פורום אוצר החכמה

כן רוח אנשים לבקר אחר שער חבריו, ונגעי עצמו לא יראה ולא יבין, אף אם כקורה מדתם. הידעתם עדת שומעי ממי למדנו לשפוט שפוט על מעשה החיים מטוב ועד רע אחרי מות, הן עבדים היינו לפרעה במצרים, ולמדנו מהם כמה תכונ[ו]ת אשר לא נמחו מלבבינו, ובספרי מנהגי אומ[ו]ת הקדמוניות מסופר כי כן היה מנהג בני מצרים מקדם, כי במות המת ישבו בית דין לשפוט על מעשיו, וכפי מנהג הנפטר בחייו לפיהו ניתן לו מקום קבר ותכריכיו והלויה, אם בכבוד והדר או בשפל ובבוז.
אכן דעת תורה התמימה אינו כן, וזה בכלל אזהרת התורה כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו כי המשפט לאלהים הוא לשלם גמול צד[י]ק ורשע בעולם הגמול, ואנחנו מחוייבים לכבד נפש המת אם טוב עשה בעמיו, ואת הרע לא נקבל עלינו לנקום נקמת ה' בגוף העכור.

דרוש כג – הספד על רופא אחד זקן יותר משבעים שנה, והיה עשיר מופלג יותר משני מאות אלף רובל כסף, בנעוריו הלך בדרכי אחיו בני עמו, נהג ביתו בכושרת, אכן בזקנתו – אחרי אשר עברו עליו תלאות וצרות רבות, כי מת עליו בנו יחידו גם אשתו – הואיל הלך אחרי בני נכר, ארוחתו ארוחת תמיד בשר פיגולים, ולא עשה צדקה בממונו, ועשרו ירש איש זר, והוא ביקש ממני להספידו ומלאתי בקשתו.

מבליגיתי עלי יגוני עלי לבי דוי, כי יודע אני במעשים טובים מחמי ירא את האלדים מרבים... ואמרתי דרך צחות דאתי לאשמעינן אף דחמיו עושה לו שלא כהוגן, עם כל זה מחויב לכבדו, ומביא ראיה מדוד המלך ע"ה שהיה נרדף באותו פעם משאול ואפילו הכי קרי ליה בשם 'אבי', וזה דוקא בחמיו ולא בחמותו, והבו דלא לוסיף עלה... יען חמי לא כיון נגדי לעשות לי דבר שלא כהוגן, כי אהבת עולם אהבני מיום אשר ידעני כידוע לכל, וגם אני מעיד עלי שמים וארץ שלא עשיתי לו דבר שלא כרצונו, מיום אשר ידעתיו הייתי נכנע לפניו כתלמיד לפני הרב, אלא כוונתו לשמים היתה וכולי.

בן ירושלים כתב:שמעתי מהרב יואל שוורץ שאחרי תקופת שאנגחאי היו כמה וכמה מתלמידי מיר שנסעו לארצות הברית. ר' חיים שמואלביץ והמשגיח ר' חצקל טענו כנגדם שיעלו לארץ ישראל.
היתה תקופה שכמה מתלמידי מיר נפטרו באמריקה בגיל צעיר. כשהעלו את ארונו של אחד מהם לארץ, נתבקש ר' חצקל להספידו. הוא פתח: "אתם ראיתם" "אתם שראיתם את כל הניסים הגלויים בשנגחאי ולא נתתם לבכם לזה ונסעתם לאמריקה , לכן באו האסונות האלה (דומני שר' יואל סיפר שהיה נוכח שם)

וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְנֵר וַיֹּאמַר הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר. יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגַּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ.

מפני מה נענש אבנר - מפני שהיה לו למחות בשאול ולא מיחה... הכי קאמר: ידיך לא אסרות ורגליך לא לנחשתים הוגשו, מאי טעמא לא מחית? כנפול לפני בני עולה נפלת.

לייטנר כתב:על במותינו חללים לראי"ה.

דרומי כתב:מילתא דבדיחותא:
בעיר אחת היה חוק שאין קוברים מת לפני שמדברים בשבחו. ופעם מת איש רע מעללים ביותר שלא הצליחו למצוא בו שום דבר טוב והקבורה התעכבה זמן רב. עד שנעמד איש אחד ומצא מה לשבחו -בנו גרוע יותר ממנו...
לימים הלך אותו בן גרוע לעולמו, ושוב התעכבה הקבורה בשל העדר שבח. עד שנעמד איש אחד ומצא מה לשבחו - בזכות בן זה נקבר אביו...
ומסיימים בטוב.

שים-שלום כתב:

לייטנר כתב:על במותינו חללים לראי"ה.

אם זכרוני אינו מטעני אינו הספד כי אם תשובה בהלכה האם מותר להספידו

ואם כבר הכהו"ק, נזכרתי שהאדר"ת בפנקסו "שיחת חולין של ת"ח" (כת"י), מספר: היה מחלל שבת בקעניגבסרג שמת בתאונת דרכים, בהתהפכות מרכבתו, הכהו"ק לא רצה כלל להספידו, אבל משלא היתה לו ברירה, פתח ואמר: אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' נזכיר, אלה תולים את המאורע באופני המרכבה ואלה בחולשת הסוסים, ואנחנו המאמינים בשם ה' הנותן לאיש כפועל מעשהו נזכיר...!

סיפר דרשן א' בהספד, שלמפני כמאה וחמשים שנה מת ראש המשכילים בווילנא, והכריחו המשכילים עם משטרה את ר' וולוועל המגיד שיבא להספידו. והתחיל לומר, או לו להולך בלי בן ואוי לו להולך בלי תלמיד.
והתחילו המשכילים שם לומר לו, הרי השאיר בנים, וגם אנו תלמידיו. ואמר שזהו שכיוונתי, או לו למי שהולך אן דעם זון, אוי לו למי שהולך אן דעם תלמיד...


והמשיך עוד [היה אז פר' חיי שרה] דכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, והכ''ף הוא כ''ף קטן, והיינו שבא אברהם להספיד לשרה וראה כל בני חת עם כובעים לבנים [-כן היו המשכילים רגילים ללכת] ולא היה יכול להספיד, עס זאגט זאך נישט, ולכן לא אמר הספד טוב, וכתיב רק כ''ף קטן...

העולם היו כבר ממתינים שיגמור, ואמר שאני רואה שהעולם אינם שבעי רצון מההספד שלי שלא כרגיל, ואספר לכם מעשה. פעם א' היה בדחן שבדח בחתונות, ובחתונה א' היה בודח, וראה שאין העולם נהנים מבדיחותיו, ואמר להם הנה אני רואה שאינכם נהנים מדיחותי, ואגיד לכם הטעם, שאינני מחבר הגראממע''ן בכל חתנה על המקום, אלא יש אצלי כבר גראממע''ן מוכן ורק בכשאני בא לחתונה ושמע שם החתן והכלה, הנני מתאימם עם הגראמע''ן שלי, שאני כבר מורגל ברוב השמות הרגילות.
אמנם כאן שמעתי ששם החתן הוא איגנאטב, ושל הכלה מאטושא, ואינני רגיל בשמות כאלו והצרכתי לחדש הגראאמן על המקום.אמנם אני רואה שהעולה נהי' מודרני, ולכן כשיהיו עוד כמה חתונות בשמות כאלו כבר אהי' מורגל בה.

וסיים ר' וולוועל: אני מורגל להספיד רק צדיקים, ת''ח דיינים בעה''ב קובעי עתים לתורה, אבל לא משכיל שאיננו אפי' קובע עתים לתורה. אמנם אני רואה שהעולם נעשה מודרני, ולכן בעזרת השם כשיהיהו עוד כמה לויות של משכילים, ואהי' כבר מורגל בהספדים כאלו , ואז תהנו מההספד...


ור' אליקים געצל היה מגיד, שכשמת הרצל ימ''ש סיבב כל העיירות והגיד ההספדים על הרצל, וכמובן שדיבר מה שרצה לדבר, מכל העם היו באים לשמוע ההספד על הרצל. וידוע מה שאמר שאם היו מביאים התפילין של הנודע ביהודה בודאי היו משלמים בעדם ג' מאות רובל, ואילו בעד התפילין של המהרש''ל היו משלמים כבר חמש מאות רובל, ובשביל התפילין של הבית יוסף היו כבר משלמים אלף רובל וכו' וכו' , הנה אם אחד יביא לי את התפילין של הרצל, הייתי מוכן לשלם בעדם אלף רובל...


והמגידים שיו מוסרים נפשם נגד הציונים וכו'. ומגיד א' היה דורש בבריסק, וא' מן השומעים זרק עליו באמצע הדרשה אבן שרק בנס לא הרגו, שהיטה עצמו לצד.

אליסף כתב:החוקר רש"ז ליימן מספר על הספידו של המשכיל מ.א. גינצבורג ע"י ר' זלמן וואלף מ"מ דווילנא. אריכות דברים איך שהוכרח המגיד ע"פ דין תורה להספיד, ואיך שהאריך להספיד את כל הגדולים בהסטוריה שנפטרו באותו יום ובסוף הפטיר- והיום גם מת מא"ג. ואז עלה אד"ם הכהן שר"י ואמר דרוש שלם לבזות את רז"ו,ושוב עלה ר' חייא דאנציג להגן על רז"ו ותוכן דבריו שהיות וגינצבורג הוא המשכיל הראשון למות, אין לנו נסיון איך להספיד משכילים, בעז"ה ימותו עוד הרבה משכילים ונקנה הרבה נסיון איך להספידם...
שמעתי בהקלטה מהרצאה של ליימן אך כמדומני שזה מודפס באיזה מקום

הגאון רבי ליב חריף מוילקומיר זצ״ל מגאוני דורו היה. ידיו רב לו בהלכה ובאגדה, בפילפול ובדרוש. כיון שהגיע לשיבה החליט להתפטר מרבנותו ולשקוד על התורה באין מפריע. שמעו זאת בוילנה, והזמינוהו להיות המגיד מישרים דמתא, למלא את מקום המגיד רבי זאב וואלף זצ״ל, שגם הוא היה בתחילה רב בעיר דריטשין ולעת זקנותו התמנה כמגיד מישרים, וה״חפץ חיים״ זצ״ל היה מספר בערגה על הדרשות הנפלאות ששמע מפיו, ועודדו את שומעיהן לתשובה.

קבל רבי לייב את ההצעה והגיע לוילנה, ומן השמים אנו לידו דרשה.

ביום הגיעו, ניסקה נפטר, וכבוד גדול עשו לו במותו. ניסקה היה כנויו של ניסן הפרנס, מראשי הקהילה. מאותם האומרים שאין עולם אלא אחד ויש לנצלו כראוי. זלל וסבא, חכלילי עינים מיין ופימה עלי כסל, מיצה את תענוגות העולם הזה והמשיך בדרכו לעולם הבא. כל יהודי וילנה נקראו לחלוק למנוח את הכבוד האחרון בהחלט, הציבו את גופתו עטוית הטלית החדשה בבית הכנסת הגדול, והזמינו את המגיד החדש לשאת דברי הספד.

״הנפטר דנן, קורבן ציבור הוא״, פתח רבי לייב בקול נהי. ראשים נזקפו, אוזנים נכרו, גבות התרוממו. המבטים נעו בין הגופה, הר אדם, לדמותו הצנומה של המגיד המקונן שהמשיך בדבריו:

"מורי ורבותי! אדם מישראל שחוטא חטא נורא, מביא קורבן חטאת. מה הוא מביא? ״שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא״ (ויקרא ד, כח). אבל – אבל אם ״נעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה ואשמו, ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת" (ויקרא ד, יג- יד). לא די להם בשעירה קטנה, צמוקה, נמוכה. ״קהל״ הם, ועליהם להקריב פר גדול, ענק – איי, רבותי, לפי הגודל של הפר שלפנינו, אין לנו אלא לשער כמה גדולים חטאי ראשי הקהל כאן".

מאליו יובן שהיתה זו גם דרשתו האחרונה בעיר, והוא השתקע בקובנה והתעלה בתורה עד יומו האחרון…

מעשה שהיה הוא, וכשהייתי בוילנה בתחילת המלחמה עוד שמעתי את המושג ״יין כניסקה״, ואת הסיפור הנלוה אליו.

יושב_ודורש כתב:

אליסף כתב:החוקר רש"ז ליימן מספר על הספידו של המשכיל מ.א. גינצבורג ע"י ר' זלמן וואלף מ"מ דווילנא. אריכות דברים איך שהוכרח המגיד ע"פ דין תורה להספיד, ואיך שהאריך להספיד את כל הגדולים בהסטוריה שנפטרו באותו יום ובסוף הפטיר- והיום גם מת מא"ג. ואז עלה אד"ם הכהן שר"י ואמר דרוש שלם לבזות את רז"ו,ושוב עלה ר' חייא דאנציג להגן על רז"ו ותוכן דבריו שהיות וגינצבורג הוא המשכיל הראשון למות, אין לנו נסיון איך להספיד משכילים, בעז"ה ימותו עוד הרבה משכילים ונקנה הרבה נסיון איך להספידם...
שמעתי בהקלטה מהרצאה של ליימן אך כמדומני שזה מודפס באיזה מקום

אפשר להשיג הקלטה?