עם פרוץ השריפה הנוראה ביערות הכרמל שגבתה ל"ע מחיר כבד בנפש ואף ברכוש, עלתה בלבי המחשבה שמן הראוי לשים על לבנו עובדת פרוץ האש הגדולה בימי החנוכה דייקא, בהם מקיימים אנו מצוה באש. (ולא, אין כוונתי למיני גימטריאות ומציאות למיניהם מן הגורן ומן היקב - אף שאולי גם להם יש מקום, אלא כונתי להרגש נכון ופורה, היכול להעיר ולהאיר - תרתי משמע).
כהיום הזה השיב לי ת"ח גדול אבידתי, וכה דבריו. הנה רוב האבחנות בהקשר שבין אש לתורה מדברות על האור שבתורה וכוחו, "נר מצוה ותורה אור"; "מאור שבה מחזירן למוטב" וכו', וממילא גדול ענין התורה בחנוכה, באשר מסוגלת היא להוסיף ולהעצים מאורה הגנוז.
ברם, אולי 'שכחנו', שלאש ישנו כח נוסף ומשמעותי: כח השריפה והכליון. בחינה זו קיימת אף היא בתורה, המסגולת לכלות ולבער מקרבנו את היצה"ר וחילותיו, וכבר דרשוה ז"ל (קידושין ל) "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע".
סיים אותו ת"ח, שהלקח אותו מוטל עלינו ליקח מהשריפה הוא, כי לאש ישנו כח איום ונורא של שריפה וכליון, ודוקא בימים אלו בהם מעלים אנו על נס את כח אש התורה, נזכור אל נכון כי יפה כוחה של תורה לכלות אלפי דונמים של ממלכת הזקן והכסיל, וליטע בקרבנו אש קודש, רשפי שלהבתיה.
ובזאת אפנה בברכת חנוכה שמח, וארוץ להיטיב נרותי למען תהיה שלהבת עולה ומאירה על פתחינו.