כאשר נתבונן במבט חצוני על החיים על פי התורה, מצינו אמצעי נקל להרגל מדות הטובות בכל העם, על פי שימת חק ללמד לכל את תורת משפטים והעונשים של כל עול. בעסוק הנער בעונשי העול, יוטע בלבו תועבת העול והחוב להתרחק ממנו באופן קל ובדרך אגב בקנין חזק. ועפ"ז עיקר שימת העונשים יעשו את פרי פעולתם לנקיון המדות, כי בשררת העונש הגדול על העול, יכה שרש בכל לב העם לגעל את הדבר ההיא ולתשבה לזרא, מלבד יראת העונש.
נמצא פעולת העונש בג' דרכים: א. ביראת עונשו, ב. בידיעת העונש. ג. בלימוד בספר המשפטים את חריצת משפטו. ומה גם בלמדו בספר שכלו חסד, פעם יוצא בחסדו לנקום מיד מעול וחומץ שמעורר בו למאס ברע.
על פי כל אלה, הדבר פשוט שחק חריצת עונש נפש להורג נפש ממעט את הרציחה ומקיים הרבה נפשות, ולעומת זה, כשיהיה החק קל לרוצח, יכה שורש להקל בלב העם וחניכיו את עול רצח נפש, בראותו שאין החוק מתענין בזה כל כך וימצאוהו בספר החוקים למקרה קל הערך.
האגרת מפורסמת והועתקה ע"י מחברים שונים שהשתמשו בו כדי להדגיש את הרעיון שלימוד העונש מסוגל להרתיע את האדם מן החטא, גם בלי שהעונש יתקיים למעשה.
אך אני התקשיתי להבין את את ההבדל בין שתי הדרכים הראשונות שהוא מונה: יראת העונש וידיעת העונש. הלוא הדרך השלישית היא לימוד החוק והבנת גודל העונש. אם כן, מה מבחין בין יראת העונש לידיעתו?