ליטוואק פון בודאפעסט כתב:מקדש מלך כתב:ליטוואק פון בודאפעסט כתב:בקשתי מקור והביאו שטיות. מחקרים לא מראים כלום, כמו מחקרים על עבו"ז. עבו"ז נשאר עבו"ז גם אם היא עובדת. השמש מקרינה חיים ודברים יפים בעולם, והכובד לה היא עבו"ז.
הירושלמי היא אגדה ואין למדין מן האגדות.
מהו הביאור ההלכתי בזה?
אתה מודה שיש חפצים שיש להם קדושה מהדין (כמו מצוות או סת"ם. וכן הצדיקים עצמם שמצווה לאהוב אותם ולירא מהם ולכבדם כציווי התורה המפורשים בחז"ל), אלא שלדבריך כל מה שלא מה'דין' הוא עבודה זרה. ונמצא שיש עבודה זרה שנצטוינו בה, ויש שלא נצטוינו והיא אסורה. וכל זה הבל הבלים שאסור לאומרו, וכמובן לכל.
אלא שתתרץ שבכל הדברים שמצווים מן הדין הכוונה בהם רק לקיום מצוות הבורא ולרצונו ולכבודו ולעבודתו. אבל הוא הדין בדברים שהם רק לפנים משורת הדין (חלק מכבוד הצדיקים), ודאי למי שסבור כן.
ובכלל נעשה כאן סלט בין מושגים. מותר לכבד מלך, ואפילו גוי זקן מותר לכבד, ומותר לכבד עוד דברים זולת ה'. והרמב"ם מדבר אודות כבוד של אלהות - ולא כבוד גרידא. וכמו כן מותר לחשוב על חפץ שיש בו קדושה, גם אם זה טעות.
אתה קורא למצות שעיר לעזאזל וכדו' 'הבלים'? אומות העולם מונין את ישראל בזה, אבל אתה מדבר כאילו אתה לא מהם.
כאשר הקב"ה ייחס קדושה לחפץ מסויים, כל מה שנכנס בתוך דבריו והתייחסותו, הרי הוא עבודת ה'. כאשר הוא לא ייחס שום קדושה, למשל להטלית של צדיק פלוני או אלמוני, הרי יש בזה הסכנה של דור אנוש. אם לא, אשמח למצוא מקור לזה והגדרה בחילוק הדברים, מתי נכלל בעבו"ז דדור אנוש, ומתי מקרי 'לפנים משורת הדין'.
כאשר כיבדו אנשי דור אנוש את השמש, עשו כן משום שחשבו שיש בזה משום כבוד ה' לכבד את עבדיו, ואפ"ה נאסר. ולא משום 'כבוד של 'אלהות'. לאחמ"כ גלשו לכבוד של אלהות, אבל כבר מקודם לכן עברו על 'טעות גדולה'.
לא הבנת את עניין שעיר לעזאזל.
אין איסור לכבד מה שתרצה. כמו שמותר לכבד אדם כך מותר גם לכבד חפץ. ויש אנשים או חפצים שמצווה לכבד אותם.
ודברי הרמב"ם אמורים על כבוד אלקות, דהיינו שמשימים כל מחשבותם אליו לעובדו ולהשתחוות לו ולחלוק לו כבוד. מה שאין כן כבוד שאינו כבוד אלקות.
ועניין שעיר לעזאזל הקושי בו הוא שמקריבים לו קרבן, שזה עבודה, שודאי אסור (אפילו בלא קבלת אלקות). והתשובה היא שלא מקריבים אליו, אלא מקיימים מצוות הבורא שצווה לתת לו את זה - כמשל שהביא שם הרמב"ן (לא שחלילה מקריבים לו קרבן בגלל שככה הציווי).
אבל נתינת כבוד בעלמא לא נוגע ולא פוגע בדור אנוש. ואם היה פוגע היה אסור גם בתורת מצוה. כי הרי מכוונים באמת לתת כבוד לצדיק, או לאבא או לבית הכנסת וכו'. וגם אין כאן שום חשש שמא יגלוש יותר, כמו שאין חשש בכיבוד אדם. כי הרי הכל מתחיל בזה שמכבד את הצדיק שהקב"ה צווה לכבדו וכו', ומי פתי יחשוב שהחפץ אלקות ויעבוד אותו. מה שאין כן אם מתחיל פתאום לכבד את השמש, שאין שום עילה לכבד אותה, חוץ מכיון מחשבה שיכול בסוף להגיע לעבודה זרה (הוא הדין בימינו בדבר מעין זה).
הא למה זה דומה, למי שיאסור לבקש מאדם בקשה, כי 'לו לבדו ראוי להתפלל ולא לזולתו'.
(ובכלל מדובר בדבר שידוע היתרו לכל, ואין שום פוסק שדן בו לאיסור. להיפך, הקושיא היא אם כבר על הרמב"ם, מנין המציא 'איסור נתינת כבוד' - וכתבו רק בסיפור דברים, ולמה לא כתב בהלכות עבודה זרה ש'אסור לכבד שום דבר', וגם בש"ס ופוסקים אין מזה כמובן)