פורום אוצר החכמה

פעמים ויש בגמ' קושיא, תירוץ, קושיא על התירוץ, תירוץ על קושיא זו.
האם התרצן הראשון התכוין מתחילה לתירוץ הסופי, אלא שקיצר בלשונו, ולאחר הקושיא הנוספת, הוכרח לבאר את כוונתו שהיתה מתחילה.
או ששינה דעתו במהלך השו"ט?

זכורני שראיתי התייחסות לזה בספרים. ואיני מוצא כרגע.

בתודה

רש"י ביומא דף י"ג ע"א:
וכל סוגיא זאת אין תירוצין שבה יכולין לעמוד, כי יש להן תשובות רבות, ואינו אלא כי מלמדין אותנו ואם תאמר כן יש להשיב כן, ואינו משיב כל תשובות שיש להשיב, כי באחת הוא מסלקו לתרץ בענין אחר, עד שהעמידה על מכונה:

ראה תוס' ב"ב קנד ע"ב ד"ה ברם (ובתוס' בכורות המצוין שם).

אוצרניק כתב:רש"י ביומא דף י"ג ע"א:
וכל סוגיא זאת אין תירוצין שבה יכולין לעמוד, כי יש להן תשובות רבות, ואינו אלא כי מלמדין אותנו ואם תאמר כן יש להשיב כן, ואינו משיב כל תשובות שיש להשיב, כי באחת הוא מסלקו לתרץ בענין אחר, עד שהעמידה על מכונה:

כעין זה ברש"י מגילה ג, א:

ואורחא דסוגיא דגמרא לתרץ דבר שאינו עד דטרח ומעמידה על בורייה. מפי רבי.

תודה רבה לכל העוזרים!