השבת אבידה בזמן שביהמ"ק היה קיים

[עושה חדשות]

מצא אבידה שיש בה שו"פ חייב בהשבתה. ועד היכן הוא מכריז? לדעת ר"י (ב"מ כח.) שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעה ימים כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. ומבואר בגמ' (לחלק מהמ"ד) שיש בזה חילוק בין זמן בית ראשון לבית שני, כי מצינו שהדרך אורכת לאחרון שבישראל ט"ו יום עד נהר פרת. עכ"פ מדובר על סך משמעותי של זמן בו המוצא אמור להתעכב בירושלים כדי שהמאבד יספיק ללכת ולבדוק ולחזור וכו', ואינו יכול ללעלות לרגל רק יום אחד ומיד לחזור כי אינו יודע מתי המאבד יבוא, אלא עליו לשהות שם כל החג ולהכריז כל יום וגם אחרי החג שבעה ימים או שלושים ואחד יום. והכל בשביל להשיב אבידה השווה פרוטה לבעלים.

[עזריאל ברגר]

א. כנראה שזה היה דבר הרגיל שאנשים היו מתעכבים כמה ימים בירושלים אחרי החג, וכמקובל היום אצל הנוסעים לתשרי לרבי מליובאוויטש, וכן אצל הנוסעים לאומן.
ב. אם קשה לו - יכול לכאורה לקיים את השהייה הזאת ע"י שליח מקומי.

[לענין]

להשבת אבידה יש כללים, ואחד הכללים הוא שאם היה בטל ממלאכתו צריך המאבד לשלם לו את הוצאותיו וכו’.
וגם כאן, מחשב המוצא את מה שהוא בטל ממלאכתו ואת שאר ההוצאות. ואם אכן מדובר באבידה קטנה ולא שוה, אז הדרינן לכללא דשאר אבידות, והרי זה כדין המוצא מציאה שעלות ההכרזה גבוהה מערך האבידה עצמה.
הכלל, חז’’ל נתנו כאן את הדרך הראויה לקיום מצות ההשבה, וכאן שנו לנו שאם אין הפסד של הוצאות וכיו’’ב אז זהו השיעור הראוי להכרזה, ואם יש בזה ענין של הוצאות וכו’ הדרינן לדיני אבידה שיש בה הוצאות אשר נתפרש דינו במקומו.

[עזריאל ברגר]

להשבת אבידה יש כללים, ואחד הכללים הוא שאם היה בטל ממלאכתו צריך המאבד לשלם לו את הוצאותיו וכו’.
וגם כאן, מחשב המוצא את מה שהוא בטל ממלאכתו ואת שאר ההוצאות. ואם אכן מדובר באבידה קטנה ולא שוה, אז הדרינן לכללא דשאר אבידות, והרי זה כדין המוצא מציאה שעלות ההכרזה גבוהה מערך האבידה עצמה.
הכלל, חז’’ל נתנו כאן את הדרך הראויה לקיום מצות ההשבה, וכאן שנו לנו שאם אין הפסד של הוצאות וכיו’’ב אז זהו השיעור הראוי להכרזה, ואם יש בזה ענין של הוצאות וכו’ הדרינן לדיני אבידה שיש בה הוצאות אשר נתפרש דינו במקומו.

אמת!

[עושה חדשות]

קשה להבין את המציאות בה אדם שוהה חוץ לביתו שבועות ארוכים, והצר שווה בנזק הגלימה (שהוזכרה לדוג' בסוגיא) אותה הוא בא להשיב. ואדרבה זאת הקושיא, היתכן? גם בכל הסוגיא המפורטת מאד כיצד מכריזים באבן הטוען לא נזכר מילה על הפקדה בידי שליח. ואם זה דבר רגיל שאנשים היו מתעכבים כמה ימים בירושלים אחרי החג, בטל כל החשבון של ט"ו ימים לנהר פרת. בקיצור, המציאות מאד קשה להבנה, גם אחרי שלוקחים בחשבון את שינוי הזמנים וכו'. כמו כן יש להבין האם המוצא נוטל את האבידה אתו לירושלים? (מנהר פרת?), הכל מחמת החשש שהמאבד גר דוקא בדרומה של אר"י, ומה כ"כ גרוע בשיטת ר"מ שמכריז במקומו עד שידעו השכנים ותל"מ. ולכאו' לא נתבאר בראש' ושאר מפרשים שם.