ואין כוונתי לפרקי דר"א, פרק כט, שאברהם נימול ביום הכיפורים ובזכות זה הקב"ה קבע את יום הכיפורים לכפרה על ישראל. גם לא למדרש המפורסם (גם בבבלי), שכל המהול אינו נופל בגיהנום.
ברבינו בחיי, בראשית יז יג, כותב מן העניין:
וע"ד המדרש: מצות מילה היא כענין קרבן, וכשם שדם הקרבן לכפרה על המזבח כך דם המילה מכפר, ועל כן מצותה ביום השמיני, כי הקרבן לא יכשר עד יום ח', שנאמר: (ויקרא כב, כז) "ומיום השמיני והלאה ירצה", וכשם שכתוב בקרבן: (שמות כט, לג) "ואכלו אותם אשר כפר בהם", שאכילת הקרבן לכפרה כך ישראל עושין סעודה ביום המילה. ועוד גדול כחה יותר מן הקרבן, שהקרבן בממונו והמילה בגופו, באבר שכל גידי האברים נקשרים בו, אשר מטעם זה נקרא ראש הגויה, כלומר ראש כל הגוף, ועל כן חשוב לו לעקדה וזבח כאלו עקד את עצמו, וכתיב: (תהלים נ, ה) "כורתי בריתי עלי זבח".
אבל אני מחפש מקור הרעיון בדברי חז"ל.
אודה מאוד לכל עזרה בעניין.