הערה בליווי בעיטה אצל רבותינו

[אישצפת]

בגמרא מצינו כמה פעמים לשון 'בטש' המתלווה להערה כלשהיא.
מה פשרה של בעיטה זו? האם ההערה לא היתה מתקבלת בלעדיה.
לדוגמא:
ערובין נג.

ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה, בטשה ביה, אמרה ליה לא כך כתוב ערוכה בכל ושמורה, אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת ואם לאו אינה משתמרת.

שבת קנו.

לוי בריה דרב הונא בר חייא אשכחיה לגבלא דבי נשיה דקא גביל וספי ליה לתוריה בטש ביה אתא אבוה אשכחיה א"ל הכי אמר אבוה דאמך משמיה דרב ומנו רבי ירמיה בר אבא גובלין ולא מספין ודלא לקיט בלישניה מהלקיטין ליה

שבועות ל.

רב בר שרביא הוה ליה דינא קמיה דרב פפא אותביה ואותיב נמי לבעל דיניה אתא שליחא דבי דינא בטש ביה ואוקמיה לעם הארץ ולא אמר ליה רב פפא תיב

כפי הנראה במקרים הנ"ל הנבעט היה מחוסר ידיעה או צודק לפי ההלכה ולא מזיד ומדוע צריך להעירו על ידי בעיטה?

[עץ הדעת]

שלום לכבודו ולכל חברי הפורום הנכבדים!
נראה שיש לעיין בדברי הגרי"ס באור ישראל מאמר כט או ל [בענין 'עמד ר' יהושע על רגליו', שבא להראות תוקף הענין כנגד ההתפעלות שהיתה לצד השני], ובעיקר בדברי הגר"ש היימן בהקדמה לב"ק [שאלמלא היה הראב"ד כותב לשונות חריפים של 'לא נהיר ולא צהיר' וכדו', לא היתה השגתו כראוי, כי לא היינו יודעים מרחק הסברא שלו מסברת הרמב"ם].
והשורש לכל זה נראה שהוא מענין 'שימוש ת"ח', כלומר להעביר את ההלכה בדיוק המירבי, ואם יש דבר מה שהוא רק 'לא ראוי', התגובה תהיה בסלחנות, ואם הוא משגה חמור, התגובה תהיה חריפה יותר. ואין הדברים תלויים באדם השומע, אם הוא מזיד או שוגג, אלא בעצם החכמה המועברת שצריכה להאמר כפי מדרגתה המדוייקת.
ומעתה, נראה שבמקרים הללו ראו חכמים חסרון גדול ביותר ופגם בענין מהותי, ולכן הגיבו כפי שהגיבו, ואילו היו מגיבים באופן סלחני יותר לא היתה תגובתם ראויה. [ולפ"ז נראה שברוריה עשתה כהוגן וכראוי, ויש לזה סיוע ממה שהגידו חכמים שנענשה במה שנענשה בסוף ימיה, לפי שאמרה לריה"ג איזו תיבת גנאי, ולא בגלל מעשה זה שעשתה כאן. ובענין מה שאמרה שם שנענשה על כך, אף שכוונתה בודאי היתה לשמים וכנ"ל, מ"מ משום כבודו של ריה"ג היה לה לבחור לשון חריפה אחרת].
[ונ"ל שעיקר הקושי שלנו בהבנת כל העניינים הללו, הוא משום ההרגל שיש לנו לדבר בצורה נאותה וכו', אולם יש להבדיל בין העברת התורה והעמידה על ההלכה, לבין 'בין אדם לחבירו' במילי דעלמא].

[הוה אמינא]

איני כותב ולא מהמקובל ולא מהידוע כי לא שמעתי ע"ז דבר מרבותי.
אלא רעיון:

בסגנון בריסק, בטישה היא כמו שביאר הרב עץ הדעת. חריפות שיא בגלל זה צריך להיות "אמת"!, וטעות קלה שבקלות בתורה שאינה אמת, דינה להפריכה ולקעקע אותה בכל לשונות של חריפות.

בסגנון המוסר, בפרט מבית סלבודקא, בטישה היא הערה קלה שבקלות שאף אחד מיושבי בית המדרש סביב ששמע את ההערה והקושיא לא הבין בכלל שטמון כאן גם תוכחה או כעס מחוץ לעצם הפירכא של השאלה. אבל ירדה תורה לסוף דעתו של המקשן שזה לא היה סתם שאלה אלא בעומק היה כאן שורש שונה. ולכן כתבה הגמ' בטשה.

[מה שנכון נכון]

וע"פ הפשט כך דרך העולם מאז ומעולם. ואין בזה לא יוסיף כי אינו בדרך נציון. והוא הוא 'ויך אותו במטהו' דשר בית הסהר ('ביש גדא וטמיע מזלא'. וכבוד הדרשנים במקומו מונח).

[יבנה]

כיוצ״ב מצינו טפח ליה בסנדליה במו״ק כה. ב״ק לב: וב״ב כב.