אם הגעת לשם, אז הנה עוד משהו בדומה לו.
כפי שאפשר לראות בתוכן העניינים, הקדיש המחבר פרק לתעודות שיצאו מתח"י הרימ"ט והם חשודות כמזויפות מצד עצמן, אלא ששוברן טרם נמצא.
בקובץ מזרח ומערב של אלמאליח פרסם רימ"ט תשובה מאת חכם בלתי ידוע בשם רבי חסדאי ן' חסדאי, העוסקת בענין אמירת תחנון ביום של ברית מילה. בתוך תשובתו כותב החכם כדלהלן:
ואני, מיום ששמשתי לפני רבותי הה"ר יעקב קנפאנטון וה"ר יוסף אלבו – לא ראיתי שמיחו בדבר, גם בהיותי שמה לפני מורי הזקן, זה קנה חכמה ונהורא עמיה שרא החכם המפורסם ברבים רבי מתתיה היצהרי ז"ל לא ראיתיו מוחה בדבר ואמרתי אולי שבמקומותם שוריא וטוריא אין מלין בביה"כ אלא בבית אבי הבן,
לעת האחרונה עסקו כמה חוקרים בתולדותיו ופרסום כתביו של ר"מ היצהרי,
ואין מי שלא נזקק לתשובה זו על מנת לקבוע את זמנו ומקומו של ר' מתתיהו.
לדעתו של המחבר, קרוב לודאי שתשובה זו מזויפת.
ברשותו אביא את דבריו בשלימות ואולי יהיה ביד החברים לאשש או לדחות.
[בכלל נראה לי שתחנון ומנהגי אמירתו או ביטולו, זה עסק של אשכנזים, אבל אולי זה רושם רק מהדורות האחרונים כשהספרדים הפסיקו ליפול על פניהם]. =========================
א. תשובת ר' חסדאי בן חסדאי לחזק המנהג שלא לומר תחנון ביום המילהבחודש ניסן תר"ץ פרסם רימ"ט בקובץ "מזרח ומערב" של אלמאליח [כרך חמישי, חוברת א (י"ט), עמ' 110-108] תשובה הלכתית מאת חכם אלמוני (שאינו ידוע לנו משום מקור אחר), בשם ר' חסדאי בן חסדאי, שחי ופעל במאה הט"ו בספרד, ושימש כרב בקהילת ליאון (בצפון קסטיליה). התשובה עוסקת בעניין המנהג שלא לומר תחנון ביום המילה. לפי דברי רימ"ט מצא את התשובה בתוך קובץ כתב יד המכיל פסקים ותשובות "ממחברים שונים אשכנזים וספרדים", שנעתק בשנת ת"נ במרוקו בידי ר' אברהם פראנקו (אף הוא אינו ידוע ממקור אחר), מתוך קובץ קדום יותר שנעתק בפורטוגאל. קובץ כזה אינו ידוע לנו כיום, ואף ברשימות כתבי היד של רימ"ט אינו מופיע.
תוכן התשובה הולבש בתוך מסגרת סיפורית מעניינת, של "דרשן" ספרדי ממחוז נבארה שהוזמן לקהילת ליאון במחוז קסטיליה, בה היה אמור להיערך באותו יום טקס ברית מילה, וכשהתחיל החזן באמירת י"ג מידות, בהתאם למנהג המקומי לומר תחנון גם ביום המילה – גער בו הדרשן והפסיקו. הקהל החזיר את פניו כלפי הרב המקומי – הוא ר' חסדאי בן חסדאי, לראות איך יגיב, אך הוא בחר לשתוק, כאות הסכמה. לאחר התפילה שאל הרב את הדרשן, על סמך מה החליט לבטל המנהג, וזה השיבו שכך מקובל "בכל מלכות נבארא ומלכות אראגון". לאחר שמצא הרב סימוכין לדבריו בשני מקורות חשובים, החליט מאותו היום והלאה לשנות את המנהג הקודם בקהילתו, ואף למחות באותם יחידים המתעקשים להחזיק במנהג הישן.
למעשה, הדיון ההלכתי עצמו מסתכם בשני ציטוטים, האחד מספר התשב"ץ לר' שמעון בר צמח דוראן (1444-1361), והשני מספר "המרדכי" לר' מרדכי בן הלל אשכנזי (1298-1250). מלבד שני הציטוטים הללו, לא הוסיף הכותב על עצם הדיון מאומה. למרות הכמות המעטה של הטקסט, הוא מכיל אזכורים של כמה חכמים בדורו וכן של קהילות רבות – נתונים שהספיקו לרימ"ט בכדי לשרטט את קורותיו של חכם אלמוני זה. הניסוח כשלעצמו הוא ציורי למדי, ואינו מתאים כלל לסגנון של תשובה הלכתית מאת חכם ספרדי מהתקופה. בלשונו ניתן לזהות לא מעט ביטויים מאוחרים, המוכרים לנו מספרות השו"ת של חכמי הספרדים האחרונים מן המאה הי"ט. העובדה כי ספר "המרדכי" הגיע לספרד בתקופה מוקדמת כל כך – היא מוזרה, ובינתיים לא מצאנו לכך אישור ממקור אחר בן התקופה.
הרושם העולה מן התשובה, הוא, כי המקרה המתואר אירע עם רימ"ט עצמו, כנראה כאשר הוזמן בתחילת אותה שנה לכהן כסגן הרב הראשי של קהיר (הרב חיים נחום). תיאור דמותו של הדרשן הנועז, לעומת דמותו האדישה והאפתית של הרב המקומי – מתאימה בהחלט לדמותם של השניים הנ"ל. מטרת התשובה הנוכחית, היא אחת ויחידה – להוכיח, כי המנהג שלא לומר תחנון ביום המילה, כאשר היא אמורה להיערך במשך היום באותו בית הכנסת (ולאו דווקא מיד לאחר סיום תפילת שחרית), היה מקובל משנים קדמוניות בכמה קהילות ספרדיות וותיקות. מנהג זה עומד בסתירה למנהג שהיה מקובל במצרים באותן השנים, ולפיו, דווקא "אם המילה נעשית בבוקר, תיכף אחר התפילה של שחרית – אין נפילת אפיים באותה תפילה" . (ר' רפאל אהרן בן שמעון, "נהר מצרים", נא אמון תרס"ח, כרך ראשון, או"ח, הלכות נפילת אפיים, סעיף ב, ו ע"א). ידוע לנו, כי באותה השנה הירבה רימ"ט לעסוק בכתיבת תשובות הלכתיות, אותן הדפיס כעבור כשנה בספרו "ים הגדול" [קהיר תרצ"א]. התשובה הנוכחית בהחלט מתאימה לסגנון התשובות ב"ים הגדול", ונראה כי מסיבות שונות, בחר הכותב לעטות אותה במלבוש ספרדי קדמון, ולשלוח אותה לפרסום כתעודה היסטורית ב"מזרח ומערב".
נציג כאן את המבוא של רימ"ט לתשובה, ואחריו את תוכן התשובה עצמה, בדילוג הציטוטים משני המקורות הנ"ל:
[מבוא]
תשובה מרבי חסדאי בן חסדאי / את התשובה מרבי חסדאי בן חסדאי שאני מפרסם לקמן, מצאתי בכרך כ"י שנכתב בערך שנת הת"ן במארוקו, והעותק מכ"י בפורטוגאל, נכתב ע"י חכם אחד ושמו אברהם פראנקו. המחבר ההוא, ליקט פסקי דינים רבים ותשובות, ממחברים שונים אשכנזים וספרדים, וביניהם נמצאה תשובה זו מרבי חסדאי בן חסדאי, על דבר המנהג שנהגו באילו מקומות בספרד, שלא לומר תחנונים ביום המילה. מנהג כזה לא נתפשט בהרבה מקומות בספרד, וכשבא דרשן אחד "זקן ונשוא פנים" ממלכות נבארה, לעירו של ר' חסדאי, לליאון, ומיחה בקהל על שאמרו תחנונים – היה הדבר לפלא בעיניו של רבי חסדאי, והיה צריך למצוא את המקור לדבריו של הדרשן ההוא. / מהתשובה הזו אנו למדים שרבי חסדאי, היה תלמידם של ר' יוסף אלבו, בעל ספר העיקרים, ושל ר' יעקב קנפנטון (אולי אביו של ר' יצחק קנפנטון הידוע) ור' מתתיה היצהרי. המשפחה "בן חסדאי" ידועה לנו כבר מן ר' אברהם בן חסדאי הידוע, ור' חסדאי זה חי בתחלה בעיר ליאון בספרד, והיה גם בערים שוריא, וטוריא. הראשונה היא עיר מגורי רבו ר"י אלבו, הנזכר, ואח"כ חי ר' חסדאי, בעיר מדינה די פומר, בספרד. תשובתו זו היא בלי ספק, אחת משאר תשובותיו שחיבר. כמדומני ששמו של ר' חסדאי זה לא נודע ממקום אחר. / ומכיון שר' חסדאי בן חסדאי זה היה תלמידם של ר"י אלבו ור"מ היצהרי – יש להגביל זמנו במאה הט"ו, זמן מה לפני גרוש ספרד.
[התעודה]
גודרי גדר ומחזיקי הבדק, יודע למול הדרת כת"ר כי זה לי ימים ושנים בהיותי במלכות ליאון קרה מקרה שבא לשם דרשן אחד ממלכות נבארא, ואותו יום נזדמן ברית מילה וכשפתח הש"ץ י"ג מדות שהיה יום ספר תורה – גער בו הדרשן ויתמהו הקהל מאד ויחזרו פניהם כלפי פני, מה אשיב ומה אומר, ולא עניתי מאומה כי היה זקן ונשוא פנים, ועוד כי כל מתיר מקיל ומוחה חוץ למקומו רב גובריה. וכשהרגיש הדרשן בדברים במעמד ההוא עמד על רגליו ופתח ודרש, למנצח על השמינית על המילה שניתנה בשמיני, כדאיתא בברכות וכו' והרבה דברים בענין חיבוב זאת המצוה, ואחר התפלה שאלתיהו בינו לביני אם היה שום סמך או ראיה או קבלה ולא השיבני דבר ראוי לסמוך עליו לבטל המנהג, אלא שאמר שפשוט הדבר והמנהג שלא לומר תחנונים ביום ברית מילה בכל מלכות נבארא ומלכות אראג'ון. ואני, מיום ששמשתי לפני רבותי הה"ר יעקב קנפאנטון וה"ר יוסף אלבו – לא ראיתי שמיחו בדבר, גם בהיותי שמה לפני מורי הזקן, זה קנה חכמה ונהורא עמיה שרא החכם המפורסם ברבים רבי מתתיה היצהרי ז"ל לא ראיתיו מוחה בדבר ואמרתי אולי שבמקומותם שוריא וטוריא אין מלין בביה"כ אלא בבית אבי הבן, ובעבור שלא ראיתי הלכה למעשה בדברי גם לא ראיתי מחבר יפצה פיהו ויצפצף בו – לא מחיתי מלאומרו למי שהיה רוצה לאומרו, ר"ל נפילת אפים וסדרו, ולא שקטתי ולא נחתי עד שמצאתי בתשב"ץ בסדר תחנות שלו דבר, זה לשונו: וכן ליום המילה אין אומרים תחנות ולא והוא רחום, רק אל ארך אפים ודוקא בשחרית יום המילה דהוי שמחה דאפילו שהשמחה במעונו היה לו לברוכי אלא משום צערא דינוקא וכו'. אבל, לילה שלפני המילה ושלאחריה אומרים תחנות, וכן למנצח אין אומרים דיום שמחה הוא ואין להזכיר צרה וכו' עד וכן הדין למי שמתפלל בביתו או בביה"כ ביחיד משהלכו צבור אין מתבטל מתחינות מפני החתן והמילה מאחר שלא היה באותו מעמד, ע"כ. ועכ"ז לא סמכתי על עצמי למחות בדבר בפרסום ולגדור גדר עליו, כי הדבר קשה בעיני ההמון אם יחידים הודו לדבר, עד שברוך השם המאיר לארץ ולדרים, ופוקח עורים, האיר אותי שבא והגיע ספר המרדכי ספר רחבו גדותיו בתשובותיו הרמות ושאלותיו המאירות והמעירות לבות נרדמים, מהמדקדקים במצות תורתנו הקדושה ופרטיה וסייגיה ומנהגותיה רוב חכמי צרפת ופרובינסייא וארצות אחרות וכולן הלכה למעשה, ובחפשי חדריו ומצפוניו מצאתי את שאהבה נפשי בשאלה אחת ממס' יומא, וז"ל: שאלה זו נשאלה לפני ר' יצחק ב"ר יהודה אם המילה שחל להיות בתענית צבור כגון י"ז בתמוז או יוה"כ – מהו לצלויי סליחות ופסוקי דרחמי ולומר וידוי ולומר ה' אלהי ישראל אל ארך אפים, ואם מברכים על היין וטועם המברך או הילד וכמה שיעור הטעימה. והשיב על יום המילה אני משיב שכך אנו נוהגין שמתפללין בתעניות ואומרים וידוי, ואין אומרים והוא רחום ותחנונים, ומנהג אבותינו תורה היא שמצות מילה קבלו בשמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך. לפיכך אין אנו נוהגין לומר והוא רחום ותחנונים, ואין צריכין להפסיק סליחות וגם וידוי ואל ארך אפים וש"צ מברך על הכוס וכו' עד ושיעור טעימה מלא לוגמיו, ואין מלין בט"ב אלא אחר חצות משום דקודם חצות מילה קבלוה בשמחה, דכתיב שש אנכי על אמרתך וביוה"ך אחר קריאת ס"ת יוצאין קודם תפלת מוסף ומלין ע"כ. וזאת התשובה שלחתי לקצת חכמי העיר ההיא והודו לדבריה ונטו אליה ומיחו במנהג מהיום ההוא והלאה. ועתה דעו אלופי כי מיום בואי לעיר הזאת מדינה די פומאר ראיתי שמלין בביה"כ ומדליקין נרות הרבה ביום המילה לכבודה, ומראים שמחה יתירה לכבודה משאר המקומות שראיתי ושמעתי שמען, וכשראיתי זה דברתי עם קצת מנהיגי הקהל שייטב בעיניהם לבטל המנהג מאחר שהיה בטעות והדבר הוקשה בעיניהם והשיבו לי ואמרו כי איך לא השיגו כמה גדולים ואנשי שם, שמימי עולם ושנים קדמוניות הרביצו תורה בעיר הזאת והשגתיהו אני, ולקצתם הראיתי הדברים והודו לדברי וביטלו המנהג ועכ"ז קצת לא סרו מלהרהר ולצפצף בכל יום שאירע בו ברית מילה, ובפרט ביום ס"ת ואומרים כי המנהג הוא דבר גדול ופוק חזי מאי עמא דבר ואלולי טורח האריכות הייתי מפרש תורת המנהגים ביאור רחב שאין לה מקום ושורש כלל לכאן למי שעינים לו לראות.