פורום אוצר החכמה

חידושי הר"ן למסכת נדרים נדפסו בתוך גמרא מסכת נדרים, וכנראה זה נחשב סיבה לא להוציאו מחדש עפ"י כתב יד עם תמצית דברי האחרונים הנושאים ונותנים בדבריו, כמו חידושי הר"ן על שאר מסכתות.
במהדורת עוז והדר הביאו הרבה תיקונים מועילים מכתב יד שנכתב בתקופת הר"ן. אך גם כתב יד ההוא אינו מושלם, (לדוגמא חסרים בו שורות שמופיעים בדפוס ונציה).
בע"ה ארשום כאן מעט הגהות מה שמצאתי בספרים, וכן כשהר"ן מביא דברי ראשונים אפשר לתקן עפ"י מקור הדברים, וכן מסברא.

מה, ב

ד"ה רבי אליעזר בן יעקב. "ורבי אליעזר בן יעקב פליג עליהו משום דסבירא ליה דיש ברירה, ומשום הכי אמרינן בכל שעה ושעה שנכנס לחצר דבנפשיה קא עייל, וגוף החצר קנויה לו לגמרי לאותו תשמיש, שאינו משתמש בה מקנין שעבוד אלא בקנין הגוף, שכל שאני יכול לומר שיש לכל אחד קנין הגוף אין ראוי לומר שיהא קנין שעבוד, שאינו נקרא קנין שעבוד מה שהוא עומד כן לעולם בעל כרחו שלכל אחד מהם".
בספר גליונות רבי דב לנדו צדד להגיה: "ועוד" שאינו נקרא וכו'. (וכן משמע בנמוקי יוסף שהביא רק סוף דברי הר"ן "שאינו נקרא קנין שעבוד").

מש"כ שאינו נקרא קנין שעבוד וכו', ביאר בזכר יהודה, דכל קנין שעבוד אינו לעולם, כי אם פורע לו החוב וכדומה נסתלק מעליו השעבוד.

שם

ורבינו יצחק ז"ל לא נראה לו דבריו, דלא מסתברא לדחות כמה סתמות שנסתמו במכלתין כמאן דאמר ויתור אסור במודר הנאה, וכולה פירקין דלעיל כותיה אזיל. לפיכך תירץ הוא ז"ל דודאי קי"ל כמאן דאמר אפי' בדאוריתא יש ברירה מיהא דשמעתין, והא דאיפסיקא הלכתא כרב אושעיא בפרק משילין, ממאי דאמר דבדרבנן יש ברירה בלחוד הוא דאיפסיקא הלכתא.
ברשב"א לקמן מו: איתא: במאי דאמר דבדרבנן יש ברירה בלחוד הוא דאיפסיקא הלכתא כותיה.

שם

לפיכך נראין לי דברים כפשטן דברירה דהכא וכו', אנו צריכין לברירה לומר שעכשיו שאחד מהם משתמש בה הוברר הדבר למפרע שמשעה ראשונה קנה אותה כולה לתשמיש זה, וכשחברו ישתמש בה למחר נאמר כן דאיגלי מלתא דמשעה ראשונה קנאה כולה לשעה זו.

"לתשמיש זה", אולי צ"ל: לשעה זו.
"למחר נאמר כן". נדצ"ל: למחר נאמר גם כן.

מו, א

ת"ש היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו ופליגי רבנן. וסתם מודר מחברו משמע, אלמא אפילו בהדירו פליגי.

בהגהות רבי בצלאל אשכנזי (נדפסו בדק"ס השלם ח"ט) הוסיף: וסתם מודר מחברו משמע שחברו הדירו.

מז, א

והכי איתא בירושלמי (ה"ג) ביתך זה משום מה אתה תופסו וכו', נפל ובני הא לית הוא וכו', ומסתברא דכי אמרינן דביתך שאני נכנס דאי נפל ובני ליה אסור, לאו דוקא נפל ובני ליה במקומו, דה"ה אם בנהו במקום אחר אסור דכל שהוא ביתך קאמר, והאי דנקט נפל ובני לריבותא נקטיה, דבאומר בית זה אע"פ שחזר ובנאו במקומו וכמדתו הראשונה מותר.

מש"כ והאי דנקט נפל ובני, משמע דר"ל דמשמע דוקא במקומו ולא במקום אחר, ואינו מובן האיך משמע כן.
והנה לעיל בדברי הירושלמי "נפל ובני הא לית", בכת"י איתא נפל ובני ליה, וכן להלן כתב הר"ן לאו דוקא נפל ובני ליה.
ונראה דאף כאן צ"ל והאי דנקט נפל ובני ליה. והכי קאמר דאף שנקט נפל ובני ליה[=אותו] דס"ד דנקט אותו משום דר"ל דבאומר ביתך ובנה במקום אחר מותר, קמ"ל דלא אמרינן כן אלא הא דנקט אותו לענין האומר בית זה וכו'.

שם

ומשום הכי מייתי לה רבה ת"ש מדתנן בחייו ובמותו מת לא יירשנו, דאלמא כי פריש מצי למיסר אפילו לאחר שיצאו מרשותו כיון דהשתא ברשותו נינהו, וכיון דכי פריש חייל איסוריה פשיטא ליה דזה כמפרש דמי דמתני' נמי הכי מוכחא.

החסרון ניכר. ונראה דצריך להוסיף: וכיון דכי פריש חייל איסוריה ה"ה כשאמר קונם לבית זה אסור, דפשיטא ליה וכו', או משהו כעין זה. ועי' עד"ז בנמוק"י.

מח, ב

אמר ליה רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון דקני ע"מ להקנות הוא ולא קני. דאי קני ליהוי מודר מותר בו דהא אפסקיה אחר.
זימנין א"ל משום דסעודתו מוכחת עליו. שאין אדם עשוי ליתן סעודתו לאחר שהכין לנשואי בנו, הלכך לא הוי אלא הערמה ואסור.
כך פירשו רבותי, וקשיא לי נהי דמוכחת עליו, הא נמי בהדיא אמר דלא יהיב מידי לבריה אלא לאקנויי לבר בריה ואפילו הכי אקשינן דאם איתא דקני, במתנת בית חורון הוה למשרי אע"ג דאמר ליה ואינן לפניך דמ"מ כיון דקני הא אפסקיה אחר, וכיון שכן מאי שני ליה סעודתו מוכחת עליו, וכי מוכחת יותר ממאי דאמר בהדיא ואינן לפניך.

נדצ"ל: הא הכא נמי בהדיא אמר וכו'

מט, א

ולענין הלכה, בסודר קיימא לן כרב נחמן דסודרא קני על מנת להקנות הוא ולא מצי מקנה לעכובי, דאע"ג דרב אשי אמר ליה מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס, דיחויא בעלמא היא דקאמר ליה ולא סבר לה, דאיהו גופיה אמר בפ"ק דקידושין (ו':) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה זה על מנת שתחזירהו לי דבכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, ואי סלקא דעתך דאי תפיס מתפיס מאי גזירה דאי הכי נקנית היא בחליפין שאין לך כסף גדול מזה.

נדצ"ל מאי גזירה, דאין הכי נמי נקנית היא בחליפין

נז, ב

ד"ה אע"פ שהוסיף מאתים אסור. אע"פ שהוסיפו אותן פירות בגידולין מאתים על מה שהיו קודם שסבכה אסור.

הלשון קשה. ובדפוס ונציה איתא "בגידולן", ועי' רש"י מנחות (ס"ט:): אפילו הוסיפו הפירות "בעובי". ועי' בס' החינוך מ' תקמ"ט (לענין אחר) "שהוסיפו בגידולן חלק אחד ממאתים". ובדפוס פפד"א "תיקנו" "בגידולין".

דפוס ונציה

---
שוב ראיתי שבדפוס טלמן תשע"ו תיקנו בפנים כבדפוס ונציה