בגמ' במסכת שבת (דף נ"ג) איתא, "מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה עד יום מותה. אמר רב: בא וראה כמה צנועה אשה זו, שלא הכיר בה בעלה! אמר לו רבי חייא: זו דרכה בכך, אלא: כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו".
ואחד הקשה כיצד יתכן דבר זה שאדם בא במגע עם אשתו ולא שם לב שאין לה יד, הרי זה דבר מופרך, וכדי ליישב הביא את דברי הבא"ח בספר בן יהוידע עירובין (דף ס"ג): "שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו לָמָּה? אֶלָּא, שֶׁלֹּא תֹּאמַר 'מָשָׁל' הָיָה. ראיתי דמכאן מביאים הוכחה גדולה וראיה עצומה שכל מעשיות הנזכרים בתלמוד לא הביאום אלא דרך משל וחידה, דהא מעשה זו אין דבר פלאי והוצרך לומר שמו ושם עירו כדי שֶׁלֹּא תֹּאמַר 'מָשָׁל' הָיָה, ואם כן כל שכן קל וחומר למעשיות הנפלאים ותמוהים כמו מאמרי רבה בר בר חנה (בבא בתרא דף עג:) וכיוצא. ובזה יסכר פה דוברי שקר המלעיגים על דברי חכמינו ז"ל בדברים שנראה פשוטן זר מאד, והוכחה גדולה יש מכאן והוא דבר נכון ויציב וברור".
ובמחילה מכבודו של הבא"ח כי רב הוא, תמוה מאוד מאוד לטעון כך. וגם אין פה "הוכחה גדולה וראיה עצומה", כי מדובר רק במטבע לשון של חז"ל, שדאגו לאמת דבריהם מול האדם הסקפטי. וגם אם נקטו במטבע זה באופן חד פעמי, אין מזה שמץ ראיה שכל השאר הוא משל.
ונראה שגם הבא"ח לא צידד בזה לגמרי אלא כתב "ראיתי מביאים", ותמך דבריהם לגבי מעשיות רבב"ח שלגביהם מקובל לומר שאין הם מעשה שהיה אלא רמזים (וכפי שפירש מוהר"ן ע"פ הסוד, ועוד רבים), ואע"פ שהגמ' לא מציינת זאת במפורש.
ונראה שמקורו במהר"ל, בספרו באר הגולה (באר הרביעי פרק א), וזה לשונו:
"ועתה תראה כי רוב דבריהם הוא בדרך משל ומליצת החכמה. בפרק הדר (עירובין סג א) אמר שם, כי אסור להורות בפני רבו, וחייב מיתה. איתביה, תלמיד אחד היה לרבי אליעזר, שהורה הלכה בפני רבו. אמר לה רבי אליעזר לאימא שלום אשתו, תמהני אם יוציא זה שנתו, ולא הוציא שנתו. ואמר רבה בר בר חנא, אותו תלמיד יודא בן גוריא שמו, והיה רחוק ממנו שלש פרסאות. ומתרץ, בפניו היה. ומקשה, והא רחוק ממנו ג' פרסאות קאמר. וליטעמיך, שמו ושם אביו למה לי, אלא שלא תאמר משל היה, עד כאן. הרי מפני שדרך חכמים לדבר במשל כשמדברים בדברים נפלאים, כמו זה שרבי אליעזר אמר לא יוציא זה שנתו, וכן היה, ויש לעלות על דעת שהיה משל. לכך זכר שם אביו ומקומו, שכך היה באמת, ולא במשל. ואם כן הדברים אשר הם מופלגים, כאשר לא פירשו שאינו משל, כמו שפירשו כאן, הם דברי חכמה, והם כמו משל. ולפיכך אין לתמוה כאשר יראה בדבריהם הנראים לסכלים רחוקים מן הדעת, [ש]הם דברי חכמה. וכל שכן כאשר ימצא בדבריהם דברים שנראים חס ושלום שממעטים מכבודו יתברך, שהם דברים נסתרים. והנה נתחיל להביא קצת מדבריהם מה שהוא זר ויותר קשה מאוד, מה ששמענו וראינו בני אדם מתלוננים, וממנו נקח הבחינה על שאר דברים שאין בהם כל כך קושיא". עכ"ל.
אין כאן אמירה כוללנית על כל המעשיות בש"ס שהם משל בעלמא, אלא רק דברים הנראים רחוקים מן הדעת (כמו מעשיות רבב"ח שלא יתכנו במציאות כלל).
גם הצל"ח כתב בהקדמתו "והוא בעצמו הנמשל בענין דברי אגדה שלמדונו חכמינו בעלי התלמוד והמדרשות, שכולם המה רק משל, ובתוכם צפון אור גדול... ומבלי הקדמת חומר המאמר לפי הנגלה מהאגדה לא היה יכולת בידינו בעולם העליון לשמוע דברי אלקים חיים הגנוזים במאמרי האגדות, ואז נדע ליתן תודה לרבותינו אשר למדונו מאמרי האגדות, ונכיר בטובה הגדולה שהטיבו עמנו קדמונינו בדברי האגדה שהכניסו בתלמוד ובמדרשים", ע"כ.
אבל הוא אינו מתייחס למעשיות שבש"ס אלא לאגדתות (או למעשיות בנוסח רבב"ח), ובוודאי שאינו סובר שכל המעשיות אינם אלא משל.
ובשו"ת תורה לשמה (סימן שס"ח) כתב הבא"ח, "וכמו דאיתא בעירובין דף ס"ג ע"א תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו וכו' ואמר רבב"ח אר"י אותו תלמיד יהודה בן גוריא שמו וכו' ולטעמיך שמו ושם אביו למה לי אלא שלא תאמר משל היה ע"ש הרי סתמא דהש"ס גילה לנו כאן שיש מאמרים בברייתות ומימרות שהם נזכרים בתלמוד ואינם כפשוטם אלא נאמרו דרך משל ואעפ"י שאין פשוטם תמוה כלל וכ"ש במאמרים התמוהים שהם מוכיחים על עצמם ולהכי לא אצטריך לש"ס לאשמעינן על כל מאמר ומאמר בפ"ע והמשכיל יבין מדעתו".
וההבדל בולט וניכר, דבספרו בן יהוידע כתב בשם 'ראיתי מביאים' על כל מעשיות שבתלמוד, והכא כתב "שיש מאמרים ומימרות" שאינם כפשוטם...
וחלילה לנו לתרץ תירוץ אוטומטי על כל מעשה שבגמ' שלא מובן לנו כל צרכו, שלא היה אלא משל. ויש בזה גם פגם גדול באמונת חכמים. בפרט מעשה שהגמ' מספרת לנו כדי שנלמד ממנו הלכה או מוסר, מה יש ללמוד אם מדובר במשל?
ואם במעשה דידן נשגב מבינתנו איך לא הכיר בה שהיא גידמת, יש לחשוב איך ליישב, ואפשר גם להישאר בצ"ע, אבל לומר שלא היה ולא נברא מחמת קושיה?
ויתכן ש"גידמת" אין פירושה לגמרי ללא יד, אלא שהיה חסר לה כף יד, או שהיו חסרות אצבע או שתיים, וידה היתה קטועה באופן שאינו בולט פיזית במישוש היד, אבל למראה עיניים הוא בולט. ובעלה, שהיה שח עיניים, לא ראה זאת כל ימיו.
וראיה לדבר, שהרי במדרש רבה בפרשת נשא אמרו חז"ל "ונתן על כפיה - מכאן שאם היתה גדמת לא היתה שותה", והרמב"ם בהלכות סוטה פסק (פרק ב הלכה ג) פסק "ונתן על כפיה - פרט למי שאין לה כף או שהיתה עקומה או יבשה שאינה יכולה ליקח בה", וא"כ גידמת הוא שם כולל לאשה עם בעיה פיזית ביד, ואפילו עקומה.
וכן בביאור "עץ יוסף" על המדרש הנ"ל כתב "אם היתה גידמת. קטועת הכף".