בין רש"י שבמקרא לרש"י שבתלמוד - אברהם קריב
פורסם: ו' נובמבר 05, 2010 12:06 am
לפנינו קטע מתוך רשימה של 'הערכה' על רש"י. דברים נאים בתכנם ומתוקנים בסגנונם. הכותב עומד על מגמת רש"י בפירוש המקרא לעומת מגמתו בפירוש התלמוד ומושך בינהם חוט של זהב.
ובכן מיהו הכותב?
[נערכה כותרת בעקבות פתרון השאלה]
ובכן מיהו הכותב?
פרשנותו של רש"י כיצד ? הפרשנות בכללה, ככל פעולה רוחנית עשויה אף היא להיות צורת מבע לרוח יוצר. בתרבותנו אנו נעשתה הפרשנות לדרך מלך של אנשי הרוח. למראה עינים נאחזה במקור ולמעשה עשתה שליחות עצמה. היא סרגה רשת רחבה מסביב לחוטי מקור, לשם חידושי דברים וקישורי דברים. היא גלגלה לפי דרכה את פקעת היצירה בעמנו. התלמוד גופו מפרש את המקרא דרך חירות של יצירה, אולם רש"י, מפרש התלמוד, לא נעשה פה לעצמו, כי אם עשה אזנים למקור שלפניו. פירושו זה הוא מלאכת-מחשבת שגבורתה בגידור עצמה, שאמנותה היא ויתורה על שותפות של יצירה. זהו טופס מיוחד של גדלות-רוח שלא פרצה כמקור נביעה לעצמה, אלא שמה עצמה בענות-תום אך ורק כלי שרת למקורות קודמים. פירושו ניתן במשורה מדוקדקת, כדי להטעים מלוא טעמו של הפנים. הוא מוליך את הענין אל הלומד ואת הלומד אל הענין בקצרה שבדרכים, בלי לשמש חציצה ביניהם ובלי לגרום שהיה כלשהי. ולכאורה, כשהענין סבוך, האין מרבה הסבר מרבה ברכה? אך רש"י הראה לדוגמא ולמופת, כיצד מרבים הסבר על ידי מיעוט דברים. גדול המסבירים בישראל שקל כל דיבור ודיבור כדינרי זהב. ואכן לא הועם הזהב.
.
אך כלום משאם ומתנם של חכמים על דפי התלמוד, כלום זה המקור גופו, שנחתם כאילו תוך כדי שקלא וטריא, אינו דוחף להמשיך את החוטים שנפסקו, לגלות פנים נוספות, להוסיף ולחדש בתוך הנאמר ומסביב לו ? הכשר מפורש לשיטת-לימוד זו הרי נתון באותה מימרא תלמודית ידועה: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר ניתן למשה מסיני"- החידוש איפוא אינו תוספת חיצונית אלא נביעה פנימית. כלומר התורה המסורה נושאת בחובה את כושר ההמשך לאין שעור. זוהי קרן העשויה לעשות. תמיד רבית-דרבית. למוחו החריף של האדם מישראל. ניתנה בקעה רחבה להתגדר בה. ואמנם שגשג ועלה הפלפול הישראלי בבקעה זו. אולם עד שקמו בעלי התריסין קדם רש"י ומתח את קו הפשט לאורך כל התלמוד כולו, - הוא קו-החוף של "ים התלמוד" עד היום. הוא היה ונשאר חלקת הפשטות הברוכה בתוך כל גידולי הפלפול. כל מה שמעבר לרש"י אינו אלא בגדר "תוספות", רבית ולא קרן. הקרן של הרכוש התלמודי שקולה ומנויה אצל רש"י.
רש"י על התנ"ך, לעומת זאת, אינו בעל הקרן גרידא, ספרי המקרא כבר חיו לפניו את חייהם ההיסטוריים. מררש הלכה ומדרש אגדה כבר לפפו כל פרשה וכל פסוק. רש"י אחז במקור ובגידוליו יחד. פירושו כאן אינו נבלע, כי אם מעטר, מרחיב, עושה גם עקירות, מדבק את הדרש בצדו או במקומו של הפשט. את שיר השירים, כמובן פירש כולו על "דרך הדוגמא", כלומר דרך האליגוריה, והקדדים לפירושו דברי התנצלות, דברים חסודים ונעמנים להפליא, אשר בת- קול המיתה של כנסת ישראל בימי הבינים נשמעת מהם. אך רש"י הפשטן אנה בא ? הוא פינה דרך למסורה, לקבלת חכמים. כי בין במקרא בין בתלמוד, אשר פירשם בפנים שונים היה רק שומר משמרת. כאן שמר על הקרומים שכבר נוספו על המקור, וכאן שמר על המקור מתוספת קרומים. דרכו היתה דרך המסורת כהויתה בלי שום הטיה לצדדין. דרך השמירה על נכסי הדורות בעינם ובחזקתם, בלי להוסיף ובלי לגרוע, הוא שכן באמצעיתה של היהדות, בשתי הספירות של הלכה ואגדה. חדש לא נטע ולא גידל, ובשדהו רק נראו הניצנים של חקר הלשון, שעוד חן אבים להם.
רש"י היה מישב ומרגיע, דובר שלום, זורע את "הטעמים המיושבים על הלב", מרחיב את ההבנה התמה ואת הקבלה התמימה - כשם שהמאור השני של ימי הבינים, הרמב"ם היה איש השמרים בעמנו, מטיל התסיסות הגדולות, מורה נבוכים וזורע מבוכות. כאן היתה הגאונות הרכה כדשא, הפשוטה כמים, וכאן - הגאונות העזה וכחריפה, הנרהבה ומרהיבה. רש"י, המאסף לדורות, הורה לעם את גופי המקורות, והרמב"ם, חלוץ הדעת בדורותיו, סחט ביד חזקה את תמציתם של המקורות והגישה בכלי חדש ומפליא. העם העריץ את המשביר הגדול, אפס בקבלו את השבר היה כחוכך וכמהסס, אך אהבת העם ניתנה למסביר הגדול ואל סברו כי טוב נהר כל בית ישראל.
[נערכה כותרת בעקבות פתרון השאלה]