פורום אוצר החכמה

לרגל היאר-צייט הראשון של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל
יצאו כמה ספרים, וייצאו עוד.
באשכול זה נדון אודות הספרים וכתיבתם.

נקודות:
ספר "השקדן", בשלושת חלקיו, מלא פולמסנות, [עם האוכל באה התעוזה...]

ספר שמושה של תורה, מר' צבי וייספיש ["דברות צבי" י"ד כר', כולל הר"ן],
תיאורים מנופחים מלאי הגזמה, על פי "חוברת לדוגמא" שקיבלתי...

המשך יבוא.
תודה.

סיפור (ע"פ פענוח טקסט של אקרובט מהקובץ-לדוגמא

באחד הימים ישבתי עם תלמיד רבנו הג"ר בן-ציון קוק שליט"א. "שמועה גונבה לאזני",
אמרתי לו, "כי זכות נפלה בידך לשמוע מרבנו 'מהלך' בשיעורו של היסח הדעת בלימוד".
רבי בן-ציון ננער כמי שהלמו רעם - - -
"כוונתך למה שאמר לי רבנו על עניין היסח הדעת בלימוד?
את הסיפור הזה לא מספרים סתם כך!
בכלל, יש להשתדל מאוד לא לספרו בתכיפות. סיפור מסוג זה מותר לספר רק פעם בחצי
שנה או פעם בשנה..."
אין זה עוד מעשה!
לאמיתו של דבר, אין להגדיר זאת כ"סיפור" או כ"מעשה"!
הגדרה זו מפחיתה מעצמתה האדירה של ההתרחשות!
הדברים הללו הם יסוד החיים!
יסוד התורה!
יסוד גדלותו של רבנו!!!
כדי לשמוע את הדברים הללו, צריך לשבת בכובד ראש, להכין "כלים" כדי לקלוט את
עצמתם!
הג"ר בן-ציון קוק שליט"א עוצם את עיניו, מליט את פניו בכף ידו כמי שאומר "שמע"
ומגולל את המעמד:
אותה שעה, שעת רצון הייתה, שעה נדירה שבנדירות. אכן, זכיתי להסתופף בצל
רבנו שנים רבות, במהלכן פרשתי בפניו אלפי שאלות בכל מקצועות התורה, אך
לשעת רצון כזאת, שעליה אני מספר עתה, לא זכיתי מעולם.
וכך היה: חפצתי לשנות את צורת לימודי ואת סדרו. קבעתי חברותא עם אברך ת"ח
מופלג לצורך הלימוד באופן שקבעתי לעצמי, אולם דודי, המשגיח הגה"צ רבי שלמה
וולבה זללה"ה, אמר לי שעל שינוי מסוג זה צריך לבקש את הסכמת גדול הדור ואת
הדרכתו.
נכנסתי לחדר רבנו ופרשתי את השאלה ואת צדדי הספק. שאלתי עוררה אצלו
חדווה מיוחדת, ואז זכיתי, פעם אחת ויחידה בחיי, שיפתח לפני את מסתרי לבו.
קיבלתי הדרכה בענין צורת הלימוד ואף הוראות איך ללמוד בעיון. קיבלתי הנחיה
ברורה ונפלאה בעניין החזרה, ממש עיקרי יסודות הלימוד. לכל הדרכה מההדרכות
הללו צריך להקדיש זמן מיוחד, לשמוע ולהבין.
בסוף השיחה שאלתי שאלה.
עד היום אין לי מושג מנין שאבתי את ההעזה לשאול שאלה אישית כל כך. אין לי
מושג מדוע ענה לי רבנו תשובה, אולי משום שהיה שרוי בעידן חדוותא...
הייתה זו שאלה שמטרידה כל בן תורה: "שכחת הלימוד" הוא דבר מתסכל שאין
כדוגמתו, הוא כואב לכל תלמיד חכם, לכל בן ישיבה. לומדים! מעיינים! משקיעים
את כל הכוחות בהבנה! מתייגעים! עמלים! ו...שוכחים!
לעיתים, שנה לאחר שעמלו על סוגיה מסוימת, פותחים אותה שוב ומגלים שצריך
להתחיל ללמוד הכל מההתחלה, כביכול לא נלמדה הסוגיה מעולם; לומדים מסכת
שלמה, ולאחר זמן, כשרוצים להיזכר בפרט מסוים, מגלים שלא יודעים אפילו באיזה
דף הוא נמצא; לומדים דף גמרא ולמחרת רוצים להיזכר בהו"א או במסקנה, בראיה
או במיתיבי, ולא זוכרים כלום.
למרות זאת, יושבים בני תורה ועמלים בתורה, עוסקים בסוגיות נוספות, לומדים
ומקיימים בעצמם מצוות עשה שציוותה תורה "ודיברת בם", השקולה כנגד כל
המצוות כולן. כל מילה של תורה היא אוצר יקר שאין על עפר משלו, גם אם אינו
נחקק בזיכרון. הלא לעתיד לבוא יזכירו לכל אדם מה שלמד ושכח.
לעומת זאת, אצל רבנו זה ממש מדהים. כל התורה ברורה ונהירה לו, כביכול מונחת
לו על כף ידו. מי שרואה את מהלך העניינים עומד ומשתומם. רבנו נשאל שאלות
בכל סוגיות התורה, ביניהן שאלות חמורות וקשות, שכדי לפסוק בהם צריך להיות
מונח בעומק הסוגיה. למרבית הפלא, רבנו משיב כהרף עין, בבהירות עצומה, על כל
שאלה שנשאל - ברחבי הש"ס, הראשונים והאחרונים, כמי שלמדם זה עתה.
ישנם עוד בקיאים מופלגים בדור, אבל גם אצלם אפשר לשמוע לעיתים רחוקות את
הביטוי: "צריך להסתכל בפנים", ואילו אצל רבנו הכל חקוק במוחו בצורה בהירה
כזאת, כמי שזה עתה למד את הסוגיה בשיא העומק. מעולם לא שמע ממנו מאן דהו
את הביטוי "צריך להסתכל בפנים". לעיתים נדירות הוא יכול לומר לשואל, שכדאי
לו לעיין בספר פלוני, אבל הוא עצמו אינו נזקק לכך, וזה דבר מפליא.
שנים רבות ניקרה השאלה במוחי: איך הוא זוכר את כל התורה כולה? האם דילג
עליו שר השכחה עד שאין לו שלטון עליו?
אין לי מושג מאין שאבתי את ההעזה לשאול על כך:
"איך הרֶעבֶּע זוכר הכל?"
על נוסח תשובתו אני חוזר בלשונו ממש. הדברים נחרתו עמוק בלבי והם ניצבים
מול עיני כל ימי חיי.
רבנו אמר בזו הלשון:
״אתה יודע איך נקראת התורה?
בו ואיננו״!
התורה, התורה משתכחת.
הלימוד, שום דבר אינו משתכח וזוכרים הכל.
התעיף עיניך בו - אם תכפל וסגרת עיניך בתורה היא
הכל עף ומשתכח!״
נזדעזעתי מעצמת הדברים. לא ציפיתי לתשובה מסוג זה, הייתי בטוח שיאמר
משהו על שינון או על לימוד בעיון וכדו'. מעבר לכך,
נדהמתי מהתשובה. היה זה מענה על שאלה אישית.
שאלתי אותו: "איך הרֶעבֶּע זוכר הכל?" וזו הייתה
תשובתו... משמע שזוהי דרגתו, והוא סבור כי זו
הסיבה שהוא אינו שוכח מאומה.
אולם ההפתעה האמיתית חיכתה לי בהמשך: שאבתי
העזה נוספת, גדולה בהרבה מן הראשונה.
שאלתי: "מהו השיעור של היסח הדעת? מה פירוש
הדברים 'התעיף עיניך בו'?"
יותר:
פתח וסגר את עיניו במהירות.
מצמץ בעיניו הקדושות ואמר:
״אתה רואה? זה השיעור של ׳היסח הדעת׳! זה נקרא ׳התעיף עיניך בו׳״.
רשמיו של אותו מעמד נדיר נחרת בלבי לנצח. פעמים רבות הספקתי לשחזר את
המעמד הנורא שבו גילה לפני
את סתרי לבו, את סוד גדלותו ואת גודל מדרגותיו.
(יש להעיר ששמענו מרבנו עוד סיבות נוספות לכך, ויובאו בהמשך, כל אחד במקומו).

כמדומה שם ספרו של ויספיש הוא גדולה שימושה, ולא שמושה של תורה.

תכננתי לקנות את גדולה שימושה, עכשיו אני רואה שה 700 עמודים שם דביקים ברמה שאפילו מרדכי גרליץ בסיפורים החסידיים שלו לא מצליח להגיע אליהם
אוותר על התכנית...

הסיפור שצוטט מויספיש (שם ספרו הוא "עמי במחיצתי", ועל הכריכה כתוב גדולה שימושה), לא נמצא שם לכאורה ברמת הדביקיות המצוטטת. אולי זה ציטוט ממהדורה מוקדמת.
אבל בספר השקדן זה כתוב בחלק שני בערך בשורה ורבע.

וזה תמצית ההבדל בין הספרים...
את עמי במחיצתי קראתי בחנות. ואת השקדן שאלתי כל כרך כשיצא ועברתי עליו במשך תקופה. וככל שהבחנתי - כל סיפורי השקדן משולבים בוייספיש. יש גם טביעת אצבע של העתקה.

יש גם את ספר 'הסוד' שמתאר את חיי מרן זצ''ל עם נופך מוסרי מעורר שאיפת גדלות כדרכו של המחבר בסדרות ספריו 'שאיפות' 'ניצוצות' ועוד.

לענ"ד השקדן לא פולמסן אלא מנסה להיות היסטוריון. סבור הוא שספרו יהיה מדד לאורך שנים גם אחרי שאנו כולנו נשכח מה היה ומי. המחיר של כאלו שרושמים את ההסטוריה בהתהוותה, שכעת שכולם זוכרים טוב מה שקורה מתמלאים טענות, למה כתבת איך העזת וכו'.

עשוי לנחת כתב:

כמדומה שם ספרו של ויספיש הוא גדולה שימושה, ולא שמושה של תורה.
אכן טעיתי ואתה צודק, איני יודע כיצד משנים את שם האשכול.
(כנראה התבלבלתי עם הספר באותו שם על הרב שך...)

"השקדן" הוא פולמוסן?
הוא מנסה לרכב על שמו של מרן שליט"א [בחלק א-ב] וזצוקללההה [בחלק ג'],
כדי לקדם את...

הסטוריון לא הייתי קורא למי:

שמצטט מעיתונים חינמונים ואח"כ כותב שהוא מתבייש להזכיר את שמם (וכותב "מכ"ע" = מכתב עת)
מי שכתב "בימים ההם יתד נאמן חולק בחינם בימי שלישי" והיום מה?
מי שסותר את עצמו מלא פעמים
מי שמביא בספר היסטורי סיפורים מספרים שידועים כמגזימים ו/או ממציאים בהיתר מאה רבנים לצרכי חינוך

שלא יובן ממני שלא נהניתי מהדברים הטובים שבספר. אדרבה,
את הדפים הדביקים של גדולה שימושה של ר' ויספיש אני כמעט לא יכול לקרוא

אבל כואב לי הלב שלוקחים את גדול הדור בכדי "לרדת" על אנשים מסויימים
ועוד בשם בדוי.

ה' ירחם עלינו.

ר' סתם,
דייקתי כשכתבתי "מנסה להיות" הסטוריון.
אם הוא מעתיק משבועונים וכותב שהם לא אמינים, לפחות הוא מציין בכל קטע שזה מהם, אז למה זה בעיה באימון? לזה אתה קורא סותר את עצמו?
(כעת ברשותי רק חלק ג'. אם אתה יכול לציין לי את מי מנסה "לקדם" ועל חשבון מי, זה יעניין אותי, אתה יכול באישי אם אין זה ענין ציבורי. אני רואה שהוא מוביל את הגרי"ש כבעל דעה אישית חסרת נטיות בין כל הטיפות ובלי חשבונות חד צדדיים לאף צד).

מאיר סובל כתב:ר' סתם,
דייקתי כשכתבתי "מנסה להיות" הסטוריון.
אם הוא מעתיק משבועונים וכותב שהם לא אמינים, לפחות הוא מציין בכל קטע שזה מהם, אז למה זה בעיה באימון? לזה אתה קורא סותר את עצמו?
(כעת ברשותי רק חלק ג'. אם אתה יכול לציין לי את מי מנסה "לקדם" ועל חשבון מי, זה יעניין אותי, אתה יכול באישי אם אין זה ענין ציבורי. אני רואה שהוא מוביל את הגרי"ש כבעל דעה אישית חסרת נטיות בין כל הטיפות ובלי חשבונות חד צדדיים לאף צד).

יפה דייקת.

לציין "מכתב עת", בלי לציין מהיכן, ואח"כ לכתוב בעמוד הגב של הספר שמעתיקים ממנו בלי להזכיר אותו,
זה בדיחה גרועה.

יש איזה ב"ד "חשוב", שזוכה אצלו לפירגון מתמיד, {ואולי בצדק, אך מה הקשר לספר "היסטוריה" על הגרי"ש, כדלעיל}

ומאידך, ב"ד צדק בב"ב זוכה אצלו בכרך ג' להערת-נגד ארוכה עם צילום פס"ד שלהם, וכותב שהם מכניסים תקדימים פסולים,
בכך שאינם מסכימים לקבל עתירה כנגד ח"כים של יהדות התורה...
וממילא זה ב"ד של בעלי אומנויות [לעומת "סתם ב"ד", וכ"ש ב"ד "חשוב"]
אך בסוף הוא מתנדב לומר עכ"פ שדיניהם תופסים ע"פ דין תורה... יישר כח לו על כך.

אין הספר תח"י כעת, אבל כל מי שקורא אותו רואה פוליטיקה של ה"סופר" [לא של הגרי"ש]

ושוב תוודה, סת"ם

הרגעתני ר' סתם.

כל אחד יודע שקרוב פסול לעדות. ומסננים מה שבן אמר על אביו. השאלה אם חוץ מקירבה של אחד מז' קרובים הוא סלפן סדרתי כדהשתמע מתגובתך הקודמת, או שכותב בהגינות עד כמה שידו מגעת.
אם יהיה ספר ביוגרפיה יותר מסודר, יתכן שיגבר עליו, אבל הספר של ר"צ וייספיש לא מנסה להיות ביוגרפיה. והספר השקדן לא בגדר סלפן.

את הערת השוליים שכתב על בית הדין בני ברק, ראיתי ויחמץ ליבי. לא בגלל שיש שם שקרים אלא בגלל שהיה יכול להעמיד את שיטת מרן הגרי"ש מול שיטת מרן הגר"נ - (שטוב מאוד תימצת את השיטות החלוקות), בלי סיפורי חברי הכנסת של יהדות התורה.
בהחלט שיטת הגרי"ש בצורת בית דין היא שיטה נכחדת. גם בתי הדין בחוץ לארץ, שיש להם כוח כלפי קהילותיהם יותר מבתי הדין בארץ, נוקטים שאינם בי"ד לפי השולחן ערוך אלא רק "ערכאות שבסוריא". ובלי קשר למרן הגר"נ. לכן יפה עשה שחידד את הדברים להסביר מה חשב הגרי"ש, כולל שהגרי"ש כיבד מאוד את בי"ד של הגר"נ ומה כתב עליו ברבים. והיסוד הזה בדעתו חוזר על עוד כמה פרשיות בספר (לקבל תביעה נגד שערי צדק את מי ימנו למנהל, בגלל חשש ניתוחי מתים. לקבל תביעה נגד החינוך העצמאי בגלל בית ספר שדחה ילדות ספרדיות).
לטווח של עתיד, שנים יגידו אם זה לא השאיר מצבת נצח לשיטת מרן הגרי"ש בפרט הזה.

[הוספה אחר התגובה הראשונית:
את זה ששלח כל שנה שטר מכירת חמץ למרן הגר"ן, ראית בספר השקדן? ואת זה ששלח את צאצאיו רק להגר"ן בשאלות ההלכתיות, ראית? ויש עוד דברים בעד ביה"ד דהגר"ן פה ושם.
לא נכון לומר שכתב רק בעד בית הדין המסויים (של אביו). בסיכום כללי - הוא כותב הרבה פחות על ביה"ד של אביו מאשר הדברים החיוביים מהגרי"ש על בית הדין צדק של בני ברק שבראשות מרן הגר"נ. מה לא מצאת? ביקורת על אביו מפי הגרי"ש. תחפש ואם תמצא ויתברר שהוא לא כתבה, זה יהיה סימן מובהק שנפל בהלכה המפורשת של בן שאינו מעיד על אביו. נו, מילא].

תודה מאוד על תגובתו.

כעת עובר במיילים קובץ חינמי 'איש על העדה', שנמכר בבתי כנסיות לפני כמה שבועות, הנהגות ממרן הגריש"א.

אשמח לדעת מיהו אביו של הסופר הנכבד, שהוא אב"ד.
וגם לא הבנתי מה היה הסיפור עם החכ"ים של יהדות התורה.

דוד שמולביץ כתב:אשמח לדעת מיהו אביו של הסופר הנכבד, שהוא אב"ד.
וגם לא הבנתי מה היה הסיפור עם החכ"ים של יהדות התורה.

עד כמה שאני מבין, ואולי יש פרטים שפספסתי, בכלליות זה כך:
א. אביו של הסופר הוא הגרא"ד לוין אב"ד לממונות בירושלים שהיה מקורב מאוד לגריש"א. הסופר מביא אותו לא הרבה פעמים בחלק הזה, פחות מאבדי"ם אחרים, אפשר לספור לפי המפתח-שמות שבסוף. אבל בפרק הסיום הוא מזכיר אותו ואת תפקידו ואת קרבתו רק בלי השם המפורש. כל בני הבית, וגם המבקרים הפחות מקורבים מכירים את האב"ד והוא איש תורני לחלוטין, ולא השתמש בקרבה היומיומית שלו לרב אלישיב לצרכי קידום או פוליטיקה אלא רק לשאלות הלכתיות יבשות.

ב. הסופר עצמו מוזכר בשמו בכמה נושאים ואשכולות בפורמנו, ונידונה אמינותו ודייקנותו בכתיבה (בעיקר באשכול על הספר של בראון על החזון איש). גם אני העלתי בשמו פעם משהו בשם מלא (באשכול על גיוס בני ישיבות לצבא - מה שכתב תחת שמו ונשלח למיילים בתפוצה מאוד רחבה).

ג. חברי הכנסת של יהדות התורה או ראשי עיר מטעם יהדות התורה נתבעו לדיני תורה בבית הדין של הרב לוין, והרב לוין קיבל הוראה מהרב אלישיב לדון אותם, ולא להתעלם מהתיק בתואנה שהם לא שפיטים על פי החוק. הנתבעים הללו הלכו לבני ברק לביה"ד של הגר"נ קרליץ וקבלו אישורים שאינם שפיטים בבית דין, ועל סמך זה לא הופיעו לדיונים. המסמכים הללו מצולמים בספר, ואם לא היה הסופר בן של האב"ד לא היה יכול לדעת מהמקרה ולא להכניס צילום מסמכים בספר.
למעשה הסיפור מופיע ב"השקדן" כמחלוקת עקרונית בין מרן הרב אלישיב לגר"ן קרליץ להבדיל בין חיים לחיים - אם עסקני ציבור שהם נבחרים לרשויות החילוניות וכפופים לחוק, כפופים עדיין גם לבית דין שידון אותם בדין תורה.

יצא לי לקרוא את השקדן ח"א ומאד נהנתי, הן מהצגת דמותו של הגריש"א זצוק"ל והן מהכתיבה לכשעצמה. לא שאני מבקר ספרות גדול או קטן, אבל כשנטפלים אל הספר בטענות של מה בכך (שאולי חבל שאינן נכונות...), חשתי צורך לכתוב את הדברים.

למאיר סובול.
אולי תכתוב לנו את עיקר סברתו של הגר"נ קרליץ. מה הטעם שאינם "שפיטים" בבי"ד ובכלל מה פירוש הדבר?
(אני לא ראיתי את הספר ולא שמעתי מהעניין קודם)

לר' אוצר,
אין לי אלא מה שעיני רואות. יש בספר צילומי 2 מסמכים ומאידך יש הרחבת הסבר בהערת שוליים - דברים שאינם כתובים במסמכי בית הדין של הגר"נ קרליץ. אלא "לומדעס'" בשורשן של דברים.
במסמך אחד כתוב ש"גדולי ישראל הם העומדים על גבם של שלוחים דידהו והם שאמורים לשפוט את מעשיהם", הסבר הנראה לי: יש מעין ועדת ערר על נציגי הציבור, ואל לבית דין למלא את מקום ועדת הערר.
השלמה אפשר לקרוא במסמך השני "בודאי שכל אדם מישראל כפוף לדין תורה... אך לצערינו לא אכשר דרא ובאופן מעשי לא תמיד ניתן לחייב בעלי תפקידים רשמיים מטעם הרשויות להתדיין בדין תורה..." בהמשך שוב חוזר על עצמו הכלל שגדולי הדור הם צריכים לכוון. (במסמך זה מופיע גם המושג מרא דאתרא, כנראה שהנידון היה חבר רשות עירונית ולא חברי כנסת).
שני המסמכים מסיימים בפניה לתובעים לסגת מתביעה לדיון בבית דין. בשני יש גם מתן רשות לתובע ללכת לבית משפט בלי "סירוב" של הנתבע.

בהערת השוליים יש הצמדה של הנושא לשורה שלמה של טיעונים נגד "בית דין אחד" בעלום שמו, כאילו אין מסמכים עם כתובת ברורה... והטיעונים הללו מביאים את הסופר למסקנה חד משמעית שלפי הגר"נ קרליץ (כאמור בעילום השם) אין בתי הדין שבימינו בגדר של בית דין של תחילת חושן משפט, וממילא לא נוהגים בו כל הלכות הזמנות ואיסור שמיעת צד אחד וקבלת עדות כדינה ועוד, אלא הוא בית דין של הסכמה ציבורית מגזרית להיתדיין בפני המומחים הללו לפי כללי המומחיות שלהם, לכן יסבור הגר"נ (לדעת השקדן) שאין חיוב לדון נציגי ציבור, ואם הם יסרבו להופיע אינם סרבני דין תורה, ולכן עדיף לא להתעסק עם מי שתקיף, וכדאי לתובע לפנות לגדולי הדור או לבית משפט.

זו סוגיה צדדית, שצריכה עיון, וטוב שבאה בהערת שוליים כדי לא להקשות את רצף הקריאה של הסיפורים.
על המסקנה של השקדן בהערה הזו, יש מקום לחשוב אם היא מתוך נגיעות אישיות או שהיא נקיה מזה (בל נשכח, מה שאינו מסתיר, שהתביעה היתה בבית הדין של אביו, לשם הגיעו התובעים ולא לבית הדין של הגר"נ בבני ברק - כמתואר בתגובות הקודמות - ובית הדין של הגר"נ "התערב" לו וגרם לסגירת התיקים. מה שנראה כחיסול חשבון ישן.).

לא הבנתי את הסיפור מי היה תובע ומי הנתבע? אני מבין שחברי הכנסת היו הנתבעים אם כך מה הדיון? יאמרו אנו רוצים ללכת לפני ב"ד של פלוני ואלמוני מגדולי ישראל.. ומה פירוש רשות לתובע ללכת לבית משפט?

איש_ספר כתב:יצא לי לקרוא את השקדן ח"א ומאד נהנתי, הן מהצגת דמותו של הגריש"א זצוק"ל והן מהכתיבה לכשעצמה. לא שאני מבקר ספרות גדול או קטן, אבל כשנטפלים אל הספר בטענות של מה בכך (שאולי חבל שאינן נכונות...), חשתי צורך לכתוב את הדברים.

כבר רימזתי בהודעת הפתיחה לאשכול,
שבחלק א' בגלל ההעזה להוציא ספר בחיי הרב,
לא באו בו התקפות.

המדובר על חלקים ב-ג.

אנחנו מחכים למסקנותיך...

ח"א כולל תולדות חיי האב והסב שלו וגם רקע היסטורי לא מוכר הרבה לסתם קורא וטבעי הדבר שחלק זה עולה הרבה על הבאים אחריו רק מפאת עניינותו. (דומה שאין שום פחיתת כבוד להגרי"ש אם נאמר שתולדות חייו המבוגרים הם פחות יותר שרשרת גדולה של שקידה והתמדה בתורה בלי הרבה מאורעים חריגים שיתעניין הקורא בהם.)

אוצר החכמה כתב:לא הבנתי את הסיפור מי היה תובע ומי הנתבע? אני מבין שחברי הכנסת היו הנתבעים אם כך מה הדיון? יאמרו אנו רוצים ללכת לפני ב"ד של פלוני ואלמוני מגדולי ישראל.. ומה פירוש רשות לתובע ללכת לבית משפט?

גם אני מבין שחברי הכנסת היו הנתבעים.
גם אני לא מבין מה הדיון והאם אמרו שרוצים לדון לפני ב"ד אחר או לא.
למעשה מסקנת הבי"ד המצולמת היא שהתובעים יפנו לבית משפט בגלל שנציגי ציבור שהם עובדים ברשויות אינם שפיטים.
מי פנה לבית הדין השני? מן הסתם הנתבעים.

כבר כתבתי לעיל שהרעיון לכתוב על דרכו של הגרי"ש בבתי דין, והקבלה לדעה אחרת, זה רעיון יפה. ומה שמפריע זה עירוב הפרשה הספציפית, שנותן ריח של "העזה" או פופוליזם. במליצה: זה קוץ קטן שחבל שלא שוייף.

מאיר סובל כתב:

אוצר החכמה כתב:לא הבנתי את הסיפור מי היה תובע ומי הנתבע? אני מבין שחברי הכנסת היו הנתבעים אם כך מה הדיון? יאמרו אנו רוצים ללכת לפני ב"ד של פלוני ואלמוני מגדולי ישראל.. ומה פירוש רשות לתובע ללכת לבית משפט?

כבר כתבתי לעיל שהרעיון לכתוב על דרכו של הגרי"ש בבתי דין, והקבלה לדעה אחרת, זה רעיון יפה. ומה שמפריע זה עירוב הפרשה הספציפית, שנותן ריח של "העזה" או פופוליזם. במליצה: זה קוץ קטן שחבל שלא שוייף.

שני בתי הדין הללו {ב"ד ירושלים וב"ד דהגרנ"ק}
פניהם צהובין זה לזה מתמול שלשום.

{עיין ערך פרשת סורוצקין שולזינגר}

לכן הבאת ה"שטיקל תורה" כאן, היא היתלות באילן גדול של מרנא הגרי"ש בסכסוך ישן
תוך ניצול צמאון הציבור לידיעה על רבו.
וידוע גיבויו של הגרי"ש לבי דינא דהגרנ"ק.

סתם כתב:

מאיר סובל כתב:

אוצר החכמה כתב:לא הבנתי את הסיפור מי היה תובע ומי הנתבע? אני מבין שחברי הכנסת היו הנתבעים אם כך מה הדיון? יאמרו אנו רוצים ללכת לפני ב"ד של פלוני ואלמוני מגדולי ישראל.. ומה פירוש רשות לתובע ללכת לבית משפט?

כבר כתבתי לעיל שהרעיון לכתוב על דרכו של הגרי"ש בבתי דין, והקבלה לדעה אחרת, זה רעיון יפה. ומה שמפריע זה עירוב הפרשה הספציפית, שנותן ריח של "העזה" או פופוליזם. במליצה: זה קוץ קטן שחבל שלא שוייף.

שני בתי הדין הללו {ב"ד ירושלים וב"ד דהגרנ"ק}
פניהם צהובין זה לזה מתמול שלשום.

{עיין ערך פרשת סורוצקין שולזינגר}

לכן הבאת ה"שטיקל תורה" כאן, היא היתלות באילן גדול של מרנא הגרי"ש בסכסוך ישן
תוך ניצול צמאון הציבור לידיעה על רבו.
וידוע גיבויו של הגרי"ש לבי דינא דהגרנ"ק.

אדרבה. צהיבת הפנית בפרשה שהזכרת היא תוצאה של הפרשיות הקודמות לפי סדרן הכרונולוגי המוזכרות בהשקדן, ולא להיפך.
אין לי את המסמך הארוך שיצא אז בפרשת סורוצקין, אבל כמעט בטוחני ששם היו מוזכרים נושאים אלו.

ואשר להיתלות באילן - השקדן לא תולה את בית הדין ירושלים בהגרי"ש, כמקור שהגרי"ש היה נוקט שנציגי ציבור הם שפיטים בדיני תורה למרות החוק ששולל זאת - השקדן מצטט על זה כמה וכמה ציטוטים מכתבי הגרי"ש עצמו מפדרי"ם ישנים ועוד. בלי קשר לסיפורי חברי הכנסת שהם "טריים" יחסית (לכן זה נראה מיותר, וגורם לאי הזדהות עם המסופר, כפי שאתה בטבעיות סולד מצורת הסיפור).

גיבויו של הגרי"ש לביה"ד של הגרנ"ק מפורשת לפחות פעם אחת בשקדן חלק ראשון, וגם בהערה ארוכה זו גופה מזכיר זאת!!

מצ"ב חוברת הדוגמא שהוזכרה קודם. באדיבות שטייגען...

האם בתיאור משפחתו של הגרי"ש באחד מספרי הזכרון הוזכר גם האגף החלוצי-קיבוצי?

סליחה.

אורח כתב:כמו באשכול על ישיבת הישוב כך פה. שום מידע חדש, שום תרומה ממשית. קנטורים ועקצוצים.

יש מי ששואל כדי לקבל מידע חדש, ויש מי שרואה בשאלה "קנטורים ועקצוצים". הכל בעיני המתבונן.

איש_ספר כתב:יצא לי לקרוא את השקדן ח"א ומאד נהנתי, הן מהצגת דמותו של הגריש"א זצוק"ל והן מהכתיבה לכשעצמה. לא שאני מבקר ספרות גדול או קטן, אבל כשנטפלים אל הספר בטענות של מה בכך (שאולי חבל שאינן נכונות...), חשתי צורך לכתוב את הדברים.

אני מצטרף בכל פה. למרות שבחיי חיותו נמנעתי מלקרא את הספר 0קומם אותי להספיד אדם בחייו, תהיה התועלת אשר תהיה), אבל לאחרי פטירת הגריש"א, רכשתי את הספר ח"א, וקראתיו והוא באמת נפלא מאוד. ערך בטוב טעם וניכר שהמחבר נזהר לדייק בדבריו. כשקראתי בספר שלישי ראיתי יותר 'פוליטיקה', אבל עדיין נזהר לכתוב באופן מדויק.
מי שהצמיד לו את התואר 'סלפן' הינו מעוות ונגוע.