סיפור עם הגרי"ז - בירור

הוא היה אומר

זכור לי סיפור שראיתי לפני הרבה זמן בפורום, שהגרי"ז פעם דיבר בלימוד עם א' מהגדולים בירושלים והיה לו חלישות הדעת מסויימת מהבקיאות שלו, - אולי בהלכה? והסתגר בחדר ורצה ללמוד באותו דרך הלימוד. ואח"כ אמר משהו בסגנון שכל אחד ילמד לפי טבעו ותכונתו. האם מי שהוא יכול למצוא או לשפוך אור על פרטי המעשה.

הצעיר באלפי

כן, זה מסופר על אחר שפגש הגה"ק מטשעבין זצ"ל לאחר איזה לוי' (מובא בספר 'שר התורה'), ואמר כנ"ל שיש לו חלישות הדעת וכו', כמדומה שבאותו מעמד שאל להטשעבינער רב, שבזכרונו שלהרב מהרימלוב (אבי הטשעבינער רב) היה עוד בן שהיה סוחר, ואמרו עליו אז שיודע ללמוד אולי אפילו יותר טוב מהבן שנהיה רב, מה עלה בגורלו ע"ש, וכידוע שבן זה היה הטשעבינער רב עצמו שמשך הרבה שנים היה סוחר ולא רצה לקבל עול רבנות.

ציטרון · הודעהעל ידי **ציטרון** » ד' פברואר 03, 2021 2:35 pm

באשכול סמוך, על בנו הגרמ"ד, כתב נוטר את הדברים הבאים:

"כשהגרי"ז עלה לארץ, עוד לא ידעו מה עלה בגורל חלק המשפחה שנותר בניכר. הגרי"ז היה במצב של שברון ועצבון רוח. בתחילה סברו שזה מחמת נקיפות מצפון או משהו כזה. בסוף התברר שזה היה מחמת דאגה רוחנית".

אע"פ שבהמשך, ציטטו שנים את הדברים, השיאום לדבר אחר, ואף אחד לא תמה על הזעזוע שבדבר; יהודי, רב גדול בישראל, מצליח להמלט בעור שיניו מאימת השואה, מגיע בחסדי ה' אל ארץ הקודש, כשמשפחתו נשארת מאחוריו אי שם בתוך עיי התופת.
תלאות שעברו על רבים.
מובן וטבעי הדבר שהוא שבור ורצוץ מהדבר.
צריך לחפש איזו סיבה מיוחדת ?
ניחא, חששו שזה נקיפות מצפון. גם זה טבעי. גם זה היה אצל רבים אחרים.
אבל לבסוף התברר משהו אחר.
לא דאגה לחייהם. לא הצער הנורא על התופת שהאשה והילדים מתמודדים בה כעת. הנקודה היא אחרת. הדאגה הרוחנית. מה ? שמא לא יצליחו להמשיך בלימוד תמידין כסדרן 12 שעות ביום ? אולי תפילה במנין ? או חלילה ייחשפו לדעות אחרות, ציונות וכד', ר"ל ?
אבל הסאגה לא הסתיימה. אז בא השוס:

"כשנודע שנעקד"ה, נרגע".

קראתי הרבה מאד ביוגרפיות על גדולי ישראל . אף פעם לא נתקלתי במשהו כזה. גם לא בתולדות רבנים שניצלו מהשואה בעור שיניהם, ובני משפחתם נשארו וניספו.
מחילה, אבל זה נראה לי כל כך לא מענטש, בלשון המעטה.
אני מעדיף לראות זו כשמועה תלושה, ותו לא.
אם זה אכן מבוסס, כי אז באמת קצרה מאד הדרך לחששו של הגרשז"א מלהפגש עימו.

סעדיה · הודעהעל ידי **סעדיה** » ד' פברואר 03, 2021 2:45 pm

ציטרון כתב: הנקודה היא אחרת. הדאגה הרוחנית. מה ? שמא לא יצליחו להמשיך בלימוד תמידין כסדרן 12 שעות ביום ? אולי תפילה במנין ? או חלילה ייחשפו לדעות אחרות, ציונות וכד', ר"ל ?

יושב סתר · הודעהעל ידי **יושב סתר** » ד' פברואר 03, 2021 2:49 pm

כעין זה סיפר לי ידיד שהשתתף בשיח עם הג"ר רפאל שמואלביץ זצ"ל ובתוך הדברים סיפר א' מעשיה מפורסמת אודות אביו הגר"ח שהפליג באונייה מהמלחמה לכיוון א"י וכולם היו נרגשים ומצפים לבוא לחוף מבטחים ובמהלך ההפלגה שאל מישהו את הגר"ח 'איפה אוחזים' - היינו מתי מגיעים, והגר"ח השיבו "תמורה כ"ג"... או משהו כזה, ר"ל שמונח בלימוד לגמרי בכל מצב. [מה שבוודאי היה נכון].
הגר"ר מיד הגיב 'אתה רוצה לומר לי שאבא שלי היה מפגר? הוא לא!' בנאדם שאל שאלה תענה לו תשובה.
וראויים הדברים למי שאמרם.

איש גבעות · הודעהעל ידי **איש גבעות** » ד' פברואר 03, 2021 3:02 pm

קשה מאד לברר סיפור כזה.
מן הסתם יש בו גרעין של אמת והפרזה של המספרים לתועלות חינוכיות...

אין ספק שחששו של מרן הגרי"ז מסכנות רוחניות היה גדול מחשש שאר בני אדם ואפילו מחששם של גדולי תורה אחרים.
מאידך מן הסתם הוא חש גם אי אלו רגשות אנושיים כך שהצגת הדברים כאילו שברגע ששמע שנהרגו נחה דעתו אינה מדויקת.

איש גבעות · הודעהעל ידי **איש גבעות** » ד' פברואר 03, 2021 3:07 pm

יושב סתר כתב:כעין זה סיפר לי ידיד שהשתתף בשיח עם הג"ר רפאל שמואלביץ זצ"ל ובתוך הדברים סיפר א' מעשיה מפורסמת אודות אביו הגר"ח שהפליג באונייה מהמלחמה לכיוון א"י וכולם היו נרגשים ומצפים לבוא לחוף מבטחים ובמהלך ההפלגה שאל מישהו את הגר"ח 'איפה אוחזים' - היינו מתי מגיעים, והגר"ח השיבו "תמורה כ"ג"... או משהו כזה, ר"ל שמונח בלימוד לגמרי בכל מצב. [מה שבוודאי היה נכון].
הגר"ר מיד הגיב 'אתה רוצה לומר לי שאבא שלי היה מפגר? הוא לא!' בנאדם שאל שאלה תענה לו תשובה.
וראויים הדברים למי שאמרם.

מן הסתם אותו בן אדם שאל את הגר"ח בסגנון שהיה משמע ממנו ששאלתו היא היכן אוחזים בלימוד והגר"ח שראשו ורובו היו בסוגיות הגמרא חשב שלכך כוונתו.
מספר הסיפור, לעומת זאת, הרחיק לכת והציג את הדברים כאילו הגר"ח היה מופקע לגמרי משאלות ארציות וכל שאלה שנשאל מיד קישר אותה ללימוד ועל כך באה תגובת בנו הגר"ר.

סעדיה · הודעהעל ידי **סעדיה** » ד' פברואר 03, 2021 3:12 pm

: הגרמ שטרנבוך.PNG (15.78 KiB) נצפה 7731 פעמים

מקדש מלך · הודעהעל ידי **מקדש מלך** » ד' פברואר 03, 2021 7:48 pm

שמעתי סיפור ואיני זוכר השמות. שתלמיד חכם אחד רצה להגיע להגרי"ז לדבר איתו בלימוד, ופגש יהודי שהורה לו את הדרך וצעד איתו לכיון. אותו ת"ח בירר אצל היהודי האם אכן נכונה השמועה שמפחיד לדבר איתו כיון שהוא "בייזע מענטש". כשהגיעו לבית הגרי"ז התברר לאותו תלמיד חכם שהצועד איתו הוא הגרי"ז עצמו. ואז אמר לו הגרי"ז: בריסקער רב אינו אדם כעסן. הוא אדם שאיבד את שני ילדיו במלחמה...

איש גבעות · הודעהעל ידי **איש גבעות** » ד' פברואר 03, 2021 8:34 pm

מקדש מלך כתב:שמעתי סיפור ואיני זוכר השמות. שתלמיד חכם אחד רצה להגיע להגרי"ז לדבר איתו בלימוד, ופגש יהודי שהורה לו את הדרך וצעד איתו לכיון. אותו ת"ח בירר אצל היהודי האם אכן נכונה השמועה שמפחיד לדבר איתו כיון שהוא "בייזע מענטש". כשהגיעו לבית הגרי"ז התברר לאותו תלמיד חכם שהצועד איתו הוא הגרי"ז עצמו. ואז אמר לו הגרי"ז: בריסקער רב אינו אדם כעסן. הוא אדם שאיבד את שני ילדיו במלחמה...

אז כנראה שהוא לא כל כך נרגע כששמע שנעקדו על קידוש ה'.

גל של אגוזים

הוא היה אומר כתב:זכור לי סיפור שראיתי לפני הרבה זמן בפורום, שהגרי"ז פעם דיבר בלימוד עם א' מהגדולים בירושלים והיה לו חלישות הדעת מסויימת מהבקיאות שלו, - אולי בהלכה? והסתגר בחדר ורצה ללמוד באותו דרך הלימוד. ואח"כ אמר משהו בסגנון שכל אחד ילמד לפי טבעו ותכונתו. האם מי שהוא יכול למצוא או לשפוך אור על פרטי המעשה.

עי' עירובין דף ס"ז - רב חסדא ורב ששת כי פגעי בהדי הדדי, רב חסדא מרתען שיפוותיה ממתנייתא דרב ששת, ורב ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא.

בבריסק נקטו דטבא חדא פלפלתא חריפא ממלא צנא דקרי (כיומא דף פ"ה ע"ב).

מסופר [בס' מפסו"ס] שהגרי"ז הפליג בשבחו של הקוז'יגלוב'ר בעל ארץ צבי זצ"ל שטייל בקרניץ ועל כל דבר שפלפלו צישטל תוספות והיה 'גוט ציגעשטעלט'. אני לא יודע עם בבריסק מאשרים סיפור זה.

*

ב'עובדות והנהגות לבית בריסק' מסופר [בערך] שגאב"ד טשבין אמר אני מפליא חריפותו של גאב"ד בריסק והוא מפליא בקיאותי, ושנינו מפליאים החריפות ובקיאות של הסאטמר רב.

תיקון ט"ס

עקביה · הודעהעל ידי **עקביה** » ה' פברואר 04, 2021 8:25 am

ציטרון כתב:קראתי הרבה מאד ביוגרפיות על גדולי ישראל . אף פעם לא נתקלתי במשהו כזה. גם לא בתולדות רבנים שניצלו מהשואה בעור שיניהם, ובני משפחתם נשארו וניספו.
מחילה, אבל זה נראה לי כל כך לא מענטש, בלשון המעטה.

איני יודע באשמת מי, אבל מקובל בעולם שגדולי בית בריסק היו חפים מכל רגש.
במקום שלשאר הבריות יש לב - להם יש שו"ע.

בספר 'פניני רבינו יחזקאל' כותב רממ"ש שר' יחזקאל אברמסקי אמר (אני כותב בערך, מהזיכרון) שאצל ר' חיים מבריסק א"א היה לראות אם הוא שמח או עצוב וכל כיו"ב, שכן התחושות שחש/הראה כלפי חוץ היו כפי שצריך להיות באותה שעה ע"פ שו"ע.

גביר · הודעהעל ידי **גביר** » ה' פברואר 04, 2021 8:38 am

ר"א רטמן [שמלבד היותו ת"ח מופלג, ירא שמים ובעל מידות, הוא גם אוצר מהלך של סיפורים בגוף ראשון על גדולי ישראל בכלל ובית בריסק בפרט] סיפר לי פעם, על הגר"ח או על הגרי"ז, איני זוכר, שתמהו כיצד ניתן להרגיש דחייה כלפי דם מילה, והרי זה דם של מצווה.

עקביה · הודעהעל ידי **עקביה** » ה' פברואר 04, 2021 8:41 am

גביר כתב:ר"א רטמן [שמלבד היותו ת"ח מופלג, ירא שמים ובעל מידות, הוא גם אוצר מהלך של סיפורים בגוף ראשון על גדולי ישראל בכלל ובית בריסק בפרט] סיפר לי פעם, על הגר"ח או על הגרי"ז, איני זוכר, שתמהו כיצד ניתן להרגיש דחייה כלפי דם מילה, והרי זה דם של מצווה.

מסופר ב'פניני רבינו הגרי"ז' (נדמה לי), על הגרי"ז.

צופה_ומביט

גל של אגוזים כתב:עי' עירובין דף ס"ז - רב חסדא ורב ששת כי פגעי בהדי הדדי, רב חסדא מרתען שיפוותיה ממתנייתא דרב ששת, ורב ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא.

בבריסק נקטו אמר דטבא חדא פלפלתא חריפא ממלא צנא דקרי (כיומא דף פ"ה ע"ב).

בבחרותו, ביום פתיחת הזמן בפוניבז', הורה לו מרן החזו"א ללכת ולהקשיב לדברי הפתיחה. כששב, שאלו החזו"א מה אמר הרב מפוניבז'. הרב שאל דאיתא בסוף הוריות ששלחו מתם שסיני עדיף מעוקר הרים, א"כ מדוע קי"ל כרבה בכל דוכתא (בר מתלת) לגבי דרב יוסף. והשיב הרב "רואים שלמדנות זה בכל זאת משהו"... (לומדעס איז פארט עפעס).
שאל הגר"י את החזו"א מה לדעתו התשובה האמיתית על שאלה זו. אמר החזו"א על אתר, מדוע באמת סיני עדיף, כי עם כל הכבוד לגדלות הסברא של העוקר הרים, הסיני מביא ראיות ממשניות וברייתות ומימרות וזה שוקל יותר. ובאמת רבה ורב יוסף נחלקו בהרבה מאד דברים שלא הובאו כלל בש"ס כמחלוקת, כי אחרי שרב יוסף הביא ברייתא או מימרא, אותה ברייתא וכדומה מובאת בש"ס בלא להזכיר שרבה טעה בזה, א"כ מה נשאר, המחלוקות בהן לרב יוסף לא היתה ראיה, ובהן ההכרעה כבעל הסברא. (את זה שמע ממנו אאמו"ר הכ"מ).

לקוח מכאן

רון · הודעהעל ידי **רון** » ה' פברואר 04, 2021 9:14 am

עקביה כתב:
ציטרון כתב:קראתי הרבה מאד ביוגרפיות על גדולי ישראל . אף פעם לא נתקלתי במשהו כזה. גם לא בתולדות רבנים שניצלו מהשואה בעור שיניהם, ובני משפחתם נשארו וניספו.
מחילה, אבל זה נראה לי כל כך לא מענטש, בלשון המעטה.

איני יודע באשמת מי, אבל מקובל בעולם שגדולי בית בריסק היו חפים מכל רגש.
במקום שלשאר הבריות יש לב - להם יש שו"ע.

בספר 'פניני רבינו יחזקאל' כותב רממ"ש שר' יחזקאל אברמסקי אמר (אני כותב בערך, מהזיכרון) שאצל ר' חיים מבריסק א"א היה לראות אם הוא שמח או עצוב וכל כיו"ב, שכן התחושות שחש/הראה כלפי חוץ היו כפי שצריך להיות באותה שעה ע"פ שו"ע.

מוזרים מאד כל הדיבורים האלו!!!!
לחשוב שגדולי ישראל היו כמו עציצים בלי שום רגש????????
כלום ציותה התורה שיהיה האדם עץ ואבן????????????
לראות ילד בוכה ברחוב ולגשת אליו רק בגלל שיש בזה גדרי השבת גופו כמבואר ברמב"ם הלכות השבת אבידה??????
יש בזה משום ביטול האנושיות שהקב"ה ברא בעולמו אדם בצורת אדם!

וכנראה שמהשקפה עקומה זאת נוצר מצב שחקוק אצלי עד היום,
שהייתי אצל שנים מגידולי בריסק חשובים מאד בחול המועד שהייתי מקורב אצלם,
והיה זה ביקור חג כמקובל במשך עשרים דקות, ואפילו כוס מים לא הציעו לשתות! וזה כשהיה יום חם ובאתי מהדרך!
ועד היום התמיה אצלי איך יתכן כדבר הזה? כלום כך מנהג ת"ח? זה מה שיוצא מלימוד "קדשים"?
אלא שקיימו בעצמם את הוורט שהביאו למעלה "להמית כל רגש" רח"ל. וד"ב.

רון · הודעהעל ידי **רון** » ה' פברואר 04, 2021 9:18 am

מענין איך יגיבו בבריסק על מה שמספר יחיאל יעקובסון שהוא זוכר "כשהיה ילד בבית וגן וליוו הילדים את החזון יחזקאל זצ"ל לביתו אחרי התפילה
וברחוב ברויאר פגש הגר"י אברמסקי ילדה בוכה, ושאל אותה למה אתה בוכה, ואמרה לו שחברה שלה אמרה לה שהשמלה שלה לא יפה, ענה לה החזון יחזקאל, תחזרי לחברה שלך ותגידי לה שהרב אברמסקי אמר שהשמלה שלך מאד יפה"

עקביה · הודעהעל ידי **עקביה** » ה' פברואר 04, 2021 9:31 am

רון כתב:מוזרים מאד כל הדיבורים האלו!!!!

מסכים בהחלט.

ארי שבחבורה

עקביה כתב:
ציטרון כתב:קראתי הרבה מאד ביוגרפיות על גדולי ישראל . אף פעם לא נתקלתי במשהו כזה. גם לא בתולדות רבנים שניצלו מהשואה בעור שיניהם, ובני משפחתם נשארו וניספו.
מחילה, אבל זה נראה לי כל כך לא מענטש, בלשון המעטה.

איני יודע באשמת מי, אבל מקובל בעולם שגדולי בית בריסק היו חפים מכל רגש.
במקום שלשאר הבריות יש לב - להם יש שו"ע.

בספר 'פניני רבינו יחזקאל' כותב רממ"ש שר' יחזקאל אברמסקי אמר (אני כותב בערך, מהזיכרון) שאצל ר' חיים מבריסק א"א היה לראות אם הוא שמח או עצוב וכל כיו"ב, שכן התחושות שחש/הראה כלפי חוץ היו כפי שצריך להיות באותה שעה ע"פ שו"ע.

אמנם, ראה את דברי הגרי"ד בן הגר"מ בעניין זה:

מנעורי לימדוני להבליג על רגשותי ולא להפגין את המתרחש בעולמי האמוציונאלי. אבא מרי ז"ל היה אומר: כל שהרגש קדוש יותר וכל שהוא אינטימי יותר, טעון הוא יותר גניזה במעמקים. בתי אבראי, שבהם האדם מפעיל ומבליט את הנעשה בפנימיותו, צריכים להיות מובדלים מן קודש הקודשים של האדם. "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים" (שמות כו,לג). ישנה פרוכת סודית המבדילה בין הפנימיות והחיצוניות. ואיזהו המקום המקודש ביותר אם לא קודש הקודשים של חיי הרגש? אם טוב לו לאדם, ולבו מלא שמחה וחדוה, יגלה רגשותיו להקב"ה, לפני ולפנים של הנשמה, שמה יודה לו ויתרפק עליו, אך בל יראה אותם לזולת, גזירה שמא יחלל מבט זר קודש קודשים זה. אם, להיפך, רע לו לאדם, חלילה, והוא נתון במיצר, במעבה סבל ויסורים, ומוצא את עצמו עזוב וערירי - יתוודה לפני ריבון העולמים, יבך לפניו ויתחנן לו לפנים מן הפרוכת, אך לא יגש הזר אל קודש הקודשים - אולי יחלל באדישותו את קדושת הסבל האילם המעיק על האדם. "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו" (ויקרא טז,יז). אין הכהן הגדול מתייחד עם קונו אלא בסתר, מתוך לבדיות ובדידות.
אבא ז"ל היה נאה דורש ונאה מקיים. מעולם לא זכיתי בנשיקה ממנו. כשהיה נפרד ממני היה לוחץ את ידי ואומר: "לך לשלום וישמרך האלוקים". אדם זר, שהיה נוכח בשעת מעשה ושמע מילים של שיגרה כאלו, היה תמה וממלמל: "קרירות ויבשות בריסקאית זו - מה טיבה?"... אותו זר שלגלג לצנינות הבריסאית, ראה רק את בתי אבראי, את "מחוץ לפרוכת" באישיותו של אבא מרי, ולא הרגיש, כי בתי גוואי - קודש הקודשים - רפודים היו רחמים וחסד, אהבה עדינה, וגם עזה לצאצאיו. תמיד חרד לשלומם וטובתם והקריב את עצמו בעד עתידם. כל הווייתו - חולת אהבה היתה. ברם, נזהר היה תמיד שלא לעבור על האזהרה "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד", והיה שומר על עקרון הצניעות בחיי הרגש...
אמת, נכון הדבר, אבא מרי לא התעטף מעולם בכתונת פסים ולא האיר בברק חיצוני. העין לא נתקלה בתחפושת של יופי כלל וכלל. לא היה בן פורת עלי עין. גדולתו היתה גנוזה לא מבעד חמודות של מטה, כי אם בפשטות, עניוות ותמימות ילדותית. מידות אלו חצצו, כפרוכת של ימי קדם, בינו ובין ההמון, אבל איך שלא היה הדבר, גדולתו הפליגה למרחקים ומעמקים ונשארה בבחינת "כבוד אלוקים הסתר דבר" (משלי כה,ב). סגורה ומסוגרת היתה בבתי גוואי.

(דברי הגות והערכה, עמ' 174-175)

דורשי יחודך

ציטרון כתב:באשכול סמוך, על בנו הגרמ"ד, כתב נוטר את הדברים הבאים:

"כשהגרי"ז עלה לארץ, עוד לא ידעו מה עלה בגורל חלק המשפחה שנותר בניכר. הגרי"ז היה במצב של שברון ועצבון רוח. בתחילה סברו שזה מחמת נקיפות מצפון או משהו כזה. בסוף התברר שזה היה מחמת דאגה רוחנית".

אע"פ שבהמשך, ציטטו שנים את הדברים, השיאום לדבר אחר, ואף אחד לא תמה על הזעזוע שבדבר; יהודי, רב גדול בישראל, מצליח להמלט בעור שיניו מאימת השואה, מגיע בחסדי ה' אל ארץ הקודש, כשמשפחתו נשארת מאחוריו אי שם בתוך עיי התופת.
תלאות שעברו על רבים.
מובן וטבעי הדבר שהוא שבור ורצוץ מהדבר.
צריך לחפש איזו סיבה מיוחדת ?
ניחא, חששו שזה נקיפות מצפון. גם זה טבעי. גם זה היה אצל רבים אחרים.
אבל לבסוף התברר משהו אחר.
לא דאגה לחייהם. לא הצער הנורא על התופת שהאשה והילדים מתמודדים בה כעת. הנקודה היא אחרת. הדאגה הרוחנית. מה ? שמא לא יצליחו להמשיך בלימוד תמידין כסדרן 12 שעות ביום ? אולי תפילה במנין ? או חלילה ייחשפו לדעות אחרות, ציונות וכד', ר"ל ?
אבל הסאגה לא הסתיימה. אז בא השוס:

"כשנודע שנעקד"ה, נרגע".

קראתי הרבה מאד ביוגרפיות על גדולי ישראל . אף פעם לא נתקלתי במשהו כזה. גם לא בתולדות רבנים שניצלו מהשואה בעור שיניהם, ובני משפחתם נשארו וניספו.
מחילה, אבל זה נראה לי כל כך לא מענטש, בלשון המעטה.
אני מעדיף לראות זו כשמועה תלושה, ותו לא.
אם זה אכן מבוסס, כי אז באמת קצרה מאד הדרך לחששו של הגרשז"א מלהפגש עימו.

אני לא לגמרי מבין את הזעקה כאן.
ברור בלי שום ספק שמרן הצטער צער עמוק ונורא על מר גורלם של משפחתו.
אולם, כפי שמכירים אנו בהרבה מגדולי ישראל, וגם יהודים טובים שאינם ידועים כגדולי ישראל, היו מסוגלים להמשיך בדרכם, בלי שתורתם ועבודתם תינזק מהקושי העצום והיגון העמוק.
כאן היה משהו אחר, שהגרי"ז פשוט לא היה מסוגל להמשיך כרגיל. דאגה רוחנית. מה נעשה, גדול המחטיאו כו'. זה פשוט הטריד אותו בצורה שלא נתנה לו להיות "הוא עצמו."
אף אחד טען שלא היה נורא קשה לו גם אחרי ששמע מה עלה בגורלם (לפי המסופר.)

מתעמק · הודעהעל ידי **מתעמק** » ה' פברואר 04, 2021 10:00 am

כמדומה שהגזימו פה. הרב ציטרון החל בהעתקת דברי הרב הנוטר והסיע דבריו לנקודה מסויימת ומשם יפרד למחוזות נוספות.
ההדגשה האמיתית בתגובתו המקורית של הרב הנוטר אינה על חסרון הלימוד של י"ב שעות ביממה (דברים ששם הרב ציטרון בפיו), אלא על דאגה על העתיד מול נקיפת מצפון על העבר.
כלומר, היו שחשבו שהרב מבריסק מדוכא מחששות אולי לא עשה כהוגן, ולא היא, עיקר הדאגה היתה על העתיד, כך שברגע שהבין שאין שום סיכוי לעזור להם ולהצילם, הפסיק מהדאגה.
דבר זה מצינו כבר אצל אדונינו המלך דוד ע"ה (שמואל ב יב טז-כג),

ויבקש דוד את האלקים בעד הנער ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה. ויקומו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אבה ולא ברא אתם לחם. ויהי ביום השביעי וימת הילד ויראו עבדי דוד להגיד לו כי מת הילד כי אמרו הנה בהיות הילד חי דברנו אליו ולא שמע בקולנו ואיך נאמר אליו מת הילד ועשה רעה. וירא דוד כי עבדיו מתלחשים ויבן דוד כי מת הילד ויאמר דוד אל עבדיו המת הילד ויאמרו מת. ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו ויבא בית ה' וישתחו ויבא אל ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל. ויאמרו עבדיו אליו מה הדבר הזה אשר עשיתה בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם. ויאמר בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע וחנני ה' וחי הילד. ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי.

וכן בדורינו דור השואה, מפורסם על הרה"ק מהר"א מבעלזא זצ"ל שמהרגע שנתברר לו שכל צאצאיו נספו לא הוסיף לדבר מזה מאומה אלא הצדיק עליו את הדין (בתקופה אחת יצאה קול כאילו אחד מיוצאי חלציו ניצל, ונרעש עד שנתברר ששמועה כוזבת היא, ושוב נשקט).
אלא שלענ"ד הרב הנוטר שגג בשתיים. האחד במה שהוסיף תיבה אחת "רוחנית". דבר שלכאורה אין לה הוכחה, הגם שבטח גם דאגות רוחניות דאג, אך לא הוכח שרק דאגה רוחנית דאג אלא שרק דאגת העתיד דאג (ולא נקיפת המצפון, במה שאי אפשר בין כך לשנות כי העבר אין), ודאגת העתיד וודאי כוללת הכל, מה אפשר לעשות שלא יוזקו לא ברוחניות ולא בגשמיות. השנית במה שהתבטא שאחר ששמע שנעקד"ה "נרגע", תיבת "נרגע" כדי נסבה וצ"ל במקומה "נשקט", כלומר לא נרגע וישב בשלוה על אף שידע שבני ביתו נהרגו עקד"ה, אלא נשקט ולא דאג שוב דאגת העתיד, ומאז היה אבלו בלבו, אבל של בעל ואב שכול רח"ל.
אך התמיהה קיימת על הרב ציטרון ששם דברים בפי הרב הנוטר, כאילו דאגה רוחנית היינו דאגה של חוסר התעלות רוחנית, כמו שנתן דוגמא של לימוד י"ב שעות או תפילה במנין. ומהיכן הוודאות שדאגה רוחנית לא כוללת שאולי יתדרדרו לגמרי משמירת התורה והמצוות, כמו שאירע אצל רבים שעברו מוראות השואה רח"ל.
(אינני מכיר בתורת בריסק ובמנהגיהם, אך את מה שנלע"ד מתוך דברי הרב הנוטר ציינתי).

עקביה · הודעהעל ידי **עקביה** » ה' פברואר 04, 2021 10:10 am

ארי שבחבורה כתב:אמנם, ראה את דברי הגרי"ד בן הגר"מ בעניין זה:

ייש"כ.
כשאדם מודע לעצמו ויכול לדבר על כך, זו חצי צרה.

הוה אמינא

לא הבנתי על מה ההתקפה,
בבריסק יש רגשות, לא יודע אם זה הפרזה לומר יותר מלאחרים, אבל לא פחות מותר לומר. אלא מאי - החזית כלפי חוץ מכסה ע"ז, והיא הלכה ותורה, בכל אימת שהיא קיימת.
וזה שלטון עצמי.

הסיפור היה שכשלא ידע מה עם ילדיו שנותרו שם, היה סדק בשלטון העצמי וראו את הדאגה, וכשנודע לא שא"א להציל שוב הצליח לכסות את הכאב.
היה כאב ולא כהה, אלא כוסה.

והדאגה מה איתם שם לא היה מחשש שלא ילמדו י"ב שעות ביום או שאר הליצנות והזלזול שכותבים מכובדים מאוד התרפשו בדליחותם לעיל, אלא שמא וחס נמצאים בין רבבות היתומים האבודים שבמנזרים וכדומה? שמא אפשר וניתן עדיין וממילא החובה מוטלת לא להסיח דעת מלהציל מפיקוח נפש? וכדומה.

מה שנכון נכון

רון כתב:יש בזה משום ביטול האנושיות שהקב"ה ברא בעולמו אדם בצורת אדם!

שהייתי אצל שנים מגידולי בריסק חשובים מאד בחול המועד שהייתי מקורב אצלם,
והיה זה ביקור חג כמקובל במשך עשרים דקות, ואפילו כוס מים לא הציעו לשתות! וזה כשהיה יום חם ובאתי מהדרך!
ועד היום התמיה אצלי איך יתכן כדבר הזה? כלום כך מנהג ת"ח? זה מה שיוצא מלימוד "קדשים"?

מסתמא חשבו שמר כמותם, וחושש בפסח מלשתות אצל אחרים אפי' מים.
אמנם מצד האנושיות והאדמיות, לכאו' דין אתם קרויים אדם אינו בטל מצד מעשה זה או אחר, כי הוא חל בחפצא של הגברא.
ובכלל הלשון 'קרויים' מוכיח דסגי בקריאת שם.
---
שוב התבוננתי שלא פירש מר אם היה המעשה בחוה"מ פסח או בחוה"מ סוכות (או בחוה"מ שבועות כמ"ש ברמב"ם בס' התפלה לפי הנוסח המסור לנו מרבותינו).
ואפשר ללמד זכות דחששו להכניס את מר בספק ברכה על המים, שמא אין השתיה בגדר לצמאו גמור.

איש גבעות

הוה אמינא כתב:לא הבנתי על מה ההתקפה,
בבריסק יש רגשות, לא יודע אם זה הפרזה לומר יותר מלאחרים, אבל לא פחות מותר לומר. אלא מאי - החזית כלפי חוץ מכסה ע"ז, והיא הלכה ותורה, בכל אימת שהיא קיימת.
וזה שלטון עצמי.

הסיפור היה שכשלא ידע מה עם ילדיו שנותרו שם, היה סדק בשלטון העצמי וראו את הדאגה, וכשנודע לא שא"א להציל שוב הצליח לכסות את הכאב.
היה כאב ולא כהה, אלא כוסה.

והדאגה מה איתם שם לא היה מחשש שלא ילמדו י"ב שעות ביום או שאר הליצנות והזלזול שכותבים מכובדים מאוד התרפשו בדליחותם לעיל, אלא שמא וחס נמצאים בין רבבות היתומים האבודים שבמנזרים וכדומה? שמא אפשר וניתן עדיין וממילא החובה מוטלת לא להסיח דעת מלהציל מפיקוח נפש? וכדומה.

לכן ישנה חשיבות גדולה מאד בדיוק והעברת דברים כהוויתן.
יש הבדל עצום בין לכתוב שכששמע שנהרגו נרגע לבין לכתוב שפג המתח.
לדידי, מכיון שמספרי הסיפורים ברובם לא היו בשעת מעשה
וגם אלו שהיו בשעת מעשה לא מדייקים בסיפורם
וגם אלו שמדייקים בסיפורם לא תמיד מבינים כראוי את הנהגות הגדולים אזי אין לסיפורים אלו כל חשיבות אמיתית כדי ללמוד מהם אורחות חיים.

איש גבעות

מה שנכון נכון כתב:
רון כתב:יש בזה משום ביטול האנושיות שהקב"ה ברא בעולמו אדם בצורת אדם!

שהייתי אצל שנים מגידולי בריסק חשובים מאד בחול המועד שהייתי מקורב אצלם,
והיה זה ביקור חג כמקובל במשך עשרים דקות, ואפילו כוס מים לא הציעו לשתות! וזה כשהיה יום חם ובאתי מהדרך!
ועד היום התמיה אצלי איך יתכן כדבר הזה? כלום כך מנהג ת"ח? זה מה שיוצא מלימוד "קדשים"?

מסתמא חשבו שמר כמותם, וחושש בפסח מלשתות אצל אחרים אפי' מים.
אמנם מצד האנושיות והאדמיות, לכאו' דין אתם קרויים אדם אינו בטל מצד מעשה זה או אחר, כי הוא חל בחפצא של הגברא.

תירוץ שני נראה יותר דסבירא להו דהגשת כוס מים הוא דין בקיום החפצא של "אתם קרויים אדם", ומכיון שהוברר שדין אדם אינו בטל על ידי מעשה אלא הוא בחלות החפצא של הגברא, שוב אין צורך להגיש כוס מים...

הוה אמינא

איש גבעות כתב:
מה שנכון נכון כתב:
רון כתב:יש בזה משום ביטול האנושיות שהקב"ה ברא בעולמו אדם בצורת אדם!

שהייתי אצל שנים מגידולי בריסק חשובים מאד בחול המועד שהייתי מקורב אצלם,
והיה זה ביקור חג כמקובל במשך עשרים דקות, ואפילו כוס מים לא הציעו לשתות! וזה כשהיה יום חם ובאתי מהדרך!
ועד היום התמיה אצלי איך יתכן כדבר הזה? כלום כך מנהג ת"ח? זה מה שיוצא מלימוד "קדשים"?

מסתמא חשבו שמר כמותם, וחושש בפסח מלשתות אצל אחרים אפי' מים.
אמנם מצד האנושיות והאדמיות, לכאו' דין אתם קרויים אדם אינו בטל מצד מעשה זה או אחר, כי הוא חל בחפצא של הגברא.

תירוץ שני נראה יותר דסבירא להו דהגשת כוס מים הוא דין בקיום החפצא של "אתם קרויים אדם", ומכיון שהוברר שדין אדם אינו בטל על ידי מעשה אלא הוא בחלות החפצא של הגברא, שוב אין צורך להגיש כוס מים...

ליצנות מרירה. מה יתן לך ומה יוסיף לך?
אני הבנתי זאת אחרת - אדם רגיש לזולת בדרך כלל לפי קנה מידה שמכיר צרכי עצמו.
אלו שלא שותים אצל השני אפי' כוס מים, אין להם את המשקפיים לזהות צורך כזה אצל אורחיהם.
ואני מכיר בבריסק כאלו שכן מגישים כיבוד, וזה היה מופלא בעיני גודל טובת העין והיכולת לזהות כלפי אחרים צרכים שלעצמם אינם קיימים.

שייף נפיק

הגמ' ביומא אומרת שיכול להיות אותו מצב אצל 2 אנשים, אבל כל אחד זה ממניעים הפוכים.
[בדף כ"ב. שפיכות דמים הוא דזל וטהרת כלים כקאי קאי או שטהרת כלים נכבד מאד ושפיכו"ד כדקאי קאי].

כשמספרים על בריסק, שראו ביטוי למה שכתוב בתורה, נטו, זה יכול להתפרש בשתי אופנים. אופן אחד, וזה נטיית הרוח של השואלים כאן, שהתורה אצלם הוא כדקאי קאי ורק רגשות האנוש אצלם הוא דזל. בעוד שהאמת היא להיפך, קיום התורה אצלם היה למעלה ראש, בחיות גדולה ומילוי כל הרוח והנפש, ממילא הרגשות האנושיים לא הגיעו לביטוי כמו שמגיע אצלינו.
זהו חלק אחד.
חלק שני, שבאמת באמת גם החלק של הרגשות כלפי אחרים, היה עוד יותר גדול מאצלינו, לך תשמע, ולא חסר איפה, כמה גדולים היו בחסד ובהטבה, מרן הגר"ח זצ"ל והגרי"ז, וכידוע עד היום כמה צדקה נעשה על ידם, ואצל מי אפשר למצוא לב רחד לזה..

גיזונטע קאפ

יש כאן בעייתיות בכל הסיפור, שכן עד יום מותו הגרי"ז לא ידע מה עלה בגורלם,
הבעיה בכל הטענות כאן שאנשים מודדים את הגרי"ז לפי המשקפיים שלהם, אם אנחנו אנשים אז הגרי"ז היה גם בן אדם רק יותר גדול מאיתנו, הגרי"ז היה משועבד לבוראו עד לשד דמו האחרונה, מי שהכיר את הגרי"ז יודע שהוא היה יהודי שהשכל שלט עליו באופן מוחלט, הוא אמר פעם אני לא עובר מחדר לחדר מבלי להיוועץ עם השו"ע, והשברון שלו לא היה מתאים לגדול כמותו שליטתו העצמית הייתה מוחלטת, וההסבר לזה היה שהיה לו חשש רוחני על בניו שהם בשמד, וע"ז הוא מיאן להינחם
יש סיפור שפעם מת לו ולד תוך חודש, והילדים פרצו בבכייה הגרי"ז השתיקם שברמב"ם כתוב שלא מתאבלים על נפל אז אסור לבכות עליו, פעם נפל פגז על המקום שהגרי"ז היה שם ופתאום הוא היה רגוע, שאלו אותו היתכן? הוא אמר כל פעם שיש הפצצה אני במתח מלא תעמוד על דם רעך, כשאני בסכנת נפשות בעצמי, לא מוטל עלי לעסוק בהצלת נפשות אז אני רגוע, זה היה הגרי"ז מי שלא מתאים לו, שיחפש לעצמו רבי אחר.
בנוגע לכוס מים שלא הגישו למישהו, מסתבר שזה הנהגה שרב לא מגיש שתייה לתלמידים, המושג רב ותלמיד היה חזק מאוד בבריסק
הסולבייציקים אנשים מאוד טובים וגומלי חסדים מידיעה

חרט · הודעהעל ידי **חרט** » ה' פברואר 04, 2021 1:10 pm

סעדיה כתב:
ציטרון כתב: הנקודה היא אחרת. הדאגה הרוחנית. מה ? שמא לא יצליחו להמשיך בלימוד תמידין כסדרן 12 שעות ביום ? אולי תפילה במנין ? או חלילה ייחשפו לדעות אחרות, ציונות וכד', ר"ל ?

לא צריך להפליג כל כך.
כל אדם, גם הפשוט שבפשוטים, אם יודע או מסתפק שבנו חי, והוא מתגלגל אי שם מבלי ידיעה מגורלו, היכן מתגלגל ומה קורה עמו - לבו יתפלץ מדאגה לשלום בנו.
אך כשידע שבנו נפטר, הוא אמנם יצטער נוראות ואולי אפילו לא יתנחם על כך כל ימיו, אבל דאגה לשלומו לא תהיה לו. מבחינה זו, הוא יהיה רגוע.
לא צריך להיות "הרב מבריסק" כדי לנהוג כך.
אלא שכמובן, כאן ככל יהודי, ועל אחת כמה וכמה הרב מבריסק, נוסף לדאגה מהבלתי ידוע, נוסף החשש של שמד ממש. (לא רק ציונות או רק 11.5 שעות לימוד ביממה...).

ויעויין בספר הרב מבריסק (ח"א), שהתברר כיום, כי החשש שבניו הקטנים לא נהרגו אלא חיים בין הגויים - יש בו ממש. ויתכן שהם עדיין חיים וקיימים כיום אי-שם. יעויין שם.
וזה אולי מתאים יותר עם הגירסה בגלות ונחמה של הרב פינקוס. (שיש לתת לה גם יותר משקל, בכל זאת הוא גדל שנים לא מעטות בהיכלה של בריסק).

וונדרבר · הודעהעל ידי **וונדרבר** » ה' פברואר 04, 2021 1:17 pm

מתעמק כתב:היו שחשבו שהרב מבריסק מדוכא מחששות אולי לא עשה כהוגן, ולא היא, עיקר הדאגה היתה על העתיד, כך שברגע שהבין שאין שום סיכוי לעזור להם ולהצילם, הפסיק מהדאגה.

יש סיפור ידוע, שקצת דומה.
ראה בס' עובדות והנהגות לבית בריסק חלק ב' עמ' פו-פט, ושם עמ' צא-צב.
נספר את הסיפור בקצרה ממש.
הגרי"ז זצ"ל היה אמור לקבל אתרוג ממרוקו, והנהלת המכס החרימה את האתרוג, והוא ביקש מכמה עסקנים לעשות השתדלות במשרדי הממשלה לשחררו, ובמשך כל ימי חוה"מ סוכות היה במתח עצום והפעיל את מי שהיה יכול, עד שבהושענא רבה התקבלה תשובה סופית שאין סיכוי, המאמצים כשלו, ואין אתרוג!
ומאז הוא נרגע, ולתמיהת השואלים הוא ענה: האט מען ניט, איז מען פטור [= אם אין, אז פטורים].
https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenu ... ook=180644
https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=98&book=180644
https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenu ... ook=180644

ארי שבחבורה

עקביה כתב:
ארי שבחבורה כתב:אמנם, ראה את דברי הגרי"ד בן הגר"מ בעניין זה:

ייש"כ.
כשאדם מודע לעצמו ויכול לדבר על כך, זו חצי צרה.

בהספד המפורסם שלו על הגרי"ז הוא התבטא כך גם לגביו:

בשעה שהאדם מושקע בחווית הסבל מה היהדות דורשת מעמך? "ישב בדד וידום כי נטל עליו"... גם בפרט זה היה יחיד בדור. סגור ומסוגר היה בעצמו, בשתיקתו ובהתבדלותו האישית. סבלו היה סבל אלם ודומם. לא השיח את דאגותיו ויסוריו לאחרים. מעולם לא הציג את חייו הנפשיים לראווה. הרבה האשימוהו, שעולמו האמוציונלי צנום ושדוף היגיון היה, שמוחו גובר בו על הלב, השכל - על הרגש, והדין - על החסד. לא הבינו ולא ידעו קטיגורים אלה, שכל גדולי ישראל, שבנשמותיהם לחשה אש קודש שהוצתה באשו של אדון הנביאים, הסתתרו בצל שדי, השתקעו בבדידות נפשם הצנועה והביישנית, התקפלו בתוך תוכו של הסבל וציפו לישועת ה'.
דודי עבר את גיא הבכא ביחד עם אוכלוסי ישראל בפולין וליטא ושאר ארצות אירופה. דודתי, אשת נעוריו, וילדיו הצעירים הוצאו להורג ע"י העמלקים. הוא גלה ממקום למקום, מפלך לפלך וממדינה למדינה. סבל עלבון מר, דלות שחורה ומאויימת, גלמודות, גם בגולה וגם אחרי בואו לארץ אבות. ברם מעולם לא פלט פיו קובלנה. לא נשמעה צווחה במעונו. קיבל את דינו של הקב"ה באהבה. שיכל את ידיו בגבורת פלאים וציפה לישועה מתוך אמונת קדומים.

(שם, עמ' 96-97)

עקביה · הודעהעל ידי **עקביה** » ה' פברואר 04, 2021 1:59 pm

ארי שבחבורה כתב:בהספד המפורסם שלו על הגרי"ז הוא התבטא כך גם לגביו:

שוב תודה. יפה מאד.
מן הסתם צריך לקבל את דבריו, שכן היה בן משפחה והכיר מקרוב את הסגנון הזה.

מ"מ אני תוהה,
לו, לגרי"ד, היו את הכלים להבין את המצב המיוחד הזה של דודו, ולבטא אותו.
אבל מה קורה אצל המעגל הרחב יותר שסביב הגרי"ז, שלא בטוח שניחנו בכלי ביטוי (וממילא הבנה) אלה.
האם הם לא קולטים את הגרי"ז רק מצידו החיצוני, וממילא - כמו אותם מארחים צדיקים שמרוב פרישותם לא עולה על דעתם להציע אפילו מים לאורח - הם הופכים לכאלה שעצם קיומו של רגש, עבורם הוא בושה.

האם ב'עובדות והנהגות לבית בריסק' יש הד לתובנה הזו של הגרי"ד?

סגי נהור · הודעהעל ידי **סגי נהור** » ה' פברואר 04, 2021 2:28 pm

כמתבונן מן הצד, ראיתי השבוע תמונה של הגרמ"ד יחד עם אחיו הגר"מ ואחיינם הגרא"י יושבים זה לצד זה באירוע כלשהו. כל אחד מבטו נעוץ בנקודה אחרת בחלל, והקור הנושב מן התמונה יכול להקפיא גם דובי קוטב.

מקדש מלך · הודעהעל ידי **מקדש מלך** » ה' פברואר 04, 2021 2:40 pm

זה מוכיח שהם לא ידעו להצטלם... לא בהכרח שגם בשאר הזמן הם נראו ככה.

צופה_ומביט

גיזונטע קאפ כתב:יש כאן בעייתיות בכל הסיפור, שכן עד יום מותו הגרי"ז לא ידע מה עלה בגורלם,
הבעיה בכל הטענות כאן שאנשים מודדים את הגרי"ז לפי המשקפיים שלהם, אם אנחנו אנשים אז הגרי"ז היה גם בן אדם רק יותר גדול מאיתנו, הגרי"ז היה משועבד לבוראו עד לשד דמו האחרונה, מי שהכיר את הגרי"ז יודע שהוא היה יהודי שהשכל שלט עליו באופן מוחלט, הוא אמר פעם אני לא עובר מחדר לחדר מבלי להיוועץ עם השו"ע, והשברון שלו לא היה מתאים לגדול כמותו שליטתו העצמית הייתה מוחלטת, וההסבר לזה היה שהיה לו חשש רוחני על בניו שהם בשמד, וע"ז הוא מיאן להינחם
יש סיפור שפעם מת לו ולד תוך חודש, והילדים פרצו בבכייה הגרי"ז השתיקם שברמב"ם כתוב שלא מתאבלים על נפל אז אסור לבכות עליו, פעם נפל פגז על המקום שהגרי"ז היה שם ופתאום הוא היה רגוע, שאלו אותו היתכן? הוא אמר כל פעם שיש הפצצה אני במתח מלא תעמוד על דם רעך, כשאני בסכנת נפשות בעצמי, לא מוטל עלי לעסוק בהצלת נפשות אז אני רגוע, זה היה הגרי"ז מי שלא מתאים לו, שיחפש לעצמו רבי אחר.
בנוגע לכוס מים שלא הגישו למישהו, מסתבר שזה הנהגה שרב לא מגיש שתייה לתלמידים, המושג רב ותלמיד היה חזק מאוד בבריסק
הסולבייציקים אנשים מאוד טובים וגומלי חסדים מידיעה

אם כך [שזה לא כאב טבעי ודאגה טבעית של אבא על בנו, אלא הכל לפי דין בשו"ע, וכלפי מה שאינו כך יש רוגע בשליטה עצמית מוחלטת], איזה מקום יש לו לחשש ודאגה ומתח, הרי הוא לא יכול לעשות דבר בנוגע לכך [אם יש - שוב מה המקום למתח וחשש גרידא. יש מה לעשות - אז עושים]. האם יש דין בשו"ע להתאבל כל החיים על בן שיצא לשמד בע"כ [ובע"כ של אביו]? ונניח שיש דין להתאבל, מה המקום לחשש ודאגה ומתח? [לאו היינו הך עם אֵבל].

ואיך מתאים עם מה שהביא הרב וונדרבר:

חוה"מ סוכות היה במתח עצום והפעיל את מי שהיה יכול, עד שבהושענא רבה התקבלה תשובה סופית שאין סיכוי, המאמצים כשלו, ואין אתרוג!
ומאז הוא נרגע, ולתמיהת השואלים הוא ענה: האט מען ניט, איז מען פטור [= אם אין, אז פטורים].

מכון חכמי ליטא

מקדש מלך כתב:זה מוכיח שהם לא ידעו להצטלם...

יותר נכון לא גרסו את הצלם/צילום "זאל ער טאן וואס ער וויל"

סגי נהור · הודעהעל ידי **סגי נהור** » ה' פברואר 04, 2021 3:15 pm

כוונתי שנראה שאין ביניהם שום יחס של בני משפחה או אפילו של מכרים... ואולי אכן אין למדין מן הצילומים.

גיזונטע קאפ

צופה_ומביט כתב:
גיזונטע קאפ כתב:יש כאן בעייתיות בכל הסיפור, שכן עד יום מותו הגרי"ז לא ידע מה עלה בגורלם,
הבעיה בכל הטענות כאן שאנשים מודדים את הגרי"ז לפי המשקפיים שלהם, אם אנחנו אנשים אז הגרי"ז היה גם בן אדם רק יותר גדול מאיתנו, הגרי"ז היה משועבד לבוראו עד לשד דמו האחרונה, מי שהכיר את הגרי"ז יודע שהוא היה יהודי שהשכל שלט עליו באופן מוחלט, הוא אמר פעם אני לא עובר מחדר לחדר מבלי להיוועץ עם השו"ע, והשברון שלו לא היה מתאים לגדול כמותו שליטתו העצמית הייתה מוחלטת, וההסבר לזה היה שהיה לו חשש רוחני על בניו שהם בשמד, וע"ז הוא מיאן להינחם
יש סיפור שפעם מת לו ולד תוך חודש, והילדים פרצו בבכייה הגרי"ז השתיקם שברמב"ם כתוב שלא מתאבלים על נפל אז אסור לבכות עליו, פעם נפל פגז על המקום שהגרי"ז היה שם ופתאום הוא היה רגוע, שאלו אותו היתכן? הוא אמר כל פעם שיש הפצצה אני במתח מלא תעמוד על דם רעך, כשאני בסכנת נפשות בעצמי, לא מוטל עלי לעסוק בהצלת נפשות אז אני רגוע, זה היה הגרי"ז מי שלא מתאים לו, שיחפש לעצמו רבי אחר.
בנוגע לכוס מים שלא הגישו למישהו, מסתבר שזה הנהגה שרב לא מגיש שתייה לתלמידים, המושג רב ותלמיד היה חזק מאוד בבריסק
הסולבייציקים אנשים מאוד טובים וגומלי חסדים מידיעה

אם כך [שזה לא כאב טבעי ודאגה טבעית של אבא על בנו, אלא הכל לפי דין בשו"ע, וכלפי מה שאינו כך יש רוגע בשליטה עצמית מוחלטת], איזה מקום יש לו לחשש ודאגה ומתח, הרי הוא לא יכול לעשות דבר בנוגע לכך [אם יש - שוב מה המקום למתח וחשש גרידא. יש מה לעשות - אז עושים]. האם יש דין בשו"ע להתאבל כל החיים על בן שיצא לשמד בע"כ [ובע"כ של אביו]? ונניח שיש דין להתאבל, מה המקום לחשש ודאגה ומתח? [לאו היינו הך עם אֵבל].

ואיך מתאים עם מה שהביא הרב וונדרבר:

חוה"מ סוכות היה במתח עצום והפעיל את מי שהיה יכול, עד שבהושענא רבה התקבלה תשובה סופית שאין סיכוי, המאמצים כשלו, ואין אתרוג!
ומאז הוא נרגע, ולתמיהת השואלים הוא ענה: האט מען ניט, איז מען פטור [= אם אין, אז פטורים].

ראשית כל מי אמר שאין מה לעשות, ואפשר שהגרי"ז חיפש כל הזמן וחקר האם יש לו מה לעשות, ודבר נוסף האם אדם שבניו נמצאים בשמד אין לו להצטער על כך על שבניו נעבאך אפיקור'ס אייכעט אאפיקורס, אני לא מתיימר לעמוד על סוף דעתו של הגרי"ז, אבל כמה וכמה אנשים חשובים שלא ידעו מהסיפור עם בניו של הגרי"ז אמרו לי שאכן לא הבינו איך זה יכול להיות שהגרי"ז היה כ"כ שבור, וכששמעו שהם בשמד מובן להם
ממרחק השנים אף אחד לא יכול לספר האם זה היה מתח דאגה צער אבל יגון וכדומה, אז אי אפשר להכנס לדקויות כאלו

צופה_ומביט

גיזונטע קאפ כתב:
צופה_ומביט כתב:
גיזונטע קאפ כתב:יש כאן בעייתיות בכל הסיפור, שכן עד יום מותו הגרי"ז לא ידע מה עלה בגורלם,
הבעיה בכל הטענות כאן שאנשים מודדים את הגרי"ז לפי המשקפיים שלהם, אם אנחנו אנשים אז הגרי"ז היה גם בן אדם רק יותר גדול מאיתנו, הגרי"ז היה משועבד לבוראו עד לשד דמו האחרונה, מי שהכיר את הגרי"ז יודע שהוא היה יהודי שהשכל שלט עליו באופן מוחלט, הוא אמר פעם אני לא עובר מחדר לחדר מבלי להיוועץ עם השו"ע, והשברון שלו לא היה מתאים לגדול כמותו שליטתו העצמית הייתה מוחלטת, וההסבר לזה היה שהיה לו חשש רוחני על בניו שהם בשמד, וע"ז הוא מיאן להינחם
יש סיפור שפעם מת לו ולד תוך חודש, והילדים פרצו בבכייה הגרי"ז השתיקם שברמב"ם כתוב שלא מתאבלים על נפל אז אסור לבכות עליו, פעם נפל פגז על המקום שהגרי"ז היה שם ופתאום הוא היה רגוע, שאלו אותו היתכן? הוא אמר כל פעם שיש הפצצה אני במתח מלא תעמוד על דם רעך, כשאני בסכנת נפשות בעצמי, לא מוטל עלי לעסוק בהצלת נפשות אז אני רגוע, זה היה הגרי"ז מי שלא מתאים לו, שיחפש לעצמו רבי אחר.
בנוגע לכוס מים שלא הגישו למישהו, מסתבר שזה הנהגה שרב לא מגיש שתייה לתלמידים, המושג רב ותלמיד היה חזק מאוד בבריסק
הסולבייציקים אנשים מאוד טובים וגומלי חסדים מידיעה

אם כך [שזה לא כאב טבעי ודאגה טבעית של אבא על בנו, אלא הכל לפי דין בשו"ע, וכלפי מה שאינו כך יש רוגע בשליטה עצמית מוחלטת], איזה מקום יש לו לחשש ודאגה ומתח, הרי הוא לא יכול לעשות דבר בנוגע לכך [אם יש - שוב מה המקום למתח וחשש גרידא. יש מה לעשות - אז עושים]. האם יש דין בשו"ע להתאבל כל החיים על בן שיצא לשמד בע"כ [ובע"כ של אביו]? ונניח שיש דין להתאבל, מה המקום לחשש ודאגה ומתח? [לאו היינו הך עם אֵבל].

ואיך מתאים עם מה שהביא הרב וונדרבר:

חוה"מ סוכות היה במתח עצום והפעיל את מי שהיה יכול, עד שבהושענא רבה התקבלה תשובה סופית שאין סיכוי, המאמצים כשלו, ואין אתרוג!
ומאז הוא נרגע, ולתמיהת השואלים הוא ענה: האט מען ניט, איז מען פטור [= אם אין, אז פטורים].

ראשית כל מי אמר שאין מה לעשות, ואפשר שהגרי"ז חיפש כל הזמן וחקר האם יש לו מה לעשות, ודבר נוסף האם אדם שבניו נמצאים בשמד אין לו להצטער על כך על שבניו נעבאך אפיקור'ס אייכעט אאפיקורס, אני לא מתיימר לעמוד על סוף דעתו של הגרי"ז, אבל כמה וכמה אנשים חשובים שלא ידעו מהסיפור עם בניו של הגרי"ז אמרו לי שאכן לא הבינו איך זה יכול להיות שהגרי"ז היה כ"כ שבור, וכששמעו שהם בשמד מובן להם
ממרחק השנים אף אחד לא יכול לספר האם זה היה מתח דאגה צער אבל יגון וכדומה, אז אי אפשר להכנס לדקויות כאלו

אני שאלתי על מה שכתבת מקודם. כעת אתה אומר משהו אחר.

פורום אוצר החכמה

מי מחובר