מתוך הספר דקדוקי שי עמ' יח הערה 10:
כתב הרשב"ץ(מגן אבות ח"ג פ"ד דף נד: ד"ה נדבר), מהר"ל(תפארת ישראל פס"ו) ועוד ספרים מבואר ששמות התנועות נקראו ע"ש אופן הגייתן, כלומר קמץ מלשון קמיצות הפה, פתח מלשון פתיחת הפה וכו' עיי"ש.[ובאמת לפי"ז פתח היה צ"ל נקרא פֶּתַח, וכן קבוץ צ"ל קִבּוּץ שפתים וכדו'. אך כדי ששם התנועה יתחיל בתנועה ההיא גופא, לכן נקרא פַּתַּח, קֻבּוּץ וכו', כמו שהסביר המבאר על משנת הגר"א(הו"ד להלן פ"ד הערה 2 עיי"ש). אך העיר לי הר"א לוין שליט"א שמסתבר שהשמות של התנועות הן בלשון ארמית, ואין ידוע בדיוק כיצד יש לנקדם, ושמא השמות שקוראים להן בימינו, רק נתחדשו בדורות האחרונים.] בפנים ניקדנו כפי המקובל בימינו, ויש מנקדים קָמץ(צירי במ"ם), צירה(צירי סגול), קִבּוּץ(שפתים), קמץ(קטן) ועוד, ואכמ"ל.
וראה בלחם הבכורים שער ח' - שער התנועות (עמ' קיח בנד"מ):
ודע כי הראשונים לא היו קוראין לתנועות בשמות הנקראים אצלנו היום, אלא היו קוראים אותם: לחולם - אוֹ, ולשורוק - אוּ, ולצירי - אי(צירי תחת האלף), ולקמץ - אָה, ולפתח - אַה, ולחיריק - אִי, ולסגול - אֶה, כאשר תראה בכמה ספרים מספרי הקדמונים, ומה שתמצא בדברי הקדמונים וכן בספר התקונים באומרם - אוֹ אוּ ר"ל חולם או שורוק וכן על זה הדרך.