פורום אוצר החכמה

כפי שיעדתי באשכול אחר- אגב גררא, אפתח פה שער לה'- צדיקים ילכו בו, לעדויות וציטוטים, (אנא, לא בדלי שמועות, פרשנויות ומשאלות לב) בדבר השאלה הנפוצה: האם נהגו לטבול טבילת עזרא בגלילות ליטא, וכן מה עם טבילה בע"ש קודש? ועוד ע"ז הדרך.

כל מובאה או מקור יתקבל בברכה.

======================================

בבבי תרי ותלת אפתח בנקשותא.

א. שמעתי מהרה"ג ר' הלל שלזינגר זצ"ל שסיפר לו א' מזקני חברון ת"ו שיהודי נכבד בליטא שמע שיעורים בעירו של גאון הדור ר' יצחק אלחנן מקובנא זצ"ל, והיות ואז היתה מתיחות כלפי החסידים ורצו לפטרו מהשיעורים, ונאלץ לומר שלא ילך למקוה. אמנם הלך אחר חצות לילה לטבול במקוה, ולתמהונו מצא שם את רב האי גאון הצדיק ר' יצחק אלחנן שגם הוא הלך לטבול, ואמר לו הגאון ז"ל שאני טובל ולא מספר מזה לאחרים . ספר מי הדעת.

ב. מתוך הספדו של הגה"צ רבי יעקב ניימן על רבו הצדיק הנשגב ר' משה רוזנשטיין המשגיח דלומזא:ולא דילג יום מבלי ללכת למקוה, בקור ובחום, וטבל כל יום מאה ועשרים טבילות אע"פ שהיה חלש שצם וכו'. .

ג. כתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א בספר הלכות הגר"א ומנהגיו (מע"ר החדש): שמעתי מפי עד ראיה, שראה בש"ק מוקדם בבוקר את הח"ח זצ"ל הולך לטבול במקוה, והוא התחבא בקרו זוית, וראה איך הח"ח הביט אנה ואנה שאין איש, ולפני טבילה אמר בקול נרגש: הנני טובל לכבודך השם יתברך, אנא הערה עלי רוח טהרה, וירד לטבול ומיהר להתלבש ויצא .

בספר מאיר עיני ישראל ח"ב עמ' 410 מביא ששאלו את הגר"מ שליט"א לזהות עד הראיה, ואמר שכמדומה ששמע זאת מפי ר' משה אידלברג ז"ל, מותיקי הישיבה דראדין.


המשך יבוא אי"ה.

האדר"ת כותב ביומנו שהיה רגיל רוב ימיו במקוה, גם בשבתות וי"ט, עד התקופה האחרונה בה מאיזו סיבה נמנע ממנו הדבר.

כנראה, בספר טהרת השבת כהלכתה לר' חיים קרויס, יש חומר רב בנושא.

אנוכי שמעתי מפי זקן מנקיי קרתא דשופריא על מסורת שבידו, אשר בוילנא היו תלמידי הגר"א טובלים קודם ערבית במוצ"ש, לאחר שנזהרו כדעת הגר"א שלא לטבול בש"ק, ולא רצו להפסיד אפי' תפילה א' בטהרה.

יש לציין כתוספת לעובדות, שבמקומות שלא היו חסידים שדאגו לחימום המקוואות לעצמם, הרי שהמקוואות היו קרים, ואעפ"כ, בינו נא זאת!

אחת השמועות הנאות על הג"ר דוד בהר"ן: פ"א נכנס למקווה בשבת בבוקר, ולאחר שטבל בצונן עמד והזהיר את הנכנסים שאסור לטבול בחמין. נכנס חסיד א' ואמר לו 'אל תבלבל במוח' וירד וטבל בחמין. התעטף ר"ד ויצא במרוצה אל הרחוב בשאגה: 'העירוב פסול'...

אגב מקוה בשבת, הנה ציטוט מתוך הסכמת הגר"ש דבליצקי שליט"א לספר מקדש אריאל (תשנ"ו), וז"ל:

ואני ראיתי מנעורי בדור הקודם בירושלים צדיקים מקובלים אנשי מעשה אשכנזים פרושים שנהגו בכל כהאריז"ל רק בדברים שהגר"א חלק נהגו כהגר"א, חוץ מג' דברים שנהגו בזה כהאריז"ל אף שהגר"א חולק, והם: טבלו בשבת במקוה (כמובן קרה) כהאריז"ל, והניחו תפילין דר"ת לאחר התפילה, והעידו שגם תלמיד הגר"א הגאון ר' סעדיה זצ"ל בהגיעו לירושלים התחיל להניח תפילין דר"ת, וכן בכו בתפילות ר"ה כהאריז"ל, אף שהגר"א כפי הכתוב במעשה רב חולק בשלשתם, עי' מע"ר אות קכה ואות רז וארחות חיים כתר ראש אות יג.

מתוך סידור אזור אליהו:

אף אני שמעתי מעד ראיה נ"י שראה בשב"ק בבוקר במקוה ויז'ניץ את הרד"פ זצ"ל שבא לבדוק את דרגת חום המים, והחליט שאסור לטבול שם, וסחב ספסל והניח על פתח הבור שלא יבואו לטבול בו.
ותיכף לאחמ"כ בא הסטייפלער לטבול כדרכו, והסיט את הספסל וטבל באותו הבור.

בזכרוני שרבינו רה"י הגרמ"ש שפירא זצ"ל סיפר שהוא לא טובל אלא בעיו"כ (ואולי גם אמר רגלים?)
הוא אמר שכך נהגואבותיו ורבותיו בבית בריסק ובוולוזין.

ידוע הסיפור עם הגר"ח שמואלביץ זצ"ל שהיה טובל בעיוה"כ במקווה שבזוויעהל. ופעם כשטבל אמר, "פאר יאהרן איז געווען ווארעמער"...
[=לפני שנה היה חם יותר...]

דרדקי כתב:בזכרוני שרבינו רה"י הגרמ"ש שפירא זצ"ל סיפר שהוא לא טובל אלא בעיו"כ (ואולי גם אמר רגלים?)
הוא אמר שכך נהגואבותיו ורבותיו בבית בריסק ובוולוזין.

סיפר לי אברך, מחשובי תושביה של באר יעקב ושכנו של הגרמ"ש זצ"ל, שאירע והוזקק הוא לטבילה ביום ראש השנה (באופן המבואר במ"ב להדיא שכך ראוי לעשות), ונפנה לבית הרב מנחם שפירא שליט"א, בנו של הגרמ"ש, שמשמש כיו"ר המועה"ד שם, ומחזיק מתוקף כך במפתח למקוה המקומי. נענה ר' מנחם ואמר לו: אם תחפוץ אתן לך את המפתח, אך דע לך שאבי זצ"ל לא אחז מטבילה זו, גם ביום ר"ה, (אותו אברך ביקש את המפתח בכל זאת, וקיבל).

ומנכד הגרמ"ש זצ"ל שמעתי, שבעוד כוחו במתניו ועד שנותיו האחרונות ממש, היה נוהג הוא לטבול מדי ערב שבת.

מונח בזכרוני באופן רופף שהמשגיח ר' הירש פאלי בצוואתו הורה שלא לסקול את גופתו, שלא לטהרו במקווה, שלא להכריז בהלוייתו איש מזרעו וכו', ולא מי שלא טבל שלא יגע וכו'. שמא טעיתי או חיסרתי?

מישורון כרך א', על הגה"ק ר' יעקב מאיר מיאלאווקא תלמיד הנפש החיים זצוק"ל, ולא מסתבר שנהג שלא כהגר"א זי"ע:

יגל כתב:מונח בזכרוני באופן רופף שהמשגיח ר' הירש פאלי בצוואתו הורה שלא לסקול את גופתו, שלא לטהרו במקווה, שלא להכריז בהלוייתו איש מזרעו וכו', ולא מי שלא טבל שלא יגע וכו'. שמא טעיתי או חיסרתי?

.

שמעתי מאחד מגדולי התורה שליט"א, שבהלוויית אביו זצ"ל, ת"ח ליטאי מובהק, הכריז מאן דהו על דעת עצמו שמי שלא טבל שלא יגע במטה, ולא יכלו האחים להתאפק מלחייך: הן הוא עצמו מתי טבל?

אודות המובאות מתלמידי הגר"א נ"ע שהלכו למקווה, הרי מקור התנגדותו של הגר"א למקווה בשבת הוא במע"ר, ובמע"ר החדש מס' הליקוטים (מהד' הגר"מ שטרנבוך) כתב שהגר"א היה מוחה בתלמידיו ע"ז עיי"ש, וא"כ הרי שעוד בחיי חיותו לא שמעו לו תלמידיו בזה, ומה הרבותא למנות כי רוכלא עוד ועוד מתלמידיו שלא נהגו כמותו?

מענין לענין באותו ענין.


בענין טבילת עזרא רב הטשטוש והערפול (המכוון?) גם בקרב תופשי התורה, ולכן אמרתי להציע בזה הדברים כמות שהם נשקפים מבעד למראה ההלכתית.

א) טבילת עזרא. ז"ל הרמב"ם (הל' תפילה ד,ה): וכבר ביארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד דברי תורה עד שיטבול, ובית דין שעמדו אחרי כן התקינו אף לתפילה שלא יתפלל בע"ק בלבד עד שיטבול. ולא משום טומאה וטהרה נגעו בה אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין. ומפני זה תקנו טבילה לבע"ק לבדו והוציאוהו מכלל הטמאים.

ב) טבילת עזרא בזמן הזה. לענין תפילה: שם בהל' ה כתב הרמב"ם: וכן הדין נותן שאין טבילה זו מפני הטהרה אלא מפני הגזירה שלא יהיו מצויין וכו', וכבר בטלה גם תקנה זו של טבילה שלא פשטה בכל ישראל.
לענין תורה: לשון הרמב"ם הל' ק"ש ד,ח: ...ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל ולא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה לפיכך בטלה, וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות ק"ש והן בעלי קריין לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא עומדים בטהרתן לעולם. וכן נפסק להלכה בטוש"ע או"ח סי' פח לענין תפילה וקר"ש דבלטה תקנת עזרא.

עוד מבואר בדברי הרמב"ם שם שמנהג פשוט בשנער וספרד שאין בע"ק מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום היכון לקראת אלקיך ישראל. הרי טעם חדש לענין תפילה, ואינו אלא מנהג.

ג) הרי דלהלכה קיי"ל דעיקר התקנה היא משום שלא יהיו מצויין, ולאו משום טומאת הגוף כמפורש בדברי הרמב"ם. והרי גם הטובלים בכל יום אין זה מחמת התקנה, וכבר נשתברו כמה קולמוסין לבאר למה לפי מנהג זה לא נפל טעמא דהאי תקנתא בבירא, וידוע מה שאמרו בבית קוצק, ואכ"מ.

[הן אמת שבטור העתיק גם הטעם דקלות ראש, ונראה מדבריו דלא נקטה אלא דרך מו"מ דגמ' ולא למסקנא דדינא, ולכך השו"ע השמיטו. אמנם המשנ"ב העתיקו כטעם שני והערה מקורו מהטור, וצ"ע].

ד) אכן מצינו שיטת כמה גאונים שתקנת עזרא בתוקפה עומדת לענין תפילה כמובא בטור שם. ולכן מטעם זה כתבו מן האחרונים שטוב להחמיר לטבילת עזרא, ולאו משום טומאת הגוף נגעו בה, כמבואר בדברי הרמב"ם הנ"ל. ועי' משנ"ב שם ס"ק ד בשם א"ר דזה מנהג אנשי מעשה.

ה) טבילה בכל יום אין לה שייכות עם תקנת עזרא, ואף לא נזכרה בדברי האריז"ל, ומקורה טהור בספרי יראים שנקטוה כהנהגה טובה.

ו) ומכאן שהמגיס לבו במי שאינם טובלים כל יום אינו אלא מן המתמיהים, וא"צ לומר שהמבטל תפילה בזמנה, ואף תפילה בציבור משום האי טעמא, עבריינא מיתקרי. (ה' הטוב יכפר בעדו).

דבר ידוע שטומאה וטהרה אינם מציאות גשמית, אלא בחינות רוחניות, ולכן כל שלא מצינו בתורה הק' ובדברי חז"ל הק' שהפרישו בע"ק או שאר טמאים מתורה ותפילה, הרי לא יתבהלו שרעפי אנשי תורה ממשפט ההמון אשר יחרצו לשונם על הלומדים ומתפללים בלא טבילה לקרין, אשר תפסו 'מנהג כל ישראל' בידם כמפורש ברמב"ם.

ח) ראוי להזכיר מש"כ כמה אחרונים, וסמך גדול מצאו לזה בדברי הרמב"ם הל' שביתת עשור (ג,ג), שבזה"ז שכולנו טמאים בטומאת מת החמורה, אין טהרה מטומאת קרי הקלה. ויסוד לזה מירושלמי שבועות (ב,א) כמו שביאר הגר"ח, הביא דבריו בשערי יושר ש"ב פכ"א.

ט) כמובן שאין מטרתינו להרפות ידי המתקדשים והמטהרים, אשר ישומו דרכיהם ויאחזו בפלס משפט, ובין הלכה פסוקה למנהג טוב יבקרו.

שמעתי דמוכח בגמ' בביצה יט. (לפני המשנה) דיש ענין לטבול בלא טהרה וזה לשונה "ומטבילין מגב לגב. תנו רבנן, כיצד מגב לגב, הרוצה לעשות גתו על גב כדו, וכדו על גב גתו, עושה. כיצד מחבורה לחבורה, היה אוכל בחבורה זו, ורוצה לאכול בחבורה אחרת, הרשות בידו". ע"כ

ופירש"י "הרוצה לעשות גתו על גב כדו. מי שהיו כליו טמאין, והטבילן לדעת דריכת זיתיו, ונמלך לעשות גתו.
עושה. גתו על גב טבילה זו שהטביל לשם כדו, ואין צריך לחזור ולהטביל לשם גת, וההיא טבילה שניה, הבא להחמיר על עצמו ולהטביל, קתני מתניתין שהוא מטביל ביום טוב, שאין כאן תקון כלי ואינה טבילה, שהרי אינה צריכה.
בחבורה זו. על פסחו, והיה טמא או כליו טמאין, וטבל לדעת כן.
הרשות בידו. ואין צריך לחזור ולטבול, וקאמרה מתניתין, דאם בא להחמיר ולהטביל כליו לשם חבורה האחרת, מטביל ביום טוב. עכ"ל

ולכאו' מתני' בשופטני קעסקא דטבלי בלא טעם?

ומשמע דיש ענין לטבול בסתם

אולם, יעוי' בפי' המשניות לרמב"ם וברשב"א שם וע"ע בשפ"א

ו) ומכאן שהמגיס לבו במי שאינם טובלים כל יום אינו אלא מן המתמיהים

מעולם לא שמעתי המגיס נגד שאינם טובלים בכל יום. גם בחסידות שהפכה את הטבילה לבע"ק למשהו רווח באירופה המזרחית (שהרי באופן כללי נחלקו בכך ספרד ואשכנז, ואין להמעיט בערך העובדה שאלו גרו בארצות הקרות ואלו בארצות החמות, ועוד טעמים היסטוריים שתרמו לכך) מעולם לא תבעה במוצהר ללכת למקוה כל יום, בשום רשימה והדרכה של ראשוני החסידות או אפילו אחר כך, יש תביעה לטבול בכל יום. רק תבעו טבילה לבע"ק או בלשונם "שעת הצורך"

. בדורות מאוחרים מוצאים אי אלו מקורות לטבילה פעם בג' ימים, ואח"כ בחוגים מסויימים הלכו מדאי היום ולאט לאט זה נהפך לנורמה (שוב. תרמה לכך רבות המקוואות החמים (שהופיע מבחינה היסטורית כדבר מקובל גם לנשים בעידן צמיחת החסידות איכשהו, ועד אז פוסקים נקטו שיש פסול בדבר וודברי הגמרא ותוס' והשו"ע בזה יודעים ואכמ"ל) במיוחד אחרי השואה שלכל בית מדרש יש מקוה חם ונאה, דבר שלא היה שייך במציאות לפני השואה, ואכן ברוב החסידיות לא הלכו כל יום במקוה רק לעתים מזומנים, בחסידות כמו בעלזא (וגם בגור כנראה) למשל היתה התנגדות אקטיבית נגד הליכה למקוה יומית ומה גם לבחור ישיבה "יושב" בל' בעלזא. אצל החסידיות ההונגרית לפני השואה דוקא נתפסה המקוה כמשהו מאד עקרוני והישיבות החסידיות ההונגריות שהשתייכו לחסידיות דירבנו מאד חזק ללכת למקוה, והרי ההונגרים נצחו.... עם זאת חסידות שדורשת מקוה היומי בקיצוניות הינה חסידות סקווירא, אך אים שום ראיות שהדבר היו קיים מקדמת דנא, ונראה שזה מחידושי האדמור המייסד רי"י או אביו).

אם יש מגיסים, זה נגד אלו שאינם טובלים לקריים. (ובזה אפשר לדון אם ענין חסידות, ואם ת"ח עליו להתנהג במדות חסידות וכו').

לגבי המקורות כאן, הרי ברור ופשוט שמאז היו כל פעם בעלי נפש שעסקו בסיגופים "תברא לגזיזיה" (חלק מהטבילה הפרה חסידית או ה"חוץ חסידית" כלל היבט הסיגוף של שבירת הקרח וכו', דבר שחסידות לא גרסה) ובוודאי לא חסרים בעלי נפש כאלו בין גדולי הליטאים גדולי וענקי הרוח, ובאמת אין שום ענין להביא ראי' מגאון וצדיק פלוני ואלמוני שטבל בשבת או בע"ש או אפילו טבילה יומית, שהרי באמת עדיין חלוקים בזה עצמו: אם זה דרך לרבים, והרי אחת נקודת המחלוקת כאן: אם יש מקום למנהגי חסידות לאיש ההמון לכאורה, ואם זה מרומם אותו או לאו ובזה הם חלוקים באם טבילה יומית מרוממת ומקדשת לכל אדם או זה סניף לבד להתנהגות מסויימת.

כשדנים בענין זה יש לציין לספרו הענקי והגאוני של הגאון המפורסם ר"ס ערלאנגער שליט"א, הנקרא 'טהרת התורה' שחיבר לפי דבריו על פי בקשת רבי חיים קנייבסקי שליט"א

בו גלי לדרעיה ונפל נהורא בבירור כל השיטות, וגם כל המסתעף בגדרי הקדושה

דברי אתנחתא כרגיל דברי טעם ודעת.

כמה נקודות קטנות.

א. כאן באה"ק ישנם חסידויות רבות כמו קרלין ועוד שקידשו מאוד את ענין הטבילה, אם לא הלכו לפני התפילה ח"ו, הולכים אחריה, ואם ח"ו לא טבלו, אז קוו"ע מיט מיל"ך זה אותיות מקו"ה, וכן ע"ז הדרך, אין ספק שמתייחסים לזה כהרבה יותר ממידת חסידות.

ב. בטוחני, כי גם אם לא מגיסים דעת במי שאינו טובל כל יום, אך פחות מעריכים ומעריצים אותו, והנהגה זו שהיא בגדר 'לוקסוס', אם אפשר לקרוא לזה כך, הפכה אצל רבים לנכסי צאן ברזל.

לשם דוגמא, אם יהודי בעלמא שואב קורת רוח רוחנית מלימוד מאומץ ומייגע של דף גמ', או עשית מעשה חסד במסירות, יש ששואבים מלוא חופניים סיפוק רוחני ממעינות חצרות בית ה' אלו. בקצרה, מאוד חסר האיזון בנושא, וזו כנראה כוונת המלקט בגורן וביקב.

ג. כמה מילי דחסידות איכא, ואין מגיסים את הדעת במי שאינו מקיימם, ולמה אין החסידים מביטים בשאט נפש על המאחר זמן ק"ש או תפילה בצורה כזו. בנוגע למידת חסידות, הרי שכל בן תורה ות"ח יפלס לו את המתאים לחלקו, וע"פ עצת רבותיו. ועל דא קובלני עליכם חסידים שקדשו ענין זה מעבר לכל פופורציה. זאת ועוד, כפי שהודגש בהודעה הנ"ל תקנת עזרא במקורה אינה שייכת כלל לקדושה וטהרה.

ד. מכאן שהטענות 'איך אפשר לומר 'נשמת' בטומאת הגוף וכיו"ב, אינן אלא הרגשים מסוימים של חוגים ידועים, לא מצינו דגש הלכתי כזה. ואולי אציע להם הרגשים אחרים: לדוגמא, כיצד אפשר לערוך 'שולחן הטהור' ולהחיות את 'נפשי חולת אהבתך' (אגב, האם יש מקור קדום למושג 'אהבת השבת'?) לאור האלקטר"י המופעל בידי מחללי השבת?

או יותר פשוט, ישנם לא מעטים הנכשלים בסחיטה בסלסול ה'פאות', חשש טלטול במקומות שאין עירוב מהודר (אגב, אולי קדושת ש"ק מקבלים ע"י חומרא הקרובה לדין-במקומות רבים-שלא לטלטל?), שלא לדבר על שאלת הטבילה בחמין שאינה מוכרעת כ"כ, הרי פשיטא שכל זה חמור מלא לטבול טבילת עזרא, האם גם בכל אלו מגיסים דעת?


לכך עדיף לא להגיס דעת, ודאי לא בת"ח, נהרא נהרא ופשטיה, איש על מחנהו ואיש על דגלו, ועל ישראל שלום.

הרב הנוטר, מתוך הדברים שאתה כותב על החסידים הבאים מהרהורי לבך וחלקם כתוצאה מראיה מעוותת, אתייחס רק לסעיף הראשון בו מיקדת יותר את הדברים. ובכן בקרלין אין קפידא מיוחדת לטבול בכל יום! ועל המשך הסעיף ובעיקר סופו וכן הנאמר בשאר הסעיפים זיל וגמור.

שיבר כתב:הרב הנוטר, מתוך הדברים שאתה כותב על החסידים הבאים מהרהורי לבך וחלקם כתוצאה מראיה מעוותת, אתייחס רק לסעיף הראשון בו מיקדת יותר את הדברים. ובכן בקרלין אין קפידא מיוחדת לטבול בכל יום! ועל המשך הסעיף ובעיקר סופו וכן הנאמר בשאר הסעיפים זיל וגמור.

.

א. על קרלין, אני אומר זאת מהכרותי הקרובה בימ"ד אחד של קרלין, איני יודע מה קורה בכל מקום, אבל אשמח אם תוכיח את דבריך.

ב. ההגנה הכי טובה היא ההתקפה.

ג. 'ואידך זיל גמור', היכן אגמור? בשיר מזמור? אדרבה תשיב או לפחות תפנה אותי לתשובות על עיקרי דברי.

כאן אין צורך בהגנה, כי לא היתה התקפה. אני מגזע חסידים, רואה אותם ואת תרומתם המכרעת להצלת היהדות- בעין טובה ונוטר להם אהבה עזה.

כל שבאתי הוא לבקר את הגסת הדעת עליה כתב מן הגורן והסכים אתנחתא על קיומה, ולהעמיד את המדת חסידות החשובה של תקנת עזרא וכן המנהג טוב של טבילה כל יום במקומם הנכון, כהמשך למקורות שהביא מן הגורן.

בנוגע לקרלין כן אמר לי כותב המנהגים שלהם בסדרת מאמרים בקובץ בית אהרן וישראל. והנוטריקון על מקוה אין מקורו משם בכלל.

אני מתכוון שיצרת לנגד עיניך דמות חסידית ואתה דן עליה בוודאות שכזו. גם אם ראית בביהכ"נ חסיד אין זה אומר שהוא מייצג את קהלתו עצמו, וגם אם כן, שבעים פנים לה לחסידות ולא ראי זה כראי זה, ועד שיש מקומות שהדגש אצלם הוא דווקא עניני פרומקייט הלכתיים טהורים.

ידידי אתנחתא שיחי' בזידאטשוב הרבו במקוואות לפני כל מצוה ממש .
בסטאלין-קארלין ..אמר לי הרה''ח ר' מלך טערעבעלא ז''ל שהרה''ק ר' יוחנן זצ''ל משם ציווה והזהיר מאוד שיטבלו כל יום .
בחצר הקודש --סקווירא מובא שבן האדמו''ר רמ''מ מללוב אמר שאביו הקפיד לילך כל יום למקוה .אך לא הקפיד דוקא לפני תפילת שחרית .
אך צריך להבין שלפני המלחמה באירופא בחורף זה הי' ממש מסירת נפש מפני הצינה .
האדמו''ר מהרי''ד זצ''ל מבעלז כשהי' במונקאטש הלך כל יום ממש למקוה ואפילו בשב''ק אע''פ שהי' מרחק והי' שלג . הי' לו משמש קבוע על זה
ר' יוסף בלייער .ברוזין הקפידו שלא יעבור ג' ימים בלי מקוה .
אגב בספרו של ר' משה אורטנר--פאר משה . מובא שאדמו''ר מהר''א זצ''ל מבעלז ציווה אותו לבנות מקוה בבנין הישיבה .

הנ"ל אמר לי שידוע לו בוודאות שהרה"ק ר"י מקרלין הורה שא"צ לטבול בכל יום. ואולי עדותו של אותו חסיד היתה הוראה פרטית.

כל זאת וכיו"ב אני יודע. ובדורות אחרונים עוד התרבה הדבר (ולא מעט משום יד ההשגחה שהרבה מאדמורי שניצולו קיבלו השראה מזידטשוב, כגון טאהש למשל וכן בצנז - רובם) ואדמורי החסידות אחרי השואה תבעו את הדבר ביותר, אך החסידות רחבה וגדולה לאין ערוך יותר מאשר המקורות המעטים יחסי שהבאת. למשל ברופשיץ גם היה נגד הליכה לכל יום אך מאידך בצאנז - שהיה תלמיד ראפשיץ, כן הלכו (ובמכתביו החריפים נגד רוזין אף מזכיר אי הליכה למקוה אצלם!) .

לגבי קארלין, איני יודע מנהגם האידנא, אך ידוע אצל ר' אשר מסטולין (השני) המקוה היה עסק ענק, ובכתבי מנגדיו יש על כך רמזים שקופים.


לגבי בעלזא, הנה מכאן ראי' שאין מביאים ראי' מצדיקים ובעלי שאר רוח , שהרי ברור שבבעלזא חינכו ובהקפדה שבחור אל לו ללכת למקוה כלל מלבד ע"ש, אך הרבי הלך מדי יום, ומאידך בקצה השני - מרן מהר"א בסוף ימיו כמעט אף פעם לא הלך למקוה!

בכל מקרה, ברור הדבר שטבילת עזרא אמיתית היה כחובה ממש אצל כל חסיד.

אחרי כל זה ברור שהיו הרבה חסידים שהלכו מדי יום, והדבר היה סימן היכר של חסידות.

נוטר הכרמים כתב:ולמה אין החסידים מביטים בשאט נפש על המאחר זמן ק"ש או תפילה בצורה כזו. בנוגע למידת חסידות, הרי שכל בן תורה ות"ח יפלס לו את המתאים לחלקו, וע"פ עצת רבותיו. ועל דא קובלני עליכם חסידים שקדשו ענין זה מעבר לכל פופורציה. זאת ועוד, כפי שהודגש בהודעה הנ"ל תקנת עזרא במקורה אינה שייכת כלל לקדושה וטהרה.

שגגה נפלה במקלדתך, כשכתבת 'זמן ק"ש או תפילה' יחדיו.
להוי ידוע לך, שק"ש קטנה מקפידין לקרוא בזמנה אפי' ללא מקוה, משא"כ תפילה.

אתנחתא כתב:ושהרי באופן כללי נחלקו בכך ספרד ואשכנז, ואין להמעיט בערך העובדה שאלו גרו בארצות הקרות ואלו בארצות החמות, ועוד טעמים היסטוריים שתרמו לכך.

כידוע לשון הרמב"ם לר' 'פנחס הדיין: 'וכשיראה אותנו רוחצים מקרי, שוחקים עלינו ואומרים למדתם מנקיות הישמעאלים וכו' כל ישראל שבין הישמעאלים נהגו לרחוץ, וכל ישראל שבין הערלים לא נהגו לרחוץ'. וענין הטבילה לקרי משום הסביבה כבר נזכר אצל הגאונים. ראה הלכות פסוקות סי' קע"ו, תשו' רכ"צ, המחייב טבילת בע"ק: "משום נקיות ומשום קידוש השם בפני גויים". החומר כולו נאסף אצל וידר, התגבשות נוסח התפילה וכו' ח"ב עמ' 677.

למקור זה רמזתי במש"כ ועוד טעמים היסטוריים.

הבנתי שכך. והרחבתי דבריך.

שכחתי להביא גם את המקובל מהשפ"א זי"ע, דף גמרא מטהר כמו מקוה...

בשם המשגיח ר' יחזקאל זי"ע שאמר לבחור אחד שאיחר לתפילה בגלל שהלך למקוה: עדיף לטבול בפסוקי דזמרה.

רבטוב כתב:אגב בספרו של ר' משה אורטנר--פאר משה . מובא שאדמו''ר מהר''א זצ''ל מבעלז ציווה אותו לבנות מקוה בבנין הישיבה .

לפי זכרוני החסרת את העיקר בנוגע לאשכול זה שאמר לו מהר"א שאין צריכים ללכת בכל יום.

נוטר הכרמים כתב:דברי אתנחתא כרגיל דברי טעם ודעת.

כמה נקודות קטנות.

א. כאן באה"ק ישנם חסידויות רבות כמו קרלין ועוד שקידשו מאוד את ענין הטבילה, אם לא הלכו לפני התפילה ח"ו, הולכים אחריה, ואם ח"ו לא טבלו, אז קוו"ע מיט מיל"ך זה אותיות מקו"ה, וכן ע"ז הדרך, אין ספק שמתייחסים לזה כהרבה יותר ממידת חסידות.

ב. בטוחני, כי גם אם לא מגיסים דעת במי שאינו טובל כל יום, אך פחות מעריכים ומעריצים אותו, והנהגה זו שהיא בגדר 'לוקסוס', אם אפשר לקרוא לזה כך, הפכה אצל רבים לנכסי צאן ברזל.

לשם דוגמא, אם יהודי בעלמא שואב קורת רוח רוחנית מלימוד מאומץ ומייגע של דף גמ', או עשית מעשה חסד במסירות, יש ששואבים מלוא חופניים סיפוק רוחני ממעינות חצרות בית ה' אלו. בקצרה, מאוד חסר האיזון בנושא, וזו כנראה כוונת המלקט בגורן וביקב.

ג. כמה מילי דחסידות איכא, ואין מגיסים את הדעת במי שאינו מקיימם, ולמה אין החסידים מביטים בשאט נפש על המאחר זמן ק"ש או תפילה בצורה כזו. בנוגע למידת חסידות, הרי שכל בן תורה ות"ח יפלס לו את המתאים לחלקו, וע"פ עצת רבותיו. ועל דא קובלני עליכם חסידים שקדשו ענין זה מעבר לכל פופורציה. זאת ועוד, כפי שהודגש בהודעה הנ"ל תקנת עזרא במקורה אינה שייכת כלל לקדושה וטהרה.

ד. מכאן שהטענות 'איך אפשר לומר 'נשמת' בטומאת הגוף וכיו"ב, אינן אלא הרגשים מסוימים של חוגים ידועים, לא מצינו דגש הלכתי כזה. ואולי אציע להם הרגשים אחרים: לדוגמא, כיצד אפשר לערוך 'שולחן הטהור' ולהחיות את 'נפשי חולת אהבתך' (אגב, האם יש מקור קדום למושג 'אהבת השבת'?) לאור האלקטר"י המופעל בידי מחללי השבת?

או יותר פשוט, ישנם לא מעטים הנכשלים בסחיטה בסלסול ה'פאות', חשש טלטול במקומות שאין עירוב מהודר (אגב, אולי קדושת ש"ק מקבלים ע"י חומרא הקרובה לדין-במקומות רבים-שלא לטלטל?), שלא לדבר על שאלת הטבילה בחמין שאינה מוכרעת כ"כ, הרי פשיטא שכל זה חמור מלא לטבול טבילת עזרא, האם גם בכל אלו מגיסים דעת?


לכך עדיף לא להגיס דעת, ודאי לא בת"ח, נהרא נהרא ופשטיה, איש על מחנהו ואיש על דגלו, ועל ישראל שלום.

כבוד הרב הנוטר, אולי תסביר למעוטי דעת כמונו מה ענין שמיטה להר סיני? איך אתה מקשר דקדוקים הלכתיים לדברי חסידות הנוגעים לציפור נפשה של החסידות . טבילת עזרא עניינה טהרה וקדושה המשנה כליל את צורתה של עבודת ה', ומה ענין זה לכל דקדוקי ההלכות שאספת בילקוטך.

גם אתה סבור שלאחר שנתקנה "טבילת עזרא", נשארה היא דבר "טכני", פטנט רשום, לטרטור ת"ח שלא יהיו מצויים כתרנגולים, ללא שום משמעות פנימית אחרת של יציאה מטומאה לטהרה. וכי צריך להפריך דברים כאלו (עיין מאירי ברכות כב: שהטבילה קדושה גדולה היא וכל המחמיר בה תבא עליו ברכה). וכי כך הם בעיניך כל ענייני התורה והמצוות - עניינים טכניים ללא משמעות שנועדו להעשיר את הגן עדן.

אורח לרגע. כתב:

נוטר הכרמים כתב:דברי אתנחתא כרגיל דברי טעם ודעת.

כמה נקודות קטנות.

א. כאן באה"ק ישנם חסידויות רבות כמו קרלין ועוד שקידשו מאוד את ענין הטבילה, אם לא הלכו לפני התפילה ח"ו, הולכים אחריה, ואם ח"ו לא טבלו, אז קוו"ע מיט מיל"ך זה אותיות מקו"ה, וכן ע"ז הדרך, אין ספק שמתייחסים לזה כהרבה יותר ממידת חסידות.

ב. בטוחני, כי גם אם לא מגיסים דעת במי שאינו טובל כל יום, אך פחות מעריכים ומעריצים אותו, והנהגה זו שהיא בגדר 'לוקסוס', אם אפשר לקרוא לזה כך, הפכה אצל רבים לנכסי צאן ברזל.

לשם דוגמא, אם יהודי בעלמא שואב קורת רוח רוחנית מלימוד מאומץ ומייגע של דף גמ', או עשית מעשה חסד במסירות, יש ששואבים מלוא חופניים סיפוק רוחני ממעינות חצרות בית ה' אלו. בקצרה, מאוד חסר האיזון בנושא, וזו כנראה כוונת המלקט בגורן וביקב.

ג. כמה מילי דחסידות איכא, ואין מגיסים את הדעת במי שאינו מקיימם, ולמה אין החסידים מביטים בשאט נפש על המאחר זמן ק"ש או תפילה בצורה כזו. בנוגע למידת חסידות, הרי שכל בן תורה ות"ח יפלס לו את המתאים לחלקו, וע"פ עצת רבותיו. ועל דא קובלני עליכם חסידים שקדשו ענין זה מעבר לכל פופורציה. זאת ועוד, כפי שהודגש בהודעה הנ"ל תקנת עזרא במקורה אינה שייכת כלל לקדושה וטהרה.

ד. מכאן שהטענות 'איך אפשר לומר 'נשמת' בטומאת הגוף וכיו"ב, אינן אלא הרגשים מסוימים של חוגים ידועים, לא מצינו דגש הלכתי כזה. ואולי אציע להם הרגשים אחרים: לדוגמא, כיצד אפשר לערוך 'שולחן הטהור' ולהחיות את 'נפשי חולת אהבתך' (אגב, האם יש מקור קדום למושג 'אהבת השבת'?) לאור האלקטר"י המופעל בידי מחללי השבת?

או יותר פשוט, ישנם לא מעטים הנכשלים בסחיטה בסלסול ה'פאות', חשש טלטול במקומות שאין עירוב מהודר (אגב, אולי קדושת ש"ק מקבלים ע"י חומרא הקרובה לדין-במקומות רבים-שלא לטלטל?), שלא לדבר על שאלת הטבילה בחמין שאינה מוכרעת כ"כ, הרי פשיטא שכל זה חמור מלא לטבול טבילת עזרא, האם גם בכל אלו מגיסים דעת?


לכך עדיף לא להגיס דעת, ודאי לא בת"ח, נהרא נהרא ופשטיה, איש על מחנהו ואיש על דגלו, ועל ישראל שלום.

כבוד הרב הנוטר, אולי תסביר למעוטי דעת כמונו מה ענין שמיטה להר סיני? איך אתה מקשר דקדוקים הלכתיים לדברי חסידות הנוגעים לציפור נפשה של החסידות . טבילת עזרא עניינה טהרה וקדושה המשנה כליל את צורתה של עבודת ה', ומה ענין זה לכל דקדוקי ההלכות שאספת בילקוטך.

גם אתה סבור שלאחר שנתקנה "טבילת עזרא", נשארה היא דבר "טכני", פטנט רשום, לטרטור ת"ח שלא יהיו מצויים כתרנגולים, ללא שום משמעות פנימית אחרת של יציאה מטומאה לטהרה. וכי צריך להפריך דברים כאלו (עיין מאירי ברכות כב: שהטבילה קדושה גדולה היא וכל המחמיר בה תבא עליו ברכה). וכי כך הם בעיניך כל ענייני התורה והמצוות - עניינים טכניים ללא משמעות שנועדו להעשיר את הגן עדן.

היה ראוי להקפיד על הוצאת דברים מהקשרם הנכון כגון דא.

אנכי דברתי על תקנת עזרא, שנתפרש להדיא בדברי הגמ' והרמב"ם והפוסקים שטעמה הוא משום שלא יהיו מצויין, וזהו המושג של טבילת עזרא! לא אמרתי שזהו הנימוק היחיד לטבילת קרי, אלא שכך היא מובאת הלכתית, ותו לא.
בנוגע ליסודות החסידות, הוא אשר דברתי, אכן-יסודות, אבל יש לקבל בהבנה והסתכלות נאותה גם חוגים שלא ראו בכך יסודות, ותו לא מידי. החזו"א ,למשל, ראה את יסודות הדת בדקדוק בהלכה, וכפי שנתבאר באגרותיו לא אחת, זוהי עבודת ה', כלומר, לעשות כעבד את רצון ה' ככתבו וכלשונו.

גוט וואך.

ראשית אומר ברורות: הדרנא בי. לאחר העיון במקורות הדברים סבורני: א) לאו מילתא דפשיטא היא שהטעם ש'לא יהיו ת"ח מצויין' הוא הנימוק ההלכתי לטבילת עזרא. ב) טבילה זו אף שאינה דין וחיוב גמור, מ"מ היא יותר ממידת חסידות בעלמא.

בס"ד בקרוב ממש אעלה את תמצית הדברים על הכתב, ואעלם כאן לזיכוי הרבים, הגעתי אליהם אחרי שעברתי על חלקים גדולים מהספר החשוב 'טהרת התורה' של הגה"צ ר' סנדר ארלנגר שליט"א, שם הדברים מובאים בהרחבה ומו"מ ארוך, בס"ד אביא את עיקרי הדברים הנוגעים לעצם הגדרת חיוב טבילת עזרא בזה"ז.

אבל בנוגע ל'יסודות', בזה על משמרתי אעמודה כי דקדוקי הלכה בגופי תורה הם יסודות הדת לא פחות משאר דברים שבקדושה, ולזה אני בוחר לצטט מתוך ספר מעילו של שמואל על הגרש"א יודלביץ זצ"ל:

אדם אחד שאלו איך ביטל הגר"א זי"ע את הטבילה בשבת -הלא גאון היה בנסתר כבנגלה, וידע מה גדלה מעלת הטבילה והטהרה, והאר"י הק' שהגר"ח מוואלאז'ין העיד כי כל גופו של הגר"א רתת כששח מגדלותו-הרבה בשבחה וענינה של הטבילה בשבת!

נענה ר' שמואל אהרן ואמר: ולשיטתך אמור נא לי מה חשוב יותר ופועל תיקונים רמים יותר, הטבילה בשבת או תק"ש בר"ה? תמה הלה: מה ההשוואה, הן תק"ש היא מדאורייתא ואין לשער גודל פעולתה וענינה, וגורמת היא למלך המשפט שימיר כסא דין בכסא רחמים.

ועם כל זאת-אמר לו רש"א-ביטלו חז"ל תק"ש בר"ה שחל להיות בשבת מחשש שמא יהיה מי שאינו בקי בתקיעות ויוליך את השופר אצל בקי ויעבירנו ד' אמות ברה"ר. הבה נתבונן, מחשש פן יהיה איזה יהודי שבהיותו עוסק בדבר מצוה ישכח ויטלטל בשוגג-ולדעות שאין לנו היום רה"ר דאורייתא יעבור בשוגג על איסור דרבנן, כדאי לכל עם ישראל לוותר על התועלת של תק"ש, המסוגלת לזכיה בדין לשפע טובה וברכה, ולוותר על קיום מ"ע ע"י מליוני יהודים במשך הדורות, ובלד שיהודי אחד לא יכשל באיסור דרבנן בשוגג!

מה לך מתפלא איפוא, שהגאון הקדוש מוילנא חשש לאיסור שכיח של סחיטה והורה שלא לטבול בשבת?

נוטר, לפי טעמו של הרש"א זצ"ל יתכן שהגאון הורה כן לעצמו פן ילמדו ממנו כאלה שאינם ידעו לדקדק בזה, אך כ"א לעצמו יתכן דשאני, לא?

גם ההקפדה על חומרת החזו"א שלא להנות מחשמל שיוצר על ידי חברת החשמל גם היא מהווה ענין לחסידיו להפר בה לכאורה את "האיזון הקדוש" בו אתה דוגל.

שמעתי (איני זוכר הפרטים בדיוק, אך העיקרון נמצא) שהיה נדיב שהביע רצונו לתרום סכום כסף גדול. הביאוהו לבית הגר"ח קניבסקי, השיא את לבו לתרום למען גנרטור חשמלי בקרית ספר. הביאוהו אחרים אל הגראי"ל שטיינמן, והוא אמר לו שהחשוב ביותר לתרום למען עמלי תורה. חזרו להגרח"ק עם התשובה הנ"ל, אמר לו הגר"ח אם תתרום למען חשמל כשר החזו"א יהיה שמח (או מרוצה) בשמים. אמרו את זה להגראי"ל, הגיב וכי מתרומה למען לימוד תורה לא יהיה החזו"א מרוצה?!

מי שיכול ליייחס לר' חיים קנייבסקי, משפט כמו: 'החזו"א יהיה שמח (או מרוצה) בשמיים', אינו יודע מה הוא שח.

הרי תמצית העולה כאשר יעדתי.

א) טעם התקנה.

הועתקו לעיל דברי הרמב"ם שהטעם אינו משום טומאה וטהרה אלא כדי שלא יהיו ת"ח מצויין וכו', אמנם כבר העירו שבטור סי' פח מובא רק הטעם של קלות ראש, ונכתב כאן שאולי כתב זאת רק דרך מו"מ בעלמא, ולא אתיא כריב"ב דאמר אין ד"ת מקבלים טומאה.

אולם אין מבואר כן בדברי הפוסקים, ואדרבה הפרישה תמה על השו"ע שהעתיק טעמו של הרמב"ם ולא טעם זה, כי באמת טעמו של הרמב"ם אינו מפורש בגמ' כלל, אלא ענין זה נאמר כטעם לזה שלא פרסמו טהרת תשעה קבין, ונלאו חכמי לב לבאר מקור דברי הרמב"ם בגמ'. ובברייתא בגמ' מפורש שדיני בע"ק לענין מקרא ומשנה וכו' למדו ממתן תורה דבעינן אימה ויראה רתת וזיע. ונראה יותר שזה גם טעם תקנת הטבילה.

דברי ריב"ב הנ"ל אינם ענין לעצם התקנה, דריב"ב לא אמר אלא דשרי לומר ד"ת אף שעדיין לא טבל, כי אינן מקבלים טומאה. וברשב"א מבואר דריב"ב בא ליתן טעם לזה שלא החזיקו התקנה.

וכיון שהטור העתיק טעם דקלות ראש לחוד, וכן במשנ"ב הוסיפו לדברי השו"ע, בע"כ שיש כאן נימוק הלכתי לטבול גם משום טומאת הגוף.

ב) התקנה בזה"ז.

דעת הכס"מ שהתקנה לא בטלה בפירוש, ורק שאין כופין את העם לקיימה ואינו חיוב, ולפי דבריו נמצא שמי שטובל לקריו מקיים תקנת עזרא. ויתירה מזו מבואר בדעת כמה ראשונים שכל ביטול התקנה היה רק ע"י העם שלא כהלכה, אלא שלא מיחו בהם חכמים. ולפי"ז מבוארים דברי תוס' שדנו שאלו שמחמירין לטבול טב"ע מברכים עליה, עי' תוס' חולין קלו,ב ד"ה כרבי, וראה עוד פסקי תוס' שבת סי' תסב. וראה דברי חמודות על הרא"ש ברכות פרק מי שמתו סי' כא ס"ק סו שדן במי שמקבל עליו תק"ע כחובה אם מחויב ג"כ לברך.

אולי גם זהו טעמו של הרמב"ם שלא ביטל טבילה זו מעולם אפילו שעה אחת, כמו שהובא בתר"י שם, דאין לומר שזה מחמת המנהג בשנער ובספרד, דזהו רק לתפילה משום הכון, ובכס"מ מבואר שזה רק שפיכת ט"ק ולא טבילת כל גופו, אלא כנראה משום שרצה לקיים התקנה, וכנ"ל.

ג) אם הוי רק ככל מידת חסידות?

הביאור הלכה בסי' שכו הכריע להלכה לענין טבילה בש"ק, לחלק בין טב"ע דודאי אין למחות ביד הנוהג להקל, וכ"ש אם נטמא בשבת ויו"ט גופא, וכן נתפשט המנהג להקל, אבל בכ"ז יזהר מאוד שלא יבוא לידי סחיטה, לבין אם הוא טהור גמור ורצה לטבול בשחרית לתוספת קדושה דנראה שטבילה זו יש למנוע אף שאין בזה משום חשש מתקן, ודי לנו במה שאנו מקילים לטבול בשבת לצריך טבילה. הרי מבואר שההתיחסות לטב"ע שונה הלכתית ממידת חסידות בעלמא, שמתירים לצורך כך טבילה בשבת שלא הותר בטבילה לתוספת קדושה.

ויתירה מזו מצינו בשו"ת אבני נזר או"ח סי' תקכו,יג לענין טבילה בשבת במקוה חמה, שמיקל בטב"ע ומחמיר בטבילה לתוספת קדושה.

ואולי הביאור הוא לפי מה שכבר הובא לעיל שישנם ראשונים הסוברים שלא בטלו את התקנה לתפילה, שכן בדרך זו ביאר הביה"ל את דברי המ"א שם שכתב שטבילת קרי בזה"ז היא מדרבנן. או משום המובא באות א שעכ"פ לא נתבטלה התקנה למי שמקיימה, שמקיים בזה את התקנה.

ואיך שלא יהיה מדברי המ"א גופיה מבואר שזה דין דרבנן, ולא מידת חסידות בעלמא.

כן נראה קצת גם ממה שהעיד הגר"ח קנייבסקי שליט"א (מעשה איש ח"ה) שהתיר החזו"א טב"ע בתשעת הימים גם למי שאינו מקפיד ע"כ תמיד, וע"כ שיש לזה יותר תוקף ממידת חסידות. (כך גם נראה מלשון מו"ר הגר"ש אויערבאך בהסכמתו לספר טהרת התורה שהחזו"א הזהיר ע"ז מאוד וכו', ולא נראה כי מדובר במידת חסידות בעלמא. ולשון בעל קה"י באחת מאגרותיו שיש לנהוג בזה כחובה.

ועוד יצויין שבדברי שני גדולי המשיבים, שלא נמנו על עדת החסידים, שו"ת שואל ומשיב (תליתאה ח"א סי' קכג) ושו"ת עין יצחק (או"ח סי' ב) החמירו מאוד לאותן הנוהגים טב"ע שאינם יכולים להתיר מנהגם, ואין זה כמנהג טוב בעלמא, אלא מדמי לה השו"מ לתפילת ערבית רשות שקבלוה כחובה, דון מזה שאין הנידון כאן על מידת חסידות בעלמא.

עוד מילין אתי, ול"ע אסתגר בזה.


---------------------------------------------

שומר מסורת,

דעת הגר"א בענין מבוארת גם בביאור הגר"א בסי' שכו ואינה ענין רק למנהגים ומעשי רב.

שיבר,

אני לא אמור לשמש סניגור, מערכה מול מערכה, כל שבאתי הוא להליץ זכות בעד הת"ח (אני מקוה שלא רבים) שאינם מקפידים על טבילת עזרא, ולמנוע מעליהם זילות שפתיים מאנשים חסרי פרופורציות, ותו לא מידי.