בר ששת כתב:חברים,
כמי שהיה מעורב בעניין, אלו הפרטים: אברך נכבד, ת"ח ויר"ש מרבים לאוי"ט מחבב בכל מאודו את תורת המלבי"ם. ותמיד היה לבו נחמץ, על שלא זכינו לאור באורו של המלבי"ם להבין משליה ומליצותיה של מגילת קהלת החתומה ברזים. יודע היה שבכ"מ הזכיר המלבי"ם את חיבורו על קהלת, והיה מתאווה לזכות לאורו. פשפש - בביטול תורה ומלאכה - בגנזי האונברסיטה, ולהפתעתו מצא חיבור על קהלת. מתוך שלהוט היה על מציאתו, החל גומע בשקיקה, בעודו בכפו. כשביקש לדעת מי הכותב, הוברר לו שזהו חיבור לא-נודע-למי (שלא כדברי אותו 'חוקר' בדאי, מבלה הימים באוניברסיטה - הידוע בזכות 'תגליתו' בעניין תערוכת הבעש"ט וד"ל...).
סבור היה שמצא כמה וכמה קווי דמיון מקבילים בין דרך פירושו ודרך פירוש המלבי"ם. (השוואה שנראתה גם לעוד כו"כ לומדים שקיבלו את הכתב לידם - גם אם עתה יכחישו). נטל לו את צילום הכתב, ובא לו אצל חוקר מז"פ מוסמך - שנטל שכר מושלם - וביקש להשוות את כתב היד לכת"י של המלבי"ם. החוקר הביט ממושכות וחתם על ההשוואה! לאח"מ בא לו אצל כמה מומחים, ואולם אף לא אחד מהם, טען בוודאות שאין הכתב שווה. כמובן שרובם נשארו בתיקו וסמכו ידם על דברי חוקר המז"פ, שחתימתו הוצגה לעינם. (ושוב, אין ספק, שעכשיו כולם יודעים ונזכרים שכבר אז אמרו וכו' וכו'...).
לאחר מעשה, שערך את הכתב מחדש, בא לו אצל מנהלי עוז והדר, והציע למכור את מרכולתו. אלו, חקרו ודרשו, ומשהשתכנעו - לא מעט באמצעות כתב הקיום של החוקר - רכשו את העובדה הגמורה בכסף מלא. תוך הסתמכות על חזקתו דגברא וחסידותו - שגם אם יעמדו למולה מאות כלבלבי האתרים וגונדא דילהון, לא תיפגם ציפורן מיראתו.
שימו לב! חוקרים, ידענים, וכל באי הפורום:
בכנות: כמה ממכם ידעו על פירוש המלבי"ם הלזה בהו' עוז והדר?! והאם יש מישהו מכאן שיכול להעיד ש'נכשל' בלימוד בחיבור?! (להקל עליכם, החיבור בשוק כמעט שנתיים!!!!). שנתיים חלפו, הספר התקבל בקול ענות חלושה. משום מה - מסייעתא דשמיא - גם לא פורסמה התגלית בקול רעש גדול - כדרך המכון המפורסם בכל יצירותיו. כמעט ולא השיחו בו, וכל החוקרים ויודעי הכל דעכשיו, החרישו ולא ידעו.
לפני כמה שבועות, ושוב: שנתיים לאחר ההו"ל - באקראי לגמרי, מצא 'אברך אחד' את חיבורו של ברד"ח על קהלת, ולהפתעתו, זהו אותו חיבור שנכתב ע"ש המלבי"ם. אותו חכם נרעש, מיהר לספר את תגליתו המזעזעת, וכאן החל כל הסיפור. כמובן, שלזעזוע של אותו אברך נוספו עתה עוד מאות 'מזועזעים'. שנתם נודדת בלילות מחילול הקודש ומהמכשול שהתגלה.
ספק גדול לי, אם יודע אותו אברך המתהדר בגילוי המכשלה, כמה שמחה נתן בליבם של מתחרי עוז והדר שששים על המציאה כמוצאי שלל רב. אלו, דואגים לפירסום העניין להציל את ישראל ממכשול שסופו שיורידם שחת רח"ל.
כמה כלבלבי אתרים וקווים חרדיים שאך טובת הדור לנגד עיניהם הוזעקו למערכה, למען כבוד שמו של המלבי"ם ולהצלת הדור. אלו ממלאים את פיהם בשקרים, כזבים והבלים שאין להם שחר, ו'אגב אורחא' משחירים את פני אותו מכון שנוא נפשם (בשל ציותו לגדול"י והימנעותו מפירסום יצירותיו על ידם!!!).
ביודעי ומכירי קאמינא, מאז שהתגלה הדבר, נפלה עגמת נפש על כל העוסקים. החלו מתייעצים בחכמה, ודנים כיצד לתקן המעוות, בלא ליצור פרסום יתר לברד"ח ולחיבוריו. ומבלי להביא לכל ילד מדן עד באר-שבע את חיבת המים הגנובים של חלקי השמטותיו. על אתר יצאה הוראה לאסוף את המהדורה, ולא למוכרה. בד-בבד החלו לשקוד על מהדורה חדשה.
אך בעודם דנים ומתדיינים, נועצים בחכמים כיצד עליהם לנהוג, קפץ עליהם רוגזו של 'חוקר' פוחז, שאהבתו לאינץ' של פירסום בעיתון, והשתוקקותו החולנית לדקת שידור קולו הסדוק, מעבירתו על דעתו. זה האחרון, נעשה 'מחותן' (פטור מתשלומים) והחל טופח על גבו העקוש, כמי ש'גילה' את הדבר. (תת-הרמה של העיתונים, ותאוותם לרייטינג ניבטת גם היא בעניינו. כל שטות שלו הופכת כותרת ראשית, ואין תואר אחר להכתירו לבד מ'חוקר').
במכתב שכתב לי הגרי"י וייס שליט"א, שידיו רב לו בחקר כת"י וזיופיהם, סיפר כי כשפנה אל אחד המפרסמים, 'חוקר' הפרשה, לשאול מהיכן נטל את העוז להפיץ דברים שלא שמע מפיו. השיב החוקר בחוצפה, כי יש בזה משום 'תשובת המשקל' ונקמה אישית. הודה ולא בוש. (וכבר הקדמני אחד החברים, בשליחות קודשו למסור מודעה זו משמיה, תשו"ח).
אם לסכם, הדבר מוכיח שוב ושוב על גדלות המפעל דעוז והדר. על נכונותו לספוג ביקורת ועל עמידתו בגאון כנגד הרעים והחוקרים שכל מטרתם, נגיעות, פרסום, דמים - תרתי משמע.
יתמו חטאים, וישובו צבועים המדברים עתק ובוז.
תיקנתי כמה שגיאות כתיב בהודעה המצוטטת. טענות רבות הועלו כאן, חלקן משמעותיות וחלקן שוליות. מתוכן ננסה להבין את צדדי הסוגיא, ובעיקר את המסקנה המתבקשת, מבלי לחטוא לנגיעה לאחד מן הצדדים.
א. הטענה הראשונה שהועלתה כאן היא "תומתו" של האברך שראה את המציאה ונפל עליה. אכן, לא בא אדם לערער על תומו של האברך ועל מניעיו. כמדומה שלא עלתה מחשבה שהלה עשה מעשיו במחשך ובזדון רצה להכשיל את צעירי הצאן בדברי השכלה בעטיפה של המלבי"ם. להציג כך את פני הדברים זו הטייה של הטענה המתבקשת מאליה. טענה זו כך היא מתנסחת: תומתו של האברך היא הנותנת - ובלשון אחרת: "חובבנותו" היא הבעייתית כאן. התגלית החמורה לא העלתה על שולחן הדיונים את כוונותיהם הזדוניות של המכונים התורניים, בינתיים אין חשד כזה, אלא חשפה את בורותם ואת חוסר מומחיותם של "העוסקים במלאכה". כל אברך שנמאסו עליו לימודיו בכולל עובר קורס מזורז בעיבוד תמלילים ואחרי ביקור חפוז בספרייה הלאומית ובמכון לתצלומי כתבי יד, לאחר שבועיים צץ לו "חוקר תורני" מדופלם בעל מוניטין רב וארשת חשיבות גדולה, שבמחקר מזורז של חודש ימים מצא "כמה קווים מקבילים" בין כת"י לבין המלבי"ם. זו הבעיה החמורה שהתגלית חשפה, זו ולא אחרת.
שוב: לא חכמתו ויראת שמיו הם עומדים כאן למבחן, אלא מומחיותו בתחום ההדרת ספרים וכת"י.
חובבנות זו נובעת לא רק מחוסר וותק וניסיון - שהוא "מום עובר" - אלא גם מחיפזון וזלזול כפול: בציבור הקוראים ובדרישותיו של התחום. כמה חיבורים נדפסו על ספר קהלת? מאה? עורך בעל אחריות אמור לעבור מקופיא על כל מאה החיבורים לפני שמוציא ספר מתוך כת"י.
נזכרה גם "להיטותו" של האברך התמים לשייך את החיבור שמצא למלבי"ם. זו רעה חולה שפשתה כנגע אצל ה"חוקרים התורניים" החדשים. אשתקד התייחסו חכם באשי וכותבים אחרים בפורום זה לייחוס חיבור על משלי לרוקח (
viewtopic.php?p=13254#p13254).
יניחו הקוראים את יד ימינם על לוח לבם, יביטו במראה ויענו לעצמם בכנות: האם לדעתם החוקרים התורניים טורחים ללמוד את אופי התקופה בה חי המחבר שהם עוסקים בו, ואת תולדותיו? האם מישהו מפקפק בתועלת המרובה שיש ללימודים חיצוניים אלה לטיב עריכת החיבורים? נניח שהיה נחשף בזמן לסגנון חיבוריהם של המשכילים, בני תקופתו של המלבי"ם, ובבדיקה מהירה סביר שהיה נתקל במקרה בחיבורו של יונה ברד"ח ש
נדפס בלבוב, האם לא היתה נחסכת כלימה זו?
ב. בין הדברים נשזרו כמה דברי גנאי על החוקר הבדאי ש"גילה" את הפרשייה, שהוצג כעורך בצהובון "קולמוס". זו טענה שולית שאין לה כל משמעות לבעייתיות של הפרשיה כאן. כל מי שנתקל פעמיים בחייו בכתבה באתר בח"ח, יודע שהמומחה "המצוטט" הוא הוא כותב הידיעה. כל מי שנתקל פעם אחת ויחידה בגאון משה אייזיק בלוי, יודע שתגליותיו כולן נבזזות מכל סביבתו. אבל גם כל מי שלא נתקל בו אפילו פעם אחת יודע שאם כל אברך מכונה "חוקר", במה יגרע חלקו של המשוטט עשרים שנה ברחבי הספרייה הלאומית?
ג. מסופר כאן, שמנהלי עוז והדר רכשו את העובדה הגמורה בכסף מלא, תוך
הסתמכות על חזקתו דגברא וחסידותו של האברך היר"ש מרבים. עובדה זו היא הגורמת לשמחה לאיד שהתעוררה אצל ההמונים. עוז והדר מציג את עצמו כמין מכון מכובד, אבל אינו אלא בית דפוס גדול ממדים, ש"מנהליו" אינם מבינים מימינם ומשמאלם ובהמה רבה, מלבד במלים המחודשות של העברית הטמאה. אמנם רוב המכונים התורניים מתאפיינים בגישה מזלזלת דומה, אבל "עוז והדר" שברו שיאים. אין מומחיות, אין ביקורת, אין מתודה, אין הכשרה, אין הכוונה, רק "הסתכמות" על חזקת גברא וחסידות. אין פלא שהם נכשלו בכך. במקום לתקן את הסיבה לתקלה זו, הם עמלים להסתיר, להכחיש, להסוות, להעלים ראיות ולהצדיק את עצמם (ולא, גם אם יכו על גבי בשוטים לא אסכים לבלוע את התירוץ העלוב שהעלמה זו באה כדי לא "ליצור פרסום יתר לברד"ח ולחיבוריו"). רבותי, האם לא הגיע הזמן להחליף את השיטה אחרי שמעדנו בצורה חמורה?
ד. הכותב טוען שבעצם התקלה אינה כה חמורה, שהרי שנתיים ימים עברו מאז נדפס הספר, ו"בכנות, כמה ממכם ידעו על פירוש המלבי"ם הלזה בהו' עוז והדר?! והאם יש מישהו מכאן שיכול להעיד ש'נכשל' בלימוד בחיבור?!" מה מבקשת טענה זו להוכיח? שמכונת ההדפסה מדפיסה ספרים לחינם? שהציבור ממילא לא מתכוון ללמוד בספרים הנדפסים, ולכן רשאים העורכים לעשות כטוב בעיניהם ולעשות עבודתם רמייה? חוששני שזו המחשבה המבצבצת מבין השורות.
ה. הכותב מפקפק בטוהר כוונותיהם של החושפים המזועזעים ושל המתחרים הששים על המציאה כמוצא שלל רב, שלא טובת הדור היא העומדת לנגד עיניהם. גם אני מצטרף לפקפוק זה, אבל גם אם נגיע למסקנה שהחושפים והמזועזעים הם רשעים גמורים שמורידין ולא מעלין, עדיין לא נתכפר הקלון שהמכון המיט על עצמו בהתנהלותו החובבנית עד אימה. במלים אחרות: לדידנו, הקוראים המבועתים, אין כאן תחרות בין המכונים מי רשע יותר או מי נכשל יותר. לאור פרשייה זו נחשפה העובדה שאיש כרצונו יעשה וככל העולה על רוחו ואין מערכת המפקחת על מעשי העורכים והיודעת כיצד לכלכל את דרכה. התמימות נגוזה. כל מי שימשיך לרכוש ספרים ממכונים אלה בעיניים עצומות ובאמונה בנקיון כפיהם, על אחריותו בלבד הוא עושה זאת.
ו. הטענה האחרונה לא ברורה בעיניי.
אם לסכם, הדבר מוכיח שוב ושוב על גדלות המפעל דעוז והדר. על נכונותו לספוג ביקורת ועל עמידתו בגאון כנגד הרעים והחוקרים שכל מטרתם נגיעות, פרסום, דמים - תרתי משמע.
וכי מה בידי "המפעל דעוז והדר" לעשות? הם יכולים להכחיש את החי? כיצד זה יוכלו לעמוד בגאון כנגד הרעים והחוקרים? אדרבה ואדרבה, גדולתם יוכח אם יכו על חטא בפומבי, יודו שאין להם מושג קלוש איך מנהלים מכון תורני, ויסגרו את עצמם לדעת.
ולסיום: נזכר כאן שהשוואת כתבי היד עברה את עינם של כמה מומחים לדבר, שהסכימו ואישרו את ההשוואה. כמדומה שבעקבות פרשייה מעציבה זו עלינו להרהר שנית בתחום "מומחיות" ההשוואה של כתבי היד ובמסקנות הנגזרות הימנה.
החותם באובייקטיביות גמורה,
אחד ממאות כלבלבי האתרים וגונדא דילהון