המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות. ואם אינו יכול לכוין בכולם – לפחות יכוין באבות (סוף פרק חמישי), משום דברכה זו מתחלת ב"ברוך" ומסיימת ב"ברוך"; וכמה שמות נזכרו בה: "אלהינו ואלהי אבותינו"; והיא סמוכה לגאל ישראל (מהרש"א). וגם בה עצמה נזכרת הגאולה: "ומביא גואל…". וזה שאמרו בגמרא (ל א): לעולם ימוד אדם עצמו: אם יכול לכוין – יתפלל. ואם לאו – אל יתפלל. – קאי גם כן אאבות (טור). ואם ישער שבאבות יכול לכוין, אף שבאחרות לא יוכל לכוין – יתפלל. ואם גם באבות לא יוכל לכוין – אל יתפלל. (וגם זכות שלושה אבות יש בברכה זו.)
מדוע לא הכניס את המשפט האחרון בתוך דבריו הקודמים ובמקומם? האם הם הוספה במהדורה מאוחרת או שמא הוספה ממישהו אחר?