הודעהעל ידי בבלי77 » ו' אפריל 20, 2018 2:24 am
אחשוב כי "ירושלים" בדוקא הביא מדברי הזהר הק' שאמר: כל מאן דזכי למיפק נשמתיה בארעא קדישא, אתכפרו חובוי, כי כך דברי הרמב"ם הנ"ל: אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין שנאמר וכל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה שנאמר וכפר אדמתו עמו
מפורש בדבריו שהקבור בא"י מתכפר לו, ואילו "ירושלים" הביא מדברי הזוה"ק שהנפטר בה בא"י מתכפרין עוונתיו ולא הנקבר בה כדברי הרמב"ם על פי הגמ' בכתובות, ונפקא מינה נפטר בא"י ונקבר בחו"ל לרמב"ם מקום קבורה קובע, ולזוה"ק מקום מיתה וזה המכפר, ואף שגם הזוה"ק לומד דבר זה מהפס' וכפר אדמתו עמו ופירושו שאדמת ארץ ישראל מכפרת לנפטר בה וא"צ קבורה בדוקא ועיין.
וראה מדרש הגדול פרשת וישב עמ' תרכ"ג: כל הדר בא"י אין סוף למתן שכרו, שהיא מכפרת עליו בחייו ובמותו, בחייו ובל יאמר שכן וגו', ובמותו וכפר אדמתו עמו. ויש מקום לומר "מותו" דייקא, ולא קבורתו וכדברי הזוה"ק ודו"ק.