פורום אוצר החכמה

קיבלתי בקשה מידיד, להעלות כאן:

דרושים לי מקורות שטוענים שהלכה שהשתרשה בישראל, גם אם מקורה בטעות ברורה, כמו למשל בגרסה מוטעית שעמדה לפני הפוסק, או שהיא נאמרה על סמך הבנה כלשהי במציאות שהופרכה בימינו (ובוודאי שהפוסק לא היה מכריע כך אם היה יודע שזו המציאות), מכל מקום, הואיל וכבר פשטה הלכה בישראל הרי זו הלכה קבועה ומוסמכת.
אשמח גם למקורות שטוענים איפכא. כל התייחסות, במפורש או מכללא, תתקבל בברכה.

אוסיף שיש תשובה של הרמב"ם על ההלכה שדבר שאחרים נוהגים בו איסור אי אתה רשאי לנהוג בפניהם היתר, שהוא כותב שזה רק אם יש להלכה זו בסיס, אבל אם הם טועים בדבר אז יש לומר להם בפירוש ולהוציאם מטעותם. (כמדומני ש"בסיס" להלכה היינו שפוסק אמר זאת. לא נראה לי שהרמב"ם התייחס לשאלה מה קורה אם אנחנו יודעים שאותו פוסק טעה. אמנם דברי הרמב"ם אינם לפניי כרגע)

כעין זה כאן: http://forum.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=22887

לכאורה, מדרשת 'אתם אפילו מוטעים' וכו' (ראש השנה סו"פ שלישי), משמע שרק בנוגע לקביעת החודש אנו אומרים 'אפילו מוטעים'.

אנא הסבר מה כוונתך? האם שכך הוקבעה ההלכה מחמת המנהג שנהגו בה על אף שהיה מנהג בטעות, או שכוונתך כלפי הלכה מוטעית שנמצאה באיזה ספר קדמון האם אפשר להחשיבה כדעה להלכה?
לגבי מנהג בטעות דנו הרבה בפוסקים ואם אומרים מנהג עוקר הלכה או כל מה מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג.

החזו"א באגרותיו כתב לגבי כ"י מינכן שיש השגחה שכך יזדמן לכלל ישראל. ויש דיון בכוונת דבריו כמדומני ע"י צבי יהודה באנגלית [tradition?], ובהקדמת א' מכרכי ר"ח של וגשל, וכן ע"י הבלין.
עי' רמ"א חו"מ כה א
מכל מקום אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא (פסקי מהרא"י סימן רמ"א). ועי' גר"א שם.
עי' רמ"א חו"מ כ"ה ב' -
כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים, והפוסקים האחרונים חולקים עליהם, כמו שלפעמים הפוסקים חולקים על הגאונים, הולכים אחר האחרונים, דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך (מהרי"ק שורש פ"ד). אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר, ונמצאו אחרים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים, שאפשר שלא ידעו דברי הגאון, ואי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו.(מהרי"ק שורש צ"ו /צ"ד/)
ע"ע רשב"ש תקס"ב.

כמדומני שזה קשור לחת"ס לגבי מח' תוס' ורמב"ם בנושא פצוע דכא

מה נקרא מקור? אאמו"ר שליט"א אמר לי, ששמע פעמים רבות ממרן הגרא"מ שך זצ"ל, שלמרות שבכתבי-ידות רבים שנמצאו בדורות האחרונים, יש סתירות מפורשות למהלכים כאלו ואחרים של האחרונים בלומדות ובהלכה, עדיין דבריהם במקומם עומדים.

וזה כמו שמפורסם בשם החזו"א
אך ידוע ששיטת מרנא הח"ח בזה היתה שונה (וכמובן שדעת מרנא הנצי"ב)

ארזי ביתר כתב:מה נקרא מקור? אאמו"ר שליט"א אמר לי, ששמע פעמים רבות ממרן הגרא"מ שך זצ"ל, שלמרות שבכתבי-ידות רבים שנמצאו בדורות האחרונים, יש סתירות מפורשות למהלכים כאלו ואחרים של האחרונים בלומדות ובהלכה, עדיין דבריהם במקומם עומדים.

ביאור שיכול להיות נכון בגמ', וכן הלכה היוצאת מזה, איננה נקראת 'מוטעית' אף אם מי שחידש את הביאור לא היה אומרו אם ידע מדברי הראשונים.
אך אם הוא ביאר דברי 'ראשון' פלוני ומתוך כת"י של אותו ראשון נתבאר לא ככה, הרי"ז טעות (וע"ז סובבים דברי הגר"ש שקןפ והחזו"א).

מספר דוגמאות שנאספו במייל, חלקן ממש מתאימות וחלקן פחות:

דברי השו"ע על דגים וחלב.
כיסוי השופר בר"ה.

מאמר של אלבק בספר האזכרה לרב הרצוג וגם בסיני על ההדרת ספרי קדמונים, ובו בין השאר הוא מביא דוגמא נפלאה כזו: הראב"ד בבעלי הנפש לא ידע על המנהג בזמן הגאונים לאכול חולין בטהרה, ולכן לא הבין את פסק הגאונים בקשר לדם בתולים שהחתן יכול להישאר על המיטה למרות שהדם עליה, ולכן דייק מכאן הלכה שבדרך כלל אסור לשבת על המיטה של הנידה ורק אצל חתן התירו, וזו הלכה שנכנסה לשו"ע למרות שקרוב לוודאי שהיא נבעה מאי הבנה של הראב"ד. [אמנם יש לציין שהראב"ד עצמו חותם על הפסק הזה מסברה דיליה: "ואע"פ שאין זה מן ההלכה הרי הם דברים שהדעת מכרעת עליהם", וממילא יורדת המשמעות של הטעות]
יש עוד נקודה בהקשר זה - הראב"ד וסיעתו כתבו רק שאין לשבת על מיטתה אף כשהיא לא על המיטה, אך לא אסרו כשהיא לא נמצאת בפניו. האיסור הזה, שנמצא בטור, מקורו בדברי ר' יונה, ומהטור לשו"ע על אף שאין זו הדעה הרווחת והפשוטה בראשונים.

מאמר של אלבק בספר האזכרה לרב הרצוג וגם בסיני על ההדרת ספרי קדמונים, ובו בין השאר הוא מביא דוגמא נפלאה כזו: הראב"ד בבעלי הנפש לא ידע על המנהג בזמן הגאונים לאכול חולין בטהרה, ולכן לא הבין את פסק הגאונים בקשר לדם בתולים שהחתן יכול להישאר על המיטה למרות שהדם עליה, ולכן דייק מכאן הלכה שבדרך כלל אסור לשבת על המיטה של הנידה ורק אצל חתן התירו, וזו הלכה שנכנסה לשו"ע למרות שקרוב לוודאי שהיא נבעה מאי הבנה של הראב"ד. [אמנם יש לציין שהראב"ד עצמו חותם על הפסק הזה מסברה דיליה: "ואע"פ שאין זה מן ההלכה הרי הם דברים שהדעת מכרעת עליהם", וממילא יורדת המשמעות של הטעות]

זו הלכה שנכנסה לשו"ע למרות שקרוב לוודאי שהיא נבעה מאי הבנה של הראב"ד.
לא ברור מדבריך מי אומר את זה הפוסקים או אלבק?

אוצר החכמה כתב:

מאמר של אלבק בספר האזכרה לרב הרצוג וגם בסיני על ההדרת ספרי קדמונים, ובו בין השאר הוא מביא דוגמא נפלאה כזו: הראב"ד בבעלי הנפש לא ידע על המנהג בזמן הגאונים לאכול חולין בטהרה, ולכן לא הבין את פסק הגאונים בקשר לדם בתולים שהחתן יכול להישאר על המיטה למרות שהדם עליה, ולכן דייק מכאן הלכה שבדרך כלל אסור לשבת על המיטה של הנידה ורק אצל חתן התירו, וזו הלכה שנכנסה לשו"ע למרות שקרוב לוודאי שהיא נבעה מאי הבנה של הראב"ד. [אמנם יש לציין שהראב"ד עצמו חותם על הפסק הזה מסברה דיליה: "ואע"פ שאין זה מן ההלכה הרי הם דברים שהדעת מכרעת עליהם", וממילא יורדת המשמעות של הטעות]

זו הלכה שנכנסה לשו"ע למרות שקרוב לוודאי שהיא נבעה מאי הבנה של הראב"ד.
לא ברור מדבריך מי אומר את זה הפוסקים או אלבק?

לא ראיתי את דברי אלבק במקורם (כתב לי את הדברים אחד הת"ח המבקרים כאן), אבל אני משער שהוא המקור, אבל הדברים פשוטים. תראה בבעלי הנפש את לשון רב האיי גאון ותראה את הדוחק העצום שעושה הראב"ד, וההסבר הנ"ל הוא כל כך נדרש ומתבקש.

השו"ע (או"ח סי' קכו סע' ד) פוסק עפ"י הרמב"ם: אם טעה ש"ץ כשהתפלל בלחש לעולם אינו חוזר... והוא שלא טעה בשלש ראשונות שאם טעה בהם לעולם חוזר.
אמנם הוא עצמו בכס"מ עמד על כך שגרסת כתה"י (והטור) ברמב"ם היא: ...והוא שאם טעה בה לעולם חוזר...
דהיינו שאם טעה בחזרת הש"ץ טעות שהיחיד חוזר עליה, אף הש"ץ חוזרת על תפילת הציבור.
וצע"ג מדוע כתב להלכה דווקא את הגירסה המוטעית. ועוד, שראיתי ת"ח אחד שהקשה שהשו"ע סותר בזה, לכאורה, את דברי עצמו, שהרי בסי' קכד ס"י הוא כותב: "מי ששכח ולא אמר יעלה ויבוא בר"ח או בחולו של מועד או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו יכוין וישמע מש"ץ כל י"ח ברכות מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ולא יפסיק ולא ישיח ופוסע ג' פסיעות לאחוריו דכיון שכבר התפלל אלא ששכח ולא הזכיר אע"פ שהוא בקי ש"ץ מוציאו". ומלשונו שכתב: "או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו", נראה שהדבר אמור גם לגבי ג' הראשונות. ולכאורה הדברים ק"ו - אם אדם בעלמא יכול לסמוך על תפילת הש"ץ, למרות שקשה לכוון לומר מלה במלה עם הש"ץ, ק"ו שהש"ץ עצמו יכול לסמוך על תפילתו. ואם כן מדוע הוא צריך לחזור על תפילתו אם טעה בג' הראשונות, ואין הוא יכול לסמוך על תפילת עצמו בהיותו ש"ץ. ובאחרונים מבואר שדברי השו"ע בסי' קכד אמורים גם כשהוא באמצע תפילתו. וכך באמת מוכח מלשון הרא"ש שהביא את דברי בה"ג שעליהם התבסס השו"ע. ואם כן לא ניתן לתרץ שבסי' קכד מדובר דוקא לאחר התפילה ואילו בסי' קכו מדובר דוקא באמצע התפילה, וצע"ג.

המ"ב סי' מ' ס"ק ד' מביא דעת תשובת החות יאיר שיש להקל בשעת הדחק לשמש מיטתו בבית שיש שם ספרים הנדפסין, והמעיין בתוך התשובה יראה שהוא מתיר בספרים הנדפסין רק משום שנדפסו ע"י גוי.

גימפעל כתב:המ"ב סי' מ' ס"ק ד' מביא דעת תשובת החות יאיר שיש להקל בשעת הדחק לשמש מיטתו בבית שיש שם ספרים הנדפסין, והמעיין בתוך התשובה יראה שהוא מתיר בספרים הנדפסין רק משום שנדפסו ע"י גוי.

דברי המ"ב אמנם צ"ע לזמנו שעדיין היו מדפיסים בלוחות ע"י אדם וכו', אך אין מזה טעות להלכה לזמננו שמדפיסים במכונית ואין יהודי מחוקק בידיו את הלוחות על הדפים הנדפסים.