פורום אוצר החכמה

בית אלוקים ש"ג פ"י:
והדמיון שיש בשמות איש ואשה מורה על היחוד שיש בין איש לאשתו, יותר משאר זכר ונקבה של שאר בעלי חיים שאין זיווגם כי אם לקיום המין וכן כל אחד פונה לדרכו ולצרכו, מה שאין כן בזיווג האיש עם אשתו שהוא לקיום המין "ולקיומו באיש במה שיש תועלת בזיווגם הישר" למה שצריך להם בהנהגתם בעולם הזה להיותם זוכים לחיי העולם הבא.
המוסגר במרכאות לא מובן.

אני חושב שכוונתו שהזיווג הן לתועלת המין והן לתועלת הפרט שהפרט עצמו יש לו תועלת בזיווג למה שצריך להם בהנהגתם וכו' (איש במשמעות פרט ביחס למין).

??
viewtopic.php?f=7&t=22922

אולי הכוונה שמתקיים להיות איש כמ"ש המביט לפני כן שנקרא איש רק כשיש לו אשה וכן האשה נקראת אשה רק כשיש לה איש.

מי אני שאנסה, אבל נראה לי כפשוטו, דהיינו שע"י זיווגו של האדם מגיע למדרגות ומושלמות בעבודת ה' ית' [משהו כזה לאו דווקא בסגנון שלי]

מה שנכון צודק, כבר העליתי את הנושא בפורום, רק שכחתי לסמן את התשובה שלו אצלי. חיפשתי בהודעות שלי ופיספסתי את ההודעה הזו. אני חושב שהפתרון שם הוא נכון. תודה בכל אופן.
הנה הפתרון שנכתב שם: בדפו"ר ולקיומ' באיש. וצ"ל ולקיומו באיש [וכמו שהעתקת, ולא כמו ההוצאות שפתחו ולקיומה]. והכונה באיש היינו 'פרט' לעומת מין שהוא 'כלל'.
ובבע"ח התועלת היא רק שיתקימו ממינם עוד בעולם, משא"כ בבני האדם יש גם תועלת עצמית לכל פרט ופרט במעשה זה כשנעשה בדרך הישר, לזכות על ידו לעוה"ב.

לי נראה הכונה,דבזיווג של בע"ח אין האשה תועלת לאישה רק בקיום המין, משא"כ אצל בנ"א התועלת שמפיק האיש מאשתו הוא רבים, כל הנהגת הבית, מכינה לו מזונות כביסה וכו'. לכן כתב אצל בע"ח כשמדגיש ההיפוך 'כל אחד פונה לדרכו ולצרכו' והבן.

מה שנכון נכון כתב:??
viewtopic.php?f=7&t=22922

ברוך שכיוונתי...

שיעור הלשון לפי כל ההצעות הוא כאילו נכתב 'ולקיום האיש' ואולי עדיף לתקן כך.
[לפי מה שהביא הרב מה שנכון הלשון בדפו"ר 'ולקיומ' באיש' ולא רחוק לשער שהיה כתוב 'ולקיום האיש' והמסדר נדמתה לו הה"א של האיש כבי"ת והוסיף סימן קיצור למילה הקודמת כדי לתקן הלשון].

אביאסף כתב:[לפי מה שהביא הרב מה שנכון הלשון בדפו"ר 'ולקיומ' באיש' ולא רחוק לשער שהיה כתוב 'ולקיום האיש' והמסדר נדמתה לו הה"א של האיש כבי"ת והוסיף סימן קיצור למילה הקודמת כדי לתקן הלשון].

דבר פלא נזדמן לי, כי בלילה כתבתי השערה זו ועכשיו בבוקר התחלתי ללמוד מסכת שקלים שבהוצאת ר' אברהם סופר ומצאתי שם בעמוד השני הערה מהרא"ס על מה שכתוב בירושלמי דפוס ונציה שם 'דאמ' לא כן כהדא דתני' והעיר הרא"ס בזה הלשון: ונ' שטעה המדפיס בין "ם" ל"מ" והוסיף קו לר"ת עכ"ל. וזה פלא.

צ"ל לקיומו באיש כנ"ל. והכונה שענינו ותכליתו ישנם גם בכל פרט לבדו.
מצו"ב כמה דוגמאות מחיפוש באוצר, ויש עוד.

צודק הרב מה שנכון, מן הדוגמאות מתברר שזהו שימוש לשון רגיל למדי, ייש"כ, החכמתני.

ישתבח הבורא ויתפאר היוצר, אנכי חשבתי העלאת הנושא מחדש לטעות, ואלוקים חשבה לטובה. מהדיון המחודש נתבררה השמועה יותר וגם הרב מה שנכון הוסיף על דבריו הראשונים. הלכטכל"ח. יישר כח לכולם.

אהיה שומע ומוסיף בזה ע"פ מה שכתבתי בספרי דעת לנבון על הל' דעות (טרם נדפס) בדעת הר"מ בזה, וכן י"ל ע"פ דברי המהר"ץ חיות שיש להבדיל בין קיום המין אצל בני אדם מישראל לשאר הנבראים, באשר קיום המין אצל איש ישראלי כולל בתוכו קיוםם המין של אלו שתכליתם זכייה בחיי העוה"ב ולא קיום גוף בעלמא.
הנה קטע מדברי בספר (עדיין לא סופי):
בגדרי מצות פריה ורביה והכוונה בה
א. הנה בפט"ו מהל' אישות הל' טז כתב הר"מ ז"ל בטעם למצוה מדברי סופרים להעמיד בנים בזקנותו: "שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם". ובהגהת הרמ"ך העיר אהא דלא כתב הטעם הנזכר בגמ' יבמות סב ע"ב לדין זה מסמיכות אקרא דבבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה וגו', יעו"ש בגמ'. ועיי"ע בהעמק שאלה שאי' קסה ס"ק ג.
ובהשקפה ראשונה היה נראה לומר בפשיטות, דהר"מ ס"ל דודאי גם תקנה דרבנן זו היא כעין דאורייתא ומטעם פריה ורביה כפשוטה והעמדת נפש מישראל, וזהו הטעם בין בילדות ובין בזקנות וקרא אסמכתא בעלמא היא. ויש לבאר זאת, דטעם מצות פרו ורבו שנצטוו ישראל אינה כמצוות בני נח (עיין סנהדרין נט ע"ב) כמש"כ החינוך דמשרשי המצוה כדי שיהיה העולם מיושב וכו' כדכתיב לא תוהו בראה וגו'. אלא דטעם ישוב הארץ בעצמו אחר מתן תורה הוא כדי להעמיד עובדי ה' ויודעי שמו בעולם, ובהעמדת "נפש מישראל" דוקא יש בניית עולם, וכפשטיה דהתלמוד סנהדרין נט ע"ב דבני נח לא נצטוו בפו"ר אחר מתן תורה.
ועד"ז כתב הגאון בעל כלי חמדה (בפר' מקץ אות א') דס"ל להר"מ דשיטת ריו"ח (בגמ' יבמות שם) דקרא דלשבת האמור בדברי קבלה פירושא קא מפרש למצות פו"ר ולפיכך דוקא בנתגיירו עמו קיים מצות פו"ר דאל"כ לא קיים שבת כיון דעיקר מצות ישוב העולם לישראל להרבות ישראל בעולם, עכ"ד הנצרכים, יעו"ש. [ועיין בהעמק שאלה סי' קסה אות ב', תוס' יבמות שם סב ע"א ד"ה בני, ובחגיגה ב ע"ב ד"ה לא תהו.]
ובסהמ"צ במ"ע ריב כתב הר"מ: "היא שצוונו לפרות ולרבות ולכוין לקיים המין". והיינו מש"כ בהל' דעות פ"ג ה"ב "לקיים את הזרע". וצ"ע מש"כ להלן בה"ג "וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל". ולפמשנ"ת, הביאור במלת "המין" היינו מין דישראל. ויתכן לפ"ז דמש"כ הר"מ בהל' ג "וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל", הוא ביאור קיום ענין המין ע"פ הכוונה הראויה, והיינו ע"פ הדרך שנתבארה שהיא להעמיד עובדי ה'. וצ"ע.
ולפ"ז יתבאר ג"כ מש"כ הר"מ בפט"ו מאישות ה"ו בביאור דברי הגמ' יבמות סב ע"ב דהא דהיו לו בנים בגיותו ונתגייר קיים פריה ורביה, היינו דוקא אם נתגיירו הבנים ג"כ, דבעינן שם זרעו מישראל דוקא ולא סגי בהתייחסות הבנים אחריו, וכ"כ במג"מ, ועיי"ע בקרן אורה על הגמ' שם.
[וביאור דברי הר"מ, עיי"ע במש"כ בזה מו"ר ראש הישיבה הג"ר משה שמואל שפירא זצ"ל בקונטרס הביאורים יבמות סי' כד אות א (עמ' פט). וראיתי שיש מי שתלה מחלוקת הר"מ והראשונים, בחילוק אם יצא יד"ח המצוה ממש או רק חייל עלה דין פטור מן המצוה (ויתבאר להלן אות ב), ודלהר"מ כיון שיוצא יד"ח ממש ס"ל שיתגיירו עמו, ומשא"כ לחולקים עליו שהוא רק דין פטור ולהא סגי בלא גיור בנים. וצריך לעיין.]
אלא דהנה בפרי יצחק ח"א סי' מב (דף עה ע"ב בדפי הספר, ד"ה ונראה להביא ראיה) ביאר דודאי שייכת מצות חכמים של ולערב אל תנח ידך לעיקר מצות פו"ר ואינה ענין למצות "לשבת". ולפ"ז מש"כ הר"מ בטעם מצות "ולערב" וגו' דהוא מטעם העמדת נפש מישראל, הוא דוקא מה שנוגע לדין תקנת סופרים, אע"פ שבכלל ענין מצות פו"ר ושרשיה גם מצות "לשבת" וא"כ לשבת כפשוטו ליישוב העולם. וצ"ע.

נתבקשתי להכניס לפורום את הקטע דלהלן:

אני מחפש מקור למה שמובא בבית אלוקים ש"ג פרק נד, ז"ל:
ודומה לענין זה ראיתי בספר החסידים ראיה על השארות נפש האדם, כי האדם חולם שהוא רואה אדם שכבר מת זה כמה שנים ואינו חולם שרואה סוס או גמל ידוע או בהמה אחרת שמתה אתמול, כי נפש הבהמה היורדת היא למטה לארץ ולא נשאר בה רמז דבר אשר יצוייר אפילו בחלום:

יעקב כהן כתב:נתבקשתי להכניס לפורום את הקטע דלהלן:

אני מחפש מקור למה שמובא בבית אלוקים ש"ג פרק נד, ז"ל:
ודומה לענין זה ראיתי בספר החסידים ראיה על השארות נפש האדם, כי האדם חולם שהוא רואה אדם שכבר מת זה כמה שנים ואינו חולם שרואה סוס או גמל ידוע או בהמה אחרת שמתה אתמול, כי נפש הבהמה היורדת היא למטה לארץ ולא נשאר בה רמז דבר אשר יצוייר אפילו בחלום:

ס"ח סימן תתשלא.

לכאורה הוא מלשון 'צהבו פניו' שהכוונה צהלו והאירו. [כיו"ב יש גם בכעס ושנאה לשון פנים צהובות, צהובין זל"ז, כנר' בגלל שגם על ידם הפנים מאדימות].
[וע"ע רמב"ם שבת י,יח שלהסיר הציהוב מהבגד הוי מלבן, ויל"פ להצהיב = להסיר הציהוב. אך נראה יותר כנ"ל].