דברי הרשב"א בענין קבלות של נשים זקינות
פורסם: ב' אפריל 23, 2012 8:10 am
את חטאי אני מזכיר כי מעודי אין אני נמנה על אותן שכל סיפור שרואים או שומעים מיד הם מאמינים. והרבה פעמים כשאני נתקל באותם שממהרים להאמין כל סיפור שמישהוא שמע, ואני מקשה עליהם קושיות של טעם על אי מציאות הסיפור וכדו' וכשאין להם תירוץ מספיק, מיד הם אומרים לי שבשו"ת הרשב"א כתוב שמי שמפקפק בדברי נשים זקינות כחולק על התורה וכדומה כעין זה מימרות. ובודאי בשמעו זאת מיד אשתוק האם אהיה כחולק על הרשב"א ומעולם בתת מודע של חשבתי האם אמת כנים הדברים שהרשב"א אמר זאת. אבל מה אעשה עם הראשונים א"א לחלוק והלא גם את דברי הרשב"א אני צריך להאמין מכח דברי הרשב"א. ומאד שמחתי כשמצאתי לאחרונה דיון בזה בקובץ עץ חיים גליון יא עמ שכ"ח וזה דבריו שם
ארשה לעצמי לכתוב הערה אחת קטנה וגדולה הוא אלי, בקובץ ח' (עמ' ש"ע) נזכר בקשר לענין מה שמורגל בפי אמותינו שלא לכרוע על הברכיים ושלא לשרוק בפה, ולא מצא מקור מקומו, ציין הכותב לדברי הרשב"א בתשובה המפורסמת בענין קבלות ושמועות מפי הזקנות שהוא כמפי משה מפי הגבורה.
ומפני שראיתי רבים משתמשים במונח זה, שכביכול אמר הרשב"א שכל מה שמורגל בפי נשים זקנות תורת אמת הוא, והמכחישו ככופר יחשב ח"ו, ובאמת פליאה נשגבה ממני איך יעלה על הדעת שכל סיפור קבלה ומנהג נשים זקנות תורת אמת הוא, וכל דבר היוצא מפיהם הוא כמשה מפי הגבורה. ועל אף גודל החשיבות ורבת המשמעות שיש במנהג שקבלו מפי הזקנות, וכן מצינו בפוסקים שסמכו על מנהג הנשים (עי' שו"ת חוות יאיר סי' רל"ד ועוד), אבל מזה עד שיאמרו שכל מנהג טוב או סיפור נאה שהשמיע פעם סבתא יראת ה' כבר יחשב כיסודות הדת שאין להרהר אחריה, עוד כברת דרך ארוכה. ויתירה מזו האם לא תמצא מנהגים או חששות ועין הרע שקבלו הנשים מהגוים אשר סביבותיהם כידוע, דברים סותרים זו את זו, או סתם דברי הבל ורעות רוח שקבלו הנשים זו מזו, [וכמו שכתבו הפוסקים הרבה פעמים שמנהג אותיות גהנם ואכמ"ל, וראה כעינ"ז בדרכ"מ (יו"ד סי' קט"ז) בשם האבודרהם שמבטל חששות הזקנות בענין התקופות וכתב 'ודבר ניפוח, שיחות הזקנות'], והכל עוד תחת חותמת של אביר הראשונים הרשב"א, אתמהה. על כן עיינתי בגוף תשובת הרשב"א בפנים, והוא בחלק א' סי' ט', ואתן לפני הקוראים תמצית דברי הרשב"א בתשובה שם, ירא הקהל וישפוט אם כנים הדברים שאכן מימרא כזו יוצדק על שם הרשב"א.
והנה הרשב"א נשאל שם לפרש מה שאמרו רבותינו ז"ל כי יש לעולם קצב ושיתא אלפי שנין הוי עלמא, ולפי חכמי הפילוסופים מצד החקירה אין קצב לעולם והארץ הולכת על מנהג אחד תמידי ועולם כמנהגו נוהג, וע"ז השיב הרשב"א ותו"ד כי כל דבר שאינו סותר נבואה וקבלה מפורסמת מדת תורתינו הקדושה אפשר לנקוט כדת הפילוסופים, אבל אם קבלת הנביאים וחכמינו ז"ל סותרת דברי הפילוסופים הולכים אחר הקבלה.
וז"ל הרשב"א 'ודע כי חכם מחכמי תורתנו החסידים כשיראה דברי הפילוסופים וישר בעיניו דרכם, כשהוא מגיע אצל הכתובים המורים בהפכם, פרש אותם בענין שיהיה נאות לחקירה הפילוסופית ומשים ענין המקראות משל, לפי שאין דוחק אותו ענין נבואי או מצוה, אבל כשהוא מגיע אצל הדברים שנתפרסמה אמיתתן באמונה אצל חכמי ישראל, יפרש המקראות כצורתן, ואע"פ שהחכמה הפילוסופית סותרת אותם, כענין תחיית המתים, שיש לפרש כל המקראות בדרך משל, אלא שהכריחם הקבלה המפורסמת באומה, ובמקום הזה יודה שהקבלה תבטל החקירה, לפי שחכמת השם למעלה מחקירתנו, וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו, ולא נסתור קבלתם רק אחר הקיום שאינו באפשר חלילה, ולמה נסתור קבלתם ואין קבלה פושטת ביד עמנו רק שקבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה או עד הנביאים', עכ"ל.
ואתה תחזה שכוונת הרשב"א על קבלה מפורסמת בכל עמנו ודתינו כתחיית המתים וכדומה, שמובאים בדברי חז"ל בקבלה ביד אבותינו 'הזקנים והזקנות' עד משה רבינו ע"ה, ועל זה וכדומה לו, יסודות הדת, שמקובל אצל כל ישראל מפי אבותינו הזקנים והזקנות עד למשה רבינו ע"ה, וכעין מש"כ החינוך בהקדמת ספרו על ענין האמונה בתורת משה ומתן תורה 'וג"כ הסכימה דעת הכל לקבל מפי אבותיהם וזקניהם עדותם במה שמספרים להם שאירע בימיהם או בימי אבות אבותיהם, ואין ספק כי בהיות האבות המעידים רבים ואותם שאירע בימיהם המעשה וראו אותו בעיניהם רבים, יתחזק הדבר בלב הבנים והשומעים, ע"כ כשרצה האלקים לתת תורה לעמו ישראל נתנה להם לעיני שש מאות אלף אנשים גדולים מלבד טף ונשים רבים, להיות כולם עדים נאמנים על הדברים'.
ומכאן תמה אני האיך אפשר להסיק מדברי הרשב"א הללו דחייב להאמין בכל סיפור או מנהג הנשים, הלא כתבם על קבלה אמתית של חז"ל ביסודות הדת, וקורא למי שמפרש הכתובים כדרך משל מפני שאינו עולה בקנה אחד עם דברי הפילוסופים 'חכמי תורתינו החסידים', ונראה שהוטב בעיניו, ובהמשך התשובה שם מתמיה ואומר האם מפני 'שנתאמת אצלנו שהשי"ת יכול לשנות את הטבעים כרצונו נתחייב להאמין כי דברה האתון לבלעם לצורך שעה, ויותר מזה שנאמין שיבראו לעתיד כפים לעצי היער מפני שאמר הכתוב וכל עצי השדה ימחאו כף, זה אינו מן הדעת, שאין דבר מכריחנו על זה, כי באמת הרבה כתובים דברו דרך משל'. ועתה קורא נכבד הגע בעצמך הלא אף רבינו הרשב"א שלחם בעוז נגד חכמי עמנו שנטו אחרי דברי הפילוסופים, עכ"ז נאות לו להשים הכתובים משל מפני שאינו עולה בקנה אחד עם השכל, היעלה על הדעת שיסכים שכל סיפור ומנהג וחשש עיה"ר וכדומה יתחייב להאמינו, בתמיהה ?
ולא אכחד תחת לשוני כי מצינו בכמה אחרונים שכתבו כזה על שם הרשב"א, עי' שו"ת השיב משה (סי' י"ג) שכתב כן לענין קבלת הנשים שאשה מעוברת שמתה אין לקברה בעוד העיבור בבטנה, [אגב אעיר שהלשון שכתב שם ע"ש הרשב"א 'שאין לדחות הקבלה שיש ביד הנשים זקנות מבני עמינו מפני ששים רובא מופתים המראים סותרו, וחוק הישראלי למעלה מהטבע והשכל', לא נמצא בדיוק בדברי הרשב"א שהעתקתי לשונו למעלה, שו"ר שנגע בזה בס' שמירת הגוף והנפש (ר' יוסף יצחק לרנר, ירושלים תשס"ג, מבוא עמ' 89), וצ"ע], ואולי צריך לחלק בין דבר מפורסם ידוע כמנהג כל המקומות, כמו שדיבר שם עי"ש, אבל זאת ברור כי מעולם לא חייב הרשב"א להאמין לכל סיפור ומנהג מפי נשים זקנות, אף שהוא טוב ויפה ונאה, ובודאי שהמכחישו, אף שלא דבר טוב עשה, אינו ככופר בתורת משה ח"ו. ועל כגון דא נאמר וכל המוסיף גורע.
וע"ע בשו"ת באר משה (ירושלימסקי, דף ה' אות ב' ודף קל"ח אות ט' וי"א) שיר מעון (סוף פ' ראה), והדבר צריך תלמוד.
ובסיום דברי אגיד כי לא באתי עד הנה ליתן מום ודופי בקבלת סיפורים ומנהגים שמקובל מדורות הקודמים, שחשיבתן עד מאד כמו שקבלנו מרבותינו מוסדי דור ודור, וכל ספרי הפוסקים מלאים מזה, ודי לנו לציין דברי מרן רשב"י החת"ס שכ' (שו"ת או"ח סי' נ"א) 'רגיל אני לומר כל המפקפק על נימוסים ומנהגנו צריך בדיקה אחריו, כי מי שתורתו אומנתו ויראת ה' חתולתו ובילדי נכרים לא יספיק, לא יתן לחטוא את בשרו', ולא באתי רק להבהיר דברי הרשב"א בזה, וכן מצינו בדברי הפוסקים שטרחו ויגעו בכל דין לידע אם הוא דאורייתא או דרבנן או מנהג, כמו"כ בעניני אמונות ודעות צריכים להבחין מה נכנס בגדר עיקר יסודות הדת ומה לא, וכבר אמר החכם 'האמת אהוב מהכל'.
שלא כדרכם בקובץ שם לא נכתב שם על המאמר אלא בסוגריים השם שמור במערכת ולא ידעתי פשר הדברים (אולי יצא מבטן העורך)
עכ"פ רצוני לדעת מה דעת החברים ע"ז האם כנים הדברים או לא?
ארשה לעצמי לכתוב הערה אחת קטנה וגדולה הוא אלי, בקובץ ח' (עמ' ש"ע) נזכר בקשר לענין מה שמורגל בפי אמותינו שלא לכרוע על הברכיים ושלא לשרוק בפה, ולא מצא מקור מקומו, ציין הכותב לדברי הרשב"א בתשובה המפורסמת בענין קבלות ושמועות מפי הזקנות שהוא כמפי משה מפי הגבורה.
ומפני שראיתי רבים משתמשים במונח זה, שכביכול אמר הרשב"א שכל מה שמורגל בפי נשים זקנות תורת אמת הוא, והמכחישו ככופר יחשב ח"ו, ובאמת פליאה נשגבה ממני איך יעלה על הדעת שכל סיפור קבלה ומנהג נשים זקנות תורת אמת הוא, וכל דבר היוצא מפיהם הוא כמשה מפי הגבורה. ועל אף גודל החשיבות ורבת המשמעות שיש במנהג שקבלו מפי הזקנות, וכן מצינו בפוסקים שסמכו על מנהג הנשים (עי' שו"ת חוות יאיר סי' רל"ד ועוד), אבל מזה עד שיאמרו שכל מנהג טוב או סיפור נאה שהשמיע פעם סבתא יראת ה' כבר יחשב כיסודות הדת שאין להרהר אחריה, עוד כברת דרך ארוכה. ויתירה מזו האם לא תמצא מנהגים או חששות ועין הרע שקבלו הנשים מהגוים אשר סביבותיהם כידוע, דברים סותרים זו את זו, או סתם דברי הבל ורעות רוח שקבלו הנשים זו מזו, [וכמו שכתבו הפוסקים הרבה פעמים שמנהג אותיות גהנם ואכמ"ל, וראה כעינ"ז בדרכ"מ (יו"ד סי' קט"ז) בשם האבודרהם שמבטל חששות הזקנות בענין התקופות וכתב 'ודבר ניפוח, שיחות הזקנות'], והכל עוד תחת חותמת של אביר הראשונים הרשב"א, אתמהה. על כן עיינתי בגוף תשובת הרשב"א בפנים, והוא בחלק א' סי' ט', ואתן לפני הקוראים תמצית דברי הרשב"א בתשובה שם, ירא הקהל וישפוט אם כנים הדברים שאכן מימרא כזו יוצדק על שם הרשב"א.
והנה הרשב"א נשאל שם לפרש מה שאמרו רבותינו ז"ל כי יש לעולם קצב ושיתא אלפי שנין הוי עלמא, ולפי חכמי הפילוסופים מצד החקירה אין קצב לעולם והארץ הולכת על מנהג אחד תמידי ועולם כמנהגו נוהג, וע"ז השיב הרשב"א ותו"ד כי כל דבר שאינו סותר נבואה וקבלה מפורסמת מדת תורתינו הקדושה אפשר לנקוט כדת הפילוסופים, אבל אם קבלת הנביאים וחכמינו ז"ל סותרת דברי הפילוסופים הולכים אחר הקבלה.
וז"ל הרשב"א 'ודע כי חכם מחכמי תורתנו החסידים כשיראה דברי הפילוסופים וישר בעיניו דרכם, כשהוא מגיע אצל הכתובים המורים בהפכם, פרש אותם בענין שיהיה נאות לחקירה הפילוסופית ומשים ענין המקראות משל, לפי שאין דוחק אותו ענין נבואי או מצוה, אבל כשהוא מגיע אצל הדברים שנתפרסמה אמיתתן באמונה אצל חכמי ישראל, יפרש המקראות כצורתן, ואע"פ שהחכמה הפילוסופית סותרת אותם, כענין תחיית המתים, שיש לפרש כל המקראות בדרך משל, אלא שהכריחם הקבלה המפורסמת באומה, ובמקום הזה יודה שהקבלה תבטל החקירה, לפי שחכמת השם למעלה מחקירתנו, וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו, ולא נסתור קבלתם רק אחר הקיום שאינו באפשר חלילה, ולמה נסתור קבלתם ואין קבלה פושטת ביד עמנו רק שקבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה או עד הנביאים', עכ"ל.
ואתה תחזה שכוונת הרשב"א על קבלה מפורסמת בכל עמנו ודתינו כתחיית המתים וכדומה, שמובאים בדברי חז"ל בקבלה ביד אבותינו 'הזקנים והזקנות' עד משה רבינו ע"ה, ועל זה וכדומה לו, יסודות הדת, שמקובל אצל כל ישראל מפי אבותינו הזקנים והזקנות עד למשה רבינו ע"ה, וכעין מש"כ החינוך בהקדמת ספרו על ענין האמונה בתורת משה ומתן תורה 'וג"כ הסכימה דעת הכל לקבל מפי אבותיהם וזקניהם עדותם במה שמספרים להם שאירע בימיהם או בימי אבות אבותיהם, ואין ספק כי בהיות האבות המעידים רבים ואותם שאירע בימיהם המעשה וראו אותו בעיניהם רבים, יתחזק הדבר בלב הבנים והשומעים, ע"כ כשרצה האלקים לתת תורה לעמו ישראל נתנה להם לעיני שש מאות אלף אנשים גדולים מלבד טף ונשים רבים, להיות כולם עדים נאמנים על הדברים'.
ומכאן תמה אני האיך אפשר להסיק מדברי הרשב"א הללו דחייב להאמין בכל סיפור או מנהג הנשים, הלא כתבם על קבלה אמתית של חז"ל ביסודות הדת, וקורא למי שמפרש הכתובים כדרך משל מפני שאינו עולה בקנה אחד עם דברי הפילוסופים 'חכמי תורתינו החסידים', ונראה שהוטב בעיניו, ובהמשך התשובה שם מתמיה ואומר האם מפני 'שנתאמת אצלנו שהשי"ת יכול לשנות את הטבעים כרצונו נתחייב להאמין כי דברה האתון לבלעם לצורך שעה, ויותר מזה שנאמין שיבראו לעתיד כפים לעצי היער מפני שאמר הכתוב וכל עצי השדה ימחאו כף, זה אינו מן הדעת, שאין דבר מכריחנו על זה, כי באמת הרבה כתובים דברו דרך משל'. ועתה קורא נכבד הגע בעצמך הלא אף רבינו הרשב"א שלחם בעוז נגד חכמי עמנו שנטו אחרי דברי הפילוסופים, עכ"ז נאות לו להשים הכתובים משל מפני שאינו עולה בקנה אחד עם השכל, היעלה על הדעת שיסכים שכל סיפור ומנהג וחשש עיה"ר וכדומה יתחייב להאמינו, בתמיהה ?
ולא אכחד תחת לשוני כי מצינו בכמה אחרונים שכתבו כזה על שם הרשב"א, עי' שו"ת השיב משה (סי' י"ג) שכתב כן לענין קבלת הנשים שאשה מעוברת שמתה אין לקברה בעוד העיבור בבטנה, [אגב אעיר שהלשון שכתב שם ע"ש הרשב"א 'שאין לדחות הקבלה שיש ביד הנשים זקנות מבני עמינו מפני ששים רובא מופתים המראים סותרו, וחוק הישראלי למעלה מהטבע והשכל', לא נמצא בדיוק בדברי הרשב"א שהעתקתי לשונו למעלה, שו"ר שנגע בזה בס' שמירת הגוף והנפש (ר' יוסף יצחק לרנר, ירושלים תשס"ג, מבוא עמ' 89), וצ"ע], ואולי צריך לחלק בין דבר מפורסם ידוע כמנהג כל המקומות, כמו שדיבר שם עי"ש, אבל זאת ברור כי מעולם לא חייב הרשב"א להאמין לכל סיפור ומנהג מפי נשים זקנות, אף שהוא טוב ויפה ונאה, ובודאי שהמכחישו, אף שלא דבר טוב עשה, אינו ככופר בתורת משה ח"ו. ועל כגון דא נאמר וכל המוסיף גורע.
וע"ע בשו"ת באר משה (ירושלימסקי, דף ה' אות ב' ודף קל"ח אות ט' וי"א) שיר מעון (סוף פ' ראה), והדבר צריך תלמוד.
ובסיום דברי אגיד כי לא באתי עד הנה ליתן מום ודופי בקבלת סיפורים ומנהגים שמקובל מדורות הקודמים, שחשיבתן עד מאד כמו שקבלנו מרבותינו מוסדי דור ודור, וכל ספרי הפוסקים מלאים מזה, ודי לנו לציין דברי מרן רשב"י החת"ס שכ' (שו"ת או"ח סי' נ"א) 'רגיל אני לומר כל המפקפק על נימוסים ומנהגנו צריך בדיקה אחריו, כי מי שתורתו אומנתו ויראת ה' חתולתו ובילדי נכרים לא יספיק, לא יתן לחטוא את בשרו', ולא באתי רק להבהיר דברי הרשב"א בזה, וכן מצינו בדברי הפוסקים שטרחו ויגעו בכל דין לידע אם הוא דאורייתא או דרבנן או מנהג, כמו"כ בעניני אמונות ודעות צריכים להבחין מה נכנס בגדר עיקר יסודות הדת ומה לא, וכבר אמר החכם 'האמת אהוב מהכל'.
שלא כדרכם בקובץ שם לא נכתב שם על המאמר אלא בסוגריים השם שמור במערכת ולא ידעתי פשר הדברים (אולי יצא מבטן העורך)
עכ"פ רצוני לדעת מה דעת החברים ע"ז האם כנים הדברים או לא?