הודעהעל ידי תורה מפוארת » ג' נובמבר 03, 2020 8:50 pm
מה שכתבתי בעניין דומה לזה של שני ימי ראש השנה:
סוד שני ימי ראש השנה
למרות העולה מכל האמור שנראה כאילו וקביעת שני ימים בראש השנה נבע מכורח המציאות של קידוש החודש, גילו לנו רבותינו סוד נסתרים שיש כאן עצה עמוקה מהקב"ה לעשות את יום הדין שני ימים, דבר שאין מגלים אלא לצנועים. וזה לשון הזוהר הקדוש [בתרגום]: פתח רבי שמעון ופירש את הפסוק 'ויהי היום', בכל מקום שכתוב 'ויהי' - הוא צער וכו', ומה שנאמר כאן 'ויהי היום' הוא ראש השנה, יום שיש בו דין קשה על העולם וכו'. וראש השנה תמיד הוא שני ימים, כדי שיהיה יצחק עמוד הגבורה שבגללו הדין בראש השנה כלול מדין ורחמים, שכן אם יימצא יחידי יחריב העולם. ולכך כתוב פעמיים 'ויהי היום' 'ויהי היום'. ולמדנו, כתוב בפסוק 'ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו'. 'יום ביומו' מה הוא. אלא אלו שני ימים של ראש השנה. ומדוע ראש השנה הוא שני ימים, רמז לשני בתי דין שמתחברים כאחד, דין עליון שהוא קשה בדין תחתון שהוא רפה ושניהם נמצאים וכו'. וכתוב 'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו', 'תקעו בחודש שופר', מהו 'בחודש', זה בית דין רפה שנקרא 'חודש'. 'בכסה' זהו דין קשה - פחד יצחק, דין שמתכסה תמיד שאין הוא דין בגילוי. 'כי חוק' - זה דין רפה, 'ומשפט' - זה דין קשה. ושניהם הם יחד ולכך יש שני ימים בראש השנה שהם כלולים מדין ורחמים.
בכתבי הרמ"ק הובא שהטעם שנחלק ראש השנה לשני ימים, כנגד חילוקי שני אופני עשיית משפט, משפט כפי ששופט האב את חטאי בנו, ומשפט כפי שדנים עבד אל אדוניו: ביום ראשון של ראש השנה נידונים בבית דין עליון באצילות כבנים, וביום שני בבית דין תחתון כעבדים .
רבנו האריז"ל כתב שטעם שני ימי ראש השנה הם כנגד תיקון העולם בחיצוניות ובפנימיות, כי כל התפילות שאנו מתפללים בזמן הגלות והחורבן אין בהם כח רק להעלות בחינת פנימיות העולמות בלבד ולכלול פנימיות דעשיה ביצירה, וזה בזה וזה בזה עד האצילות וזה בכח נשמותינו הנמשכות מבחינת הפנימיות, אבל בחינת החיצוניות שהם העולמות בעצמם והמלאכים אינם יכולים לעלות וכו', והנה קודם החורבן היה כח ויכולת בתפלתנו להעלות הפנימיות והחיצוניות ביום אחד בלבד ולא היו עושים רק יום אחד בלבד , זולתי כשלא באו העדים אלא מן המנחה ולמעלה, אבל אחר החורבן, הוא בהכרח לעשות ב' ימים של ראש השנה וכו', וביום הא' עולה בחינת הפנימיות והנשמות, וביום הב' עולה אף בחינת החיצוניות.
ברוח דבריו אלו הלכו ספרי החסידות, וכמו שכתב העבודת ישראל , שלכן שני ימי ראש השנה מחולקים, כדי שביום א' יבקשו מן המלך על רוחניות - פנימיותו של האדם, וביום השני נתחנן לפניו לתת לחם לפי הטף בבני חיי ומזוני - בקשות וצרכים גשמיים בחינת חיצוניות.
בכמה דרכים פירש רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל סוד העניין, ביערות דבש דרש, על פי מה שאמרו במדרש 'לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא' , 'אורי' בראש השנה, 'וישעי' ביום הכיפורים, שראש השנה הוא בחינת האור. וטעם הדבר שכינוי לראש השנה שהיא בחינת 'אור', לפי שבעת בריאת האדם לא שקעה השמש עד אחר ל"ב שעות והייתה יומא אריכתא . מדבר זה מסיק ביערות דבש נקבע לזכרון עולם שימי ראשית השנה יהיו חשובים כיומא אריכתא והלילה כיום יחשב ולכן אמרו 'אורי' [בחינת האור שלא שקעה] בראש השנה. ובאהבת יהונתן אמר: שיום א' דראש השנה נפקדות בו הנשמות, וביום ב' הגופים.
נוקבים עד עמקי הלב הם דברי המגיד מדובנא ומשלו בתוכחתו על אלו המתרפים מלהתפלל בכוונת הלב ביום ב' באמרם כי התפללו כבר אמש ואין מן צורך לשוב ולקרוא לה' בחזקה, ואלו דבריו: אבל אשאלכם להודיעני, מה הדבר הזה אשר ראיתי היום הזה שלא היתה עוד תפילת ההמון באותו כח ובאותו התאמצות אשר התפללתם אתמול, אולי אמרו ללבבכם כי כבר פעלתם כל טוב ביום ראשון של ראש השנה, ומה לכם להתאמץ עוד ביום השני, אומנם אני אחשב ההיפך, כי ביום שני של ראש השנה אולי יש לבכות יותר.
כדרכו מביא המגיד מדובנא סימוכין לדבר ממשל למה הדבר דומה: משל לבן תפנוקים שחלה והגיע עד שערי מות, שלח אביו וקרא לרופא לעלות לבנו ארוכה ממכאוביו. ביקש הרופא מאבי הילד להביא מבית המרקחת עשבי מרפא בכמות גדולה מאוד. כשראה האב את כמות העשבים הגדולה, פתח פיו בחרדה גדולה ויאמר: ידעתי את בני זה שהוא רך וענוג, כיצד יאכל כמות כה גדולה ממי המרים האלו. ויען הרופא ויאמר לאבי הילד: אל לך לדאוג, מה שביקשתי כמות גדולה כל כך של עשבי מרפא, לפי שדרך הילדים שהם מסרבים לטעום מהם כי מרים הם, ומהיות והם צריכים לאכול במידה מדויקת, לכן ביקשתי כמות כה גדולה, שאם יחסיר מלאכול יהא בידי כשיעור. כשיצא הרופא מחדר החולה פנה לסובבים ואמר: לא לחינם ביקשתי כמות גדולה כל כך של סמי מרפא לרפואת הבן, דעו נא שחולה מסוכן וקרוב לשערי מוות יש כאן, ולשם רפואתו צריך את כמות העשבים כולה, וכל דברי לאבי הבן היו רק כדי להניח וליישב דעתו.
כן הדבר בעניינינו אמת כי רבותינו ז"ל אמרו בטעם השני ימים של ראש השנה, כי גם בזמן המקדש היה לפעמים שני ימים אם נשתהו השלוחים, ואם לא הספיק לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר . אומנם הם ז״ל אולי לבלתי החריד את לב העם אמרו טעם זה, אמנם אנחנו בעניינו וברוע מעמדנו כעת נוכל לומר כי בהכרח אנחנו צריכים לשני ימים ראש השנה, כי רפואה קטנה של יום א׳ ראש השנה מעט הוא בעבורנו, ואם כן ביום שני של ראש השנה ראוי לבכות ביותר, כי אחר שאנחנו צריכים לרפואות רבות כל כך, בהכרח מחלתנו גדולה ורבה.
כתב בספר חיים והשלום לבעל הבן איש חי: ממידת חסדו וטובו יתברך שנקבעו שני ימים לראש השנה, כי מתוך כך יום ראשון הוא דינא קשיא, ויום שני הוא דינא רפיא, וישראל נידונים ביום השני ויוצא משפטם לטובה ולחיים, לעומת זאת אומות העולם נידונים ביום הראשון שאז דינא קשיא. ונרמז הדבר בכתוב 'יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם' - אלו שני ימי ראש השנה שמתוך כך 'יחיינו' יכתבנו לחיים, 'השלישי' הוא יום הכיפורים, 'יקיימנו ונחיה לפניו' - בחתימה לחיים טובים ולשלום'.
וכך דרש החתם סופר : נאמר בפסוק 'אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי', יאמר על יום ראש השנה, שבחסדי ה' חיבר ב' ימים להיות יומא אריכתא להאריך זמן התשובה ביום הדין על דרך 'ארך אפים' , ואם זכה אדם לתשובה שלימה ומהפך דין לרחמים ביום ראש השנה, הרי כל השנה בטובה על דרך 'שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ' שהוא ראש השנה שהוא בוקרו של שנה, ועל ידי זה 'וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ'. ועל כן אמר 'אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ', אשביעהו חסד ביומא אריכתא, ועל ידי זה ממילא 'אַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי'. ואמנם יותר טוב בהיות העולם מתוקן במלכות שדי ולא נצטרך ליומא אריכתא, כגון בירושלים במקום בית דין הגדול ועושין רק יום אחד והקב"ה מתרצה עם ישראל.