נ כנגד מצוות צדקה דאז ס"ל שרשאי לקחת בכח המים אף אם חברו לא צריך לתת לו. אבל כאשר יש רק צער, בודאי ס"ל דחייך קודמין .וראיתו משיטת ר' יוסי דכביסתן קודמת לחיי אחרים, דודאי לא איירי בסכנת נפשות ממש אלא בצער צמא, דודאי לא ס"ל לר' יוסי שכביסה קודמת לחיים ממש ( עי"ש שהביא ראיה מתוספתא דלר' יוסי בהמתן קודמת לחיי אחרים וזה בודאי לא סובל פירוש אחר )

ולפ"ז ודאי נפלה ההוכחה דר' יוסי לא השווה בין שגעון לאיבוד נפש אלא בין שגעון לצער הנפש

[בברכה המשולשת]

אולי יהיה לתועלת מש"כ בס "ד על סוגיית מעיין של בני העיר, בספרי (צירפתי פעם באשכול אחר)

[יאיר1]

קראתי לאחרונה בספר תולדות חיי הגר"ח שמואלביץ.
שחילל בעצמו או הורה לחלל שבת על סידור טיסה משנחאי [או מאיפה שהיו -אינני זוכר] לארה"ב לבחור מעורר בנפשו.
אך אינני זוכר אם מפני שחשש שיישאר לבד הדבר יסכן את חייו, או משום טעם אחר.
מי שיודע וזוכר, אולי יעזור.

[צופה_ומביט]

האם מגמרא ידועה זו [בבא מציעא פד, א] אין ראיה לנידון האשכול?

והוה קא צוח עד דשף דעתיה, בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה.

[לייטנר]

אחד מגדולי הדור הורה כמה וכמה פעמים לחלל שבת על עניינים נפשיים.

[גל של אגוזים]

יש על זה שו"ת חת"ס חשוב.

כוונתך מן הסתם לתשובתו באו"ח סי' פ"ג ומסקנתו הפלאית.

[עליך עיננו]

קראתי לאחרונה בספר תולדות חיי הגר"ח שמואלביץ.
שחילל בעצמו או הורה לחלל שבת על סידור טיסה משנחאי [או מאיפה שהיו -אינני זוכר] לארה"ב לבחור מעורר בנפשו.
אך אינני זוכר אם מפני שחשש שיישאר לבד הדבר יסכן את חייו, או משום טעם אחר.
מי שיודע וזוכר, אולי יעזור.

מובא ב'מח ולב'
מצו"ב

[עושה חדשות]

ענין דומה מהנצי"ב

העמק שאלה קכ.png (96.64 KiB) נצפה 1968 פעמים

[גביר]

על סכנת אבדן שפיות כתוצאה מהפסד ממוני גדול וחיובים והיתרים הנובעים מכך, מהרב יצחק זילברשטיין, רב ואב"ד רמת אלחנן -

https://www.kolhalashon.com/new/Media/P ... Video=True