בבבל מאי, אמר רב דרדוגי דמשחא ארישא דרבנן. אמר ליה רב פפא לאביי משחא דחפיפותא קאמר מר. אמר ליה יתמא, לא עבדא לך אמך דרדוגי משחא ארישא דרבנן בשעת מעשה, כי הא דההוא מרבנן דאיעסק ליה לבריה בי רבה בר עולא, ואמרי לה רבה בר עולא איעסק ליה לבריה בי ההוא מרבנן, ודרדיג משחא ארישא דרבנן בשעת מעשה.
וברש"י: דרדוגי מישחא - הנשים נותנים שמן בראש התלמידים ושפות.
ולפי פירוש זה המכוון 'בשעת מעשה' היינו בשעת החופה, וכן מפורש במאירי: ר"ל שהיו מושחין ראש הבחורים והתלמידים בשמן מבושם בשעת הנשואין. וכן מוכח מן המובא במוסגר ברש"י על המשך דברי הגמ', איעסק לבריה - לישא לו אשה. ודרדיג מישחא - שף שמן בראש התלמידים.
וכבר תמהו בזה, דצ"ב היאך עשו כן לחפוף ראשם של תלמידים ע"י נשים, [ספר 'הערות' משיעורי הגרי"ש אלישיב. ועי' בספר ברכת אברהם שנדחק טובא דמיירי באופן דליכא נגיעה, וביאר לפי המבואר ברמ"א אה"ע סי' כא סעיף ה: [על דברי השו"ע: אסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה בין קטנה... שמא יבא לידי הרהור עבירה. באיזה שמוש אמרו, ברחיצת פניו ידיו ורגליו, אפילו ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו, והצעת המטה בפניו, ומזיגת הכוס. "ויש מקילין בכל אלה, דלא אסרו דברים של חבה רק באשתו נדה (רשב"א אלף קפ"ח). וי"א דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד, אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ, מותר לרחוץ מעובדות כוכבים שפחות, וכן נוהגים (מרדכי פ' אף על פי בשם הר"ש בר ברוך). וי"א דכל שאינו עושה דרך חבה, רק כוונתו לשם שמים, מותר. לכן נהגו להקל בדברים אלו (תוספות סוף קדושין)].
ברם צ"ב מהו פשרו של מנהג זה להשתמש בנשים. ובחלקת מחוקק שם ס"ק ה כתב: ובב"ח העיד שמצא במרדכי ישן כתוב אם יכול ליזהר מהרהור והנמנע מתברך עכ"ל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה. והיאך הנהיגו כן.
ובאמת בלשון הגמ' אין זכר לכך שדבר זה נעשה ע"י נשים על ראשי התלמידים, ואדרבה מפורש שרבה בר עולא [או ההוא מרבנן] "דרדיג משחא ארישא דרבנן בשעת מעשה", ומנין חידש זאת רש"י. יתירה מזו, מהיכן התוספת ש'שפות' ובגמ' מבואר רק "רדיגי".
ולכאורה נראה שיש כאן איזה ט"ס בלשון רש"י, דקאמר "הנשים נותנים שמן בראש התלמידים", והיה ראוי לומר נותנות.
החת"ס בחידושיו לכתובות כאן כתב:
וי"ל ארישא דרבנן דווקא עשו כן שאין דרכם למשוח שערות שלהם בשמן. גם כ' ע"י נשים. והו"ל תרי תמיהי דמדכר דכירי אינשי. ור"פ הקשה לו כיון דכל בעלי חפיפות הראש יוצאות כן לא יהי' בזה היכר גם כי לפעמים יהי' חופת אלמנה ויזדמן שם בעלי חפיפות המשוחי' בשמן ויאמרו הבריות שהיא בתולה ע"כ אמר בלשון תמי' משחא דחפיפותא קאמר מר שיהי' זה סימן. והשיב לו שאין היציאה לשוק הסימן אלא המעשה בעצמו שעושים להם נשים דווקא ארישא דרבנן דווקא ובשעת בעילת מצוה דווקא הוא הגורם דדכירי בי' אינשי טובא.
מדברי החת"ס שמעינן תרתי, חדא, שפירש 'בשעת מעשה' – בשעת בעילת מצוה. ועוד, לפי"ז מתפרש "הנשים" על הכלה ולא על אשה דעלמא.
ואף כי מצינו משמעות כזו בלשון הראשונים לעיל (ז, א), ברמב"ן:
וברשב"א:ומיהו בבתולה לאלמון לא אשכחן לשמחה כמה, וסבריה דר"י אבן מיגש ז"ל כי אתמר ג' לאלמנה אבל לבתולה שמחה שבעה, ומסתברא כותיה דהא איכא טרדא דבעילה ובעי למיחדי בהדה טפי בדרדוגי משחא בשעת מעשה.
אלא אפילו למ"ד בבחור שנשא אלמנה שלשה לשמחה הכא נראין הדברים דשבעה לשמחה אית לה דהא בעי לפיתויה ולמיחדי בהדה בדרדוגי משחא וכן כתב הרב אבן מיגש ז"ל.
אעפ"כ פירוש זה קשה טובא, היאך נבאר לפי"ז המשך דברי הגמ' על רבה בר עולא.
ואולם רמז למנהג זה (לפי הפירוש הראשון) מצינו ב'קטעים מספר "ערב רב" בעניני נישואין' (שההדיר הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן, קובץ צפונות יב, תשנ"א, עמ' י): שהחתן משכיר בית המרחץ לרחוץ [עם] הבחורים כמו דרדוגי משחא מרישא דרבנן בפ"ב דכתובות. (ערב רב סי' אלף יט).
ובהערות שם צויין מהמובא בשו"ת מהר"ם מינץ סי' קט: וכן נוהגין שהחתן הולך [למרחץ] ביום ו' עם הקרואים. [החופה היתה בליל ש"ק].
וצריך תלמוד.